דומה בעיניי כי שני שורשים שונים יצאו לדרך מאחת מפינות מסופוטומיה ועם שהגיעו למקרא התקרבו קרבה יתרה עד שעיתים דבקו זה בזה והיו לבשר אחד. השורש האחד הוא צ.מ.ת. עניינו תיאור גוף שמתמעט, ואבריו מצטמקים, צומתים. הגוף כאילו מקריב עצמו כדי לרצות את הבורא, והכל רואים את ההצמתה הזאת.
"לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע" (ישעיה נ"ח, ג').
הכל מתבוננים בדוד עליו אמר הנביא
"בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ", המעטת את בשרך כדי לשווע לאלוהים הרואה אותך מצתמת כליל שהוא יקיים את הילד, אולם משמת, שב דוד לקיים את מלא גופו ואומר למתבוננים בו
"בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי" (שמואל ב', י"ב, כ"א-כ"ב)' הצמתתי את גופי, עכשיו אין לקורבן הזה ערך. הוא לא יחיה את הילד. כיוון שהצמתת בשר גלויה ונראית, מראה שלה צריך לזעזע שמים ועל כן ייאמר
"לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם" (ישעיה נ"ח, ג').
השורש השני הוא צ.ו.ם עניינו בעיקר אירוע ומתכנסים הרבים ביום קבוע בלוח, כגון
"צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי". הנפש בוכה בו ברבים
"וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי" (תהלים ס"ט, י"א) יאמר משורר התהלים. לא שהוא יבכה את נפשו בשעה שהוא אינו אוכל, אלא באירוע הקרוי 'צום', הוא בוכה. האירוע כולל גם עינוי על-ידי אי-אכילה, אבל עיקרו של השורש הוא האירוע, הכינוס, הבכי, המספד, הציבורי.
"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ-צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים" (יואל ב', ט"ו), אומר הנביא. בכלל הביטוי "קוראים צום" חוזר כמה וכמה פעמים, וקשה להבין אות כאילו הוא אומר קראו 'אי אכילה'. קראו 'עצרת' כן. אחד ממאפייניה הוא גם עינוי הנפש בעצרת.
אני מעריך על-פי הכתובים שאף על-פי שהשורשים יצאו כל שורש ושורש לבדו משנפגשו ניטשטשו ההבדלים ביניהם ועיתים צום מצמית הוא צום שבעצרת ועיתים להפך, צום במשמע של התכנסות הופך לצום במשמע של אי-אכילה לשם עינוי, ועינוי לשם השבעת שמים לקבל שבים ולדון אותם לכף זכות בבית דינו של אדון כל הארץ.
עם זאת, גם לתובנה זאת בא חסדה של התפתחות. הצום שוב איננו לא הצמתת הבשר, ולא עינוי הנפש, אלא תכליתו, והתכלית נותנת לו שם חדש, משנה אותו מן היסוד, והופכת למהותו. הצמים לשווא אינם יודעים. הנביא חושף את ריחוקם מעורר הבוז מן המהות העילית,
"הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ" (ישעיה נ"ח,ד') את ההכאה על חטא שכולה טקס לראווה ואפס אמת
"וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (שם) עד שהיד המכה על חטא היא בעצם היד המכה בזדון ענווי ארץ הוא אומר להם ולעולם כולו בימיו ועד ימי עולם
"הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי ם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם" (ישעיה, שם ד'- י). הצום בו בוחר ה' איננו אמצעי לחידוש האמנה בין אלוהי הצדק לבין עמו, הוא המטרה עצמה. גדולה הנבואה המעיזה להציב לפני
האדם אתגר של דביקות במטרה בלא אמצעי כלל. הצום איננו לא הצמתת הבשר ולא הימנעות מאכילה, אלא ביטוי מופשט לגיוס הנפש בטהרתה לתכלית אצילה, נעלה, נבחרת, להעלתה לרמה מוסרית. ה
"צוֹם אֶבְחָרֵהוּ" איננו היום הנבחר להרעיב בה את הנפש, אלא לרומם אותה, ללא כל קשר לאכילה,
"פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע", מלחמה בשחיתות,
"פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" צדק חלוקתי,
"וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", סולידריות, ערבות הדדית. מידות. מי יעלה זאת על הדעת בשעה שמצווים עליו להיות בצום לקראת בדיקת דם שיגרתית. מי משער שיעור כוחה של נשמת הלשון המעלה את צום מרמה של אי-אכילה לרמה של התעלות מוסרית.
במסע המשותף של צום - הצמתת הבשר וצום הימנעות מאכילה, מגיע הצום למחוז התפילה. במחוז הזה הופכת ההימנעות מאכילה לתפילה.
"לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד', י"ט). שלושת ימי הצום כנגד
"ויְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל-יְ.ה.וָ.ה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה... בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת-יְ.ה.וָ.ה זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ" (יונה, ב', א',ח'). ההימנעות מאכילה איננה התכלית. היא אמצעי, היא מפנה את הנפש מכל תלות בחומר בכדי שתהיה פנויה לתכלית הצום, התפילה, או הזעקה
"וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל-נַפְשָׁם וְעַל-זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם" (אסתר, ט', ל"א). פינוי הנפש מכל תלות במנעמי החומר של הנפש, הופך במקרא לעינוי הנפש האמור ביום הכפורים, לא לשם העינוי, לשם כינוס כל כוחותיה לשם היטהרות, לשם כפרה על עוון, ואי האכילה, ואיסור נעילת הסנדל, ורחצה מענגת, אינם עיקר אלא אמצעי היוצר את החלל בו התפילה, חשבון הנפש, שולטים על כל שרעפיו של האדם. צום יום הכפורים, היום היותר קדוש בלוח העברי. הצום אינו מלכו של אותו יום. הוא עבדו.
כל הצומות שהן זעקה, תפילה, מספד, אבל, עתידים יום אחד להיהפך לימי ששון ושמחה.
"כֹּה-אָמַר י.ה.וָ.ה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט). ימי הלוח שקודשו לשם צום יקודשו לשם רינה. יש בכך יותר מאשר שמירה מוקפדת על יום שנתקדש בלוח. היודע כי הוא שש ושמח ביום בו היו מאבותיו אבלים וסופדים, נמצא זוכר את האבלות בימי השמחה. לשמחה זאת יש משמעות עמוקה. היא חוגגת את קץ הייסורים. לא את עצמה. לא את רוחה באותה שעה. את התקווה. את המהלך האופטימי של בו הוא מאמין נעים החיים, מן הכאב אל אושר לא נודע. מן המוות אל התחייה.
