בחירות מארס

הקרב האמיתי במערכת הבחירות מועד ג', אינו על מצב הדיור, הצפיפות בבתי החולים או מצוקת הפקקים היומ-יומית; מה שמונח לפתחנו הוא מורכב וגורלי הרבה יותר, המדובר בקרב על צביונה ועתידה של המדינה, עימות עקרוני בין מצדדי פתרון מיידי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, גם במחיר היפרדות חד-צדדית, לבין תפיסת העולם של הימין הפוליטי, המזהה בכל מהלך מדיני סיכונים הרי גורל לעתידה של ישראל כמדינה יהודית. באופן מטאפורי אנו עדים לסוג של זיקה בין "אסטרטגיית השלבים של אש"פ" לבין "תוכנית השלבים" של מפלגת "כחול לבן" המתחילה בסילוקו של נתניהו מן הדרך.

מערכת הבחירות מועד ג', כמו קודמתה מספטמבר 2019, יותר מהיא מייצגת התמודדות על ערכים וסדרי עדיפות לאומיים, ראוי לתייגה כמעין "מלחמת מוחות" הרוויה בתמרונים פוליטיים, הונאה, הסחת דעת ולוחמה פסיכולוגית.

אל לנו להיתמם, הקרב האמיתי אינו על מצב הדיור, הצפיפות בבתי החולים או מצוקת הפקקים היומ-יומית; מה שמונח לפתחנו הוא מורכב וגורלי הרבה יותר, המדובר בקרב על צביונה ועתידה של המדינה, עימות של הורדת ידיים בין מצדדי פתרון מיידי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, גם במחיר היפרדות חד-צדדית, לבין תפיסת העולם של הימין הפוליטי, המזהה בכל מהלך מדיני סיכונים הרי גורל לעתידה של ישראל כמדינה יהודית.

זוהי מעין מערכה של "להיות או לחדול" בין מגיני שלטון הימין בראשות בנימין נתניהו, לבין אלו הכמהים להפלתו וירושתו במטרה להשתית "סדר חדש", כאשר ברקע הדברים "משקולת" כבדת משקל בדמות כתבי האישום נגד ראש הממשלה, המקנה כמו מטבע הדברים, עמדה יתרונית ליריביו הפוליטיים. שני המחנות הניצים מודעים למר גורלם בהנתן כישלון של מי מהם בבחירות הקרובות, "כחול לבן" שהיא יציר מלאכותי "על תנאי", עלולה להתפרק לגורמיה הגרעיניים, בעוד שהליכוד עלול להקלע ל"מלחמת דיאדוכים", שתדרדר את המפלגה לתהומות אלקטוראליים.

העובדה שהמדינה נקלעה למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה בהעדר הכרעה ברורה בקלפיות, מייוחסת באורח פבלובי כמעט, למניפולציות של נתניהו כדי להישרד מהבחינה הפוליטית, למרות שמפת המנדטים שיקפה רוב ברור לגוש הימין המסורתי, בהנחה הגיונית כי גוש זה כולל את מפלגת "ישראל ביתינו". בדיעבד, ניתן גם לקבוע כי רעיון ממשלת האחדות הלאומית לא היה אלא חזיון תעתועים, בהנתן התהום האידיאולוגית הפעורה בין שני המחנות הפוליטיים הגדולים.

מוקצית מחמת מיאוס

מכל מקום, אין ספק כי היועצים האסטרטגיים של "כחול לבן" מטפחים קו פעולה ממוקד, שמגלם מסר-על הקורא להיפרע "מעונשו" של נתניהו, זאת על-ידי הדהוד נושא השחיתות השלטונית מחד-גיסא, ו"פמפום" סוגיית "קואליציית החסינות", מאידך-גיסא, כמטרה האולטימטיבית של הליכוד.

מבחינת מפלגת "כחול לבן", איום הייחוס הוא בנימין נתניהו, וכדי שיתקיימו התנאים לסילוקו מהמפה הפוליטית, מנוהל מערך של מומחי "השפעה והתססה" ((agitation specialists, שתכליתו הייעודית היא לתקוע תריז בין האלקטורט המסורתי של הליכוד לבין המנהיג (שהרי מיותר לשכנע את המשוכנעים ממילא). ככל שיתעוררו ספקות בקרב ה-בייס הפוליטי הליכודי באשר לאמינותו של נתניהו וצדקת דרכו, כך תתוייג מנהיגותו כבלתי לגיטימית עד כדי מוקצית מחמת מיאוס.

מניפולציה יחצ"נית זו מכוונת בעיקר לעבר המכנה המשותף הנמוך של האלקטורט המזוהה ככזה המצביע מסורתית (ולאו-דווקא אידיאולוגית), למפלגת הליכוד, ותכליתה לשכנע קהל יעד זה כי לאחר שתי מערכות בחירות רציפות וכושלות, ובפרט בהנתן כתבי האישום נגדו, נתניהו הוא בבחינת מושחת, מי שסר חינו והוא נחשב ל"סוס מת".

ייאמר גם כי הקמפיין המשוכלל של "כחול לבן" מסתמן ככזה המנוהל כמבצע צבאי, הערוך למתן מענה מיידי לכל התפתחות בחזית "חסינות נתניהו", במתכונת של "מקרים ותגובות", מרכיב הכרחי בכל תכנון מבצעי. כך מקווים יושבי ה"קוקפיט", לשמר את המוטיב המרכזי של "סיכולו" של בנימין נתניהו על אש גבוהה עד מועד הבחירות.

בתוך כך, בעוד דוברי "כחול לבן" נמנעים מעיסוק פומבי ישיר בזיקה שבין סילוקו של נתניהו מן השלטון לבין השתתת הרעיון המדיני של השמאל, יש לתת את הדעת לעובדה כי דווקא מפלגות השמאל הצרופות (מפלגת העבודה וה"מחנה הדמוקרטי"), כמו גם המפלגה הערבית המשותפת, אינן מסתירות את "חלומן הרטוב" לשים קץ לשלטון הימין האידיאולוגי, ובמשתמע לסלק אבן דרך קריטית בדמות בנימין נתניהו. אין תימה כי ההתייחסות התקשורתית אל "גוש השמאל" מנכסת גם את "המשותפת", ומסמנת את בני גנץ כמועמד מחנה זה לראשות הממשלה.

עשיית צדק

אגב כך, הפובליציסט הפלשתיני הבכיר, ד"ר רמזי בארוד התייחס (בעקבות בחירות ספטמבר 2019), למערבולת הפוליטית בישראל ולמקומה של "הרשימה המשותפת" במכלול זה. הוא מתח ביקורת נמרצת כלפי בני גנץ וטען כי "כאשר המדובר במלחמה, גנץ הוא בבחינת נתניהו על סטרואידים"; הוא הוסיף כי "בעבור גנץ, מלחמה היא התשובה". בהקשר זה, רמז ד"ר בארוד כי הייתה זו טעות מבחינתו של ח"כ איימן עודה לאותת בדבר מוכנותו להצטרף לקואליצייה בראשות גנץ.

ב-2 דצמ' 2019, לאחר החלטת היועמ"ש על הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, מעדכן אותו רמזי ברוד את גישתו בהקשר לבחירות בישראל. במאמר דעה שפרסם, תחת הכותרת "'ההפיכה' הבלתי גמורה: סיום עידן נתניהו ורעידת האדמה שלפנינו", הגם שהוא מטיל ספק בהתכנות לשינוי מדיניות מהותי בהקשר לתהליך שלום ועשיית צדק עם הפלשתינים. לפי הערכתו, קיים פוטנציאל לרעידת אדמה פוליטית בישראל, שאת תוצאותיה מי ישורנו. ייתכן שטמון בכך מסר מדרבן גם כלפי "הרשימה המשותפת".

עד כמה מוחשית הייתה הלהיטות של "כחול לבן" לכונן ממשלת מיעוט בתמיכת "המשותפת" בתקופת "המנדט" של גנץ למלאכת המרכבה, התברר מהודאתו של ח"כ עפר שלח (בראיון מינואר 2020 במסגרת "שבת תרבות") כי מפלגתו "הלכה על זה בכל הרצינות", תוך קבלת אור ירוק מחברי הכנסת של "תלם".

אם לא היה ברור עד כה, הרי שהמטרה "הנעלה" של "התזת ראשו" של נתניהו, מכשירה את "השרץ" גם כאשר השקפת העולם האידיאולוגית (לפחות של אנשי "תלם") מתנגשת במלוא עוצמתה עם חזון המדינה הדו-לאומית של "הרשימה המשותפת", בדרך לחיסול הצביון היהודי של מדינת ישראל.

באופן מטאפורי אנו עדים לסוג של זיקה בין "אסטרטגיית השלבים של אש"פ" (שהותוותה בכינוס המועצה הלאומית הפלשתינית ביוני 1974, המהווה עד כה קו מנחה למאבק הלאומי, דהיינו, שומא על הפלשתינים שיאחזו בכל פיסת אדמה שתימסר על-ידי ישראל, וינצלו זאת כקרש קפיצה להישגים טריטוריאליים נוספים, עד להשגת "השחרור המלא של פלשתין"), לבין "תוכנית השלבים" של מפלגת "כחול לבן", לפיה, הדרך לקידום תוכנית מדינית מול הרש"פ, מחייבת סילוק שלטון הימין, והנתיב ליעד זה חייב לעבור בתחנה קריטית, שהיא - הדחתו של בנימין נתניהו.

עובדות מוגמרות

מי שהמחיש בלשון ציורית את מהותה של "אסטרטגיית השלבים של אש"פ" היה אבו-אייד (לשעבר סגנו של יאסר עראפאת) באמרו (בראיון לעיתון "אל-אנבא" ב-19 דצמ' 1988) כי ..."בשלב ראשון מדינה קטנה, ולאחר מכן בעזרת אללה, זו תתרחב ותתפשט למזרח, מערב, צפון ודרום. אני מעוניין בשחרור פלשתין צעד אחר צעד". החרה החזיק אחריו עבד-אל עזיז שאהין, מי שהיה שר האספקה הפלשתיני (ינואר 1998), שהבהיר כי "הסכם אוסלו היה בבחינת מבוא לכינון הרש"פ, והרש"פ תהיה מבוא להקמת מדינה פלשתינית אשר בעצמה תהיה פתח לשחרור האדמה הפלשתינית במלואה".

לכאורה בצירוף מקרים, התפרסמה ב-7 ינואר 2020 יוזמתה של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", המזוהה עם השמאל הפוליטי הישראלי, לקידום חקיקה שתחייב משאל עם לכל החלטה על החלת ריבונות ביהודה ושומרון. קודם לכן פנתה תנועה זו ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה כי ימנע את כינוס הצוות הבין-משרדי הדן בסיפוח בקעת הירדן, מחשש שמסקנותיו והמלצותיו ייצרו עובדות מוגמרות ומצב בלתי הפיך.

בתזמון מקביל פורסמה בשמו של בני גנץ עמדתו הנחרצת לפיה הצגת "תוכנית המאה" של ממשל טראמפ טרם בחירות מארס 2020, תהייה בבחינת התערבות במערכת הבחירות. במילותיו של גנץ "אני יכול להעריך שבסוגיה כה חשובה, האמריקנים יגלו זהירות ולא יפרסמו את תוכניתם טרם הבחירות, מאחר שהדבר יהווה התערבות בוטה בתהליך הבחירות של מדינת ישראל". אזהרתו זו של גנץ נאמרה לאחר פגישתו עם השליח האמריקני החדש, אבי ברקוביץ'.

הגם ששני המהלכים שנזכרו לעיל זכו לפרופיל תקשורתי נמוך, וחמקו כמו מתחת לרדאר, מן הדין להתמקד במסר המשתמע מאזהרתו של גנץ כלפי ממשל טראמפ. באורח חסר תקדים מעז מנהיג פוליטי ישראלי לצאת חוצץ נגד נשיא ארה"ב, בסוגיה בעלת משמעות אסטרטגית למדינת ישראל. גנץ משדר למעשה מסויגות מהותית ממתווה "תוכנית המאה", ובראש וראשונה מהסבירות כי ארה"ב, בפרט לאחר שהכריזה כי ההתנחלויות אינן בלתי חוקיות, תפנה עורף לרעיון שתי המדינות. האם מאותת גנץ כי הוא מצדד במצע המפלגה הדמוקרטית האמריקנית?

ובחזרה לקמפיין "כחול לבן"; יועץ אסטרטגי מיומן לעולם יתמודד עם השאלה "כיצד ניתן להשיג ניצחון"? ספק אם לעצת הזהב שקיבל גנץ בראשית הקמפיין, קרי, להתמקד בכל הכוח, בנתניהו האיש וסוגיית חסינותו, יש אורך נשימה אסטרטגי בלתי מוגבל. ההתפתחויות הפוליטיות, מחד-גיסא וההתרחשויות הבינ"ל, מאידך-גיסא, חזקה שיזריקו לזירה משתנים ניידים ודינאמיים, באופן שיחייב התאמות לא מעטות, והתייחסות בלתי מתנשאת כלפי אלה המייצגים את "חכמת ההמונים".

אינטרסים לאומיים

ואכן, בהקשר למערכת הבחירות בישראל נודע משקל בלתי מבוטל לקולו של הפרולטריון, הבוחן בכלים קונבנציונאליים ופשטניים את האלטרנטיבות. אין הכרח להימנות על "מחנה הנאורים" כדי להפנים את התובנה אשר הסיק זה מכבר, אלברט איינשטיין, "המקור הבלעדי לידע הוא הניסיון". במבחן זה, ידו של גנץ על התחתונה בכל הפרמטרים.

הכמיהה של מחנה השמאל "הנאור", להשתתת ערכים ליבראלים ופרוגרסיביים אוניברסאליים באופן גורף, במדינת ישראל, על המשתמע מכך בהקשר לציביונה העתידי של המדינה היהודית, מבוססת על תפיסת עולם אוטופיסטית ונאיבית, המתעלמת מ"הסביבה" המרחבית המוכרת. בנסיבות הגיאופוליטיות השוררות במזרח התיכון, מוטב לה לישראל כי תאמץ גישה רעיונית המבוססת על ריאליזם מונחה אינטרסים לאומיים, באופן שיעגן את היתרונות הצבאיים-אסטרטגיים שלה באזור.

בהנתן עידן הנשיא טראמפ בארה"ב, מתקיימת קוניוקטורה אולטימטיבית המשרתת את היעדים ארוכי הטווח של ישראל. הנפקא מינא העולה מכך מקנה עמדה יתרונית ברורה להמשך קיומה של שפה משותפת אסטרטגית מליאה בין ישראל לבין ארה"ב, המבוססת במידה לא מועטה על כימיה בין-אישית בין ראשי הפירמידה בשתי המדינות.