השתתפתי בסמינר שאורגן על-ידי '"אבות ומייסדים" בקיבוץ מעלה החמישה. בעקבות ההרצאות של ישראל הראל ואמונה אלון הייתי עד לשיחות ערות בין ההרצאות ולאחריהן. בהזדמנות זו אני רוצה לומר תודה לשני המרצים שבהופעתם ניכר רצון כן ועז לבנות גשר, שיקרב את הקטבים בחברה הישראלית, אני מבקש לנהל שיחה עם חבר שישב לידי, שגולל בפני בגאווה רבה, שהוא היה ופעל לצדו של
רפי איתן ז"ל, שלדבריו, "היה אחראי על גירוש הערבים מהנגב לעזה. וכשזה לא הלך" סיפר בהנאה - "פוצצנו בתים בקצה הכפר כדי להבהיל". במהלך השיחה חזר והדגיש, כי הוא גאה בכל מה שהוא עשה, ורק על דבר אחד הוא מצטער, "שלא גרשנו יותר, לא גרשנו את כולם".
אינני בא להגן על 1001 שגיאות חמורות שעשו מובילי דעת קהל וראשי ההנהגות של החברה הערבית, אך אסור לנו לברוח מהתמודדות עם האמת, שבארץ הזו חיות ויחיו שתי אוכלוסיות ילידות. חשוב להדגיש, אף לא אחת מהן יכולה ליטול על עצמה זכות לגרש את זולתה. אף לא אחת יכולה להרשות לעצמה להיות "עבד כי ימלוך" כלפי זולתה, כפי שמאשים "אחד העם" את בני העלייה הראשונה בביקורתו הנוקבת במאמרו "אמת מארץ ישראל".
לצערי, גילויי "עבד כי ימלוך" לא הבליחו לרגע ממציאות אל מאמר ביקורתי "לא זו הדרך" של "אחד העם" בשנת 1891 בשלהי המאה ה-19, הם באו לידי ביטוי אלים גם במהלך מלחמת ששת הימים בשנת 1967, שהמיטה עלינו אסון ונזקים פוליטיים ומוסריים, שלא נוטשים אותנו עד היום.
אתייחס לתופעות מועטות של התנהלות תוך שררה והתנכלות לעם שחי כאן. לא מוצדק היה לגרש תושבים משלושה כפרים - עַמְווּאס (אֶמָאוּס), יאלוּ ובֵית נוּבָא ואת כל בתיהם לפוצץ ב-10.6.1967. לא הייתה כל הצדקה לגרש ממבואות קיבוץ הראל ונחשון בהרי יהודה את כל תושבי שלושת הכפרים הערבים ולהרוס כליל את בתיהם. זו נכבאֱ!
בעת כיבוש הגדה המערבית ב-1967 ברחו ממנה כרבע מיליון פלשתינים - זו הייתה בריחת האוכלוסין הגדולה ביותר בארץ ישראל בזמן כה קצר. הנטישה ההמונית של תושבים מגב ההר וכמעט מכל בקעת הירדן מאימת המלחמה לא הקנתה זכות לישראל ליישב במהירות את הבקעה בקיבוצים ובמושבים, כי מנהיגי "אחדות העבודה" ב"מערך", יגאל אלון בגיבוי של ישראל גלילי היו בדעה, שלפליטים שנסו כבר לא יתאפשר לחזור למושבים ולקיבוצים שהוקמו על אדמות כפריהם.
מלחמה יוצאת עוולות
אסור לנו לברוח מכאב שנצרב בלבו ובתודעתו של עם, שחי אתנו על אותה כברת ארץ אחת. אסור לנו להתעלם מכאבו של עם, שלאחר המלחמה בשנת 1948 נעלמו מנופי חייו כחמש מאות מאות כפרים.
רשויות המדינה אכלסו יהודים, רובם פליטי שואה מארצות אירופה ויהודים שנסו על נפשם מארצות ערב, ב-146.000 בתים שננטשו על-ידי פלשתינים, ילידי הארץ שנסו וחלקם גורשו מבתיהם במהלך שנת 1948.
אינני בא לדרוש פתרון עוול שנגרם לפלשתיני, שנס או גורש מהעיר לוד במבצע "דני", בהחזרתו לביתו בלוד וגירוש אותו פליט שואה ואימה באירופה, שהמדינה יישבה אותו בביתו. אני בא לדרוש שלפחות נכיר בזכותם של הפלשתינים לתת ביטוי לכאבם ולא לצאת בהצהרות של חברי כנסת ושרי ממשלה, שיש לנקוט צעדים חמורים נגד כל מי שהעניק אכסניה לאלו, שביקשו לבטא כאב ולאלה שמבטאים הבנה לכאבם.
אנחנו בורחים מאמת כאובה, שהתופעה האיומה שנקראת מלחמה יוצרת עוולות. גם אם אין ביכולתנו לתקן כל עוולה, עלינו להכיר בקיומן.
עבורי ארץ ישראל היא מולדת לעם ישראל הבונה את ביתו הלאומי השלישי, אבל היא גם מולדת לתושביה הערבים החיים בה.
אנחנו חייבים להפנים, שהפתרון טמון באימוץ פשרות על-פי עקרונות החלטה 242, ישראל תידרש להסכים לכך שתקום לצידה מדינה פלשתינית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים.
