מה משותף לבנימין נתניהו ורון קובי? אומנם האחרון נמנה בעבר על תומכיו של הראשון. אך בכך מסתיים לכאורה הדמיון ביניהם. נתניהו מכהן עשר שנים כראש ממשלת ישראל ומתמודד עם אירן, חיזבאללה, החמאס והגרעון; קובי מכהן שנה כראש עיריית טבריה, שעם כל הכבוד לה - היא בת 43,000 תושבים בלבד ובעיותיה הקשות ביותר הן ביוב, ניקיון, חופים וכבישים. נתניהו הוא אדם סופר-מוכשר שלזכותו הישגים רבים; קובי מתנהג כפרחח וכל פרסומו בא לו מהשתלחויות שלוחות רסן בציבור החרדי, הנמצאות על גבול האנטישמיות אם לא מעבר לו, ואשר זכו לפרסום רב בשל סגנונו האלים ומשום שהתקשורת החילונית אהבה אותן.

ובכל זאת, אתמול (יום ב', 13.1.20) התברר ששניהם חולקים את אותו בוז לחוק וששניהם לא יהססו לשקר במצח נחושה כדי לנסות ולמכור לתומכיהם את הנרטיב ולפיו הם נרדפים על לא עוול בכפם. נתניהו עשה זאת לגבי הקמת ועדת הכנסת שתדון בבקשתו לחסינות, ואילו קובי עשה זאת לגבי הדחתו בידי השר זאב אלקין והקמת ועדה קרואה לניהול העירייה.

נתניהו אמר על הקמת הוועדה: "לכחול-לבן יש אפס הישגים לאזרחי ישראל, אז הם חטפו את הכנסת כדי לקדם את הקמפיין היחיד שלהם - 'רק לא ביבי'". נניח בצד את העובדה, שכחול-לבן כמפלגה קמה לפני שנה בלבד, שנה של מערכות בחירות, וככזו לא היה לה מתי לרשום הישגים; את העובדה ששלושה מראשיה היו רמטכ"לים ואחד מהם היה שר הביטחון; ושמנהיג נוסף שלה היה שר האוצר בממשלת נתניהו. נניח בצד גם את העובדה, שבפתק של הליכוד נאמר "בראשות בנימין נתניהו לראשות הממשלה", ושכל הקמפיינים של הליכוד עצמו בעשר השנים האחרונות מתמקדים בנתניהו. נדבר רק על המילים "חטפו את הכנסת".

לפי נתניהו נדמה, שה"קוקפיט" של כחול-לבן נחת במסוק יסעור ברחבת הכנסת, מתוכו הסתערו שלוש מחלקות של סיירת מטכ"ל והצנחנים, כבשו את הבניין ובאיומי נשק הקימו ועדה שכל מטרתה לשלוח אותו לכלא. אבל האמת, מה לעשות, קצת שונה. כחול-לבן היא הסיעה הגדולה ביותר בכנסת והיא הצליחה לגבש רוב של 65 מחברי הבית המתנגדים למתן חסינות לנתניהו. קוראים לזה, אדוני ראש הממשלה, "דמוקרטיה". הרוב קובע, גם אם ההחלטות שלו לא מוצאות חן בעיניך. הרוב אינו "חוטף"; הרוב פועל בהתאם לכללי המשחק הבסיסיים ביותר.

נתניהו הוא זה שנכשל פעמיים במשימת הקמת הממשלה. נתניהו הוא זה שמהווה סדין אדום מבחינת העבודה (לפני שהחליטה ללכת יד ביד עם מרצ האנטי-ציונית, שפלרטטה רק אשתקד עם הרשימה המשותפת) ומבחינת אביגדור ליברמן. כל מנהיג אחר של הליכוד כבר היה מקים מזמן ממשלת ימין או לכל הפחות ממשלת אחדות, ולא היה גורר אותנו לבחירות מיותרות, יקרות ומזיקות. אם בכלל מישהו "חטף" את הכנסת, זהו נתניהו עצמו; וניתן אף לטעון, שהוא "חטף" את המדינה כולה. אבל נתניהו מציג את לב-ליבה של הדמוקרטיה כאילו היא מעשה אנטי-דמוקרטי.

נעבור לטבריה. לא נחזור על כל דברי הבלע שהשמיע קובי אחרי החלטתו של אלקין, כדי שלא להמשיך ולתת לו את הפרסומת שאינה מגיעה לו, אלא נתמקד באמירות החשובות לענייננו. לפי קובי, נתניהו "שולח פקידים לנהל את טבריה". הוא הודיע שיעתור לבג"ץ נגד הדחתו, מתוך תקווה ש"בג"ץ ישמע ויבין שאי-אפשר לבוא ולגנוב את הדמוקרטיה". קובי יצא נגד החוק, שלדבריו הוא "ארכאי ומיושן, שלמעשה נתן לשר הפנים כלי להשתמש בחברי מועצה כדי להדיח ראש עיר... הם רוצים, בגלל שלא הייתה ישיבה אחת, להדיח את ראש העיר ולפגוע בדמוקרטיה".

עכשיו נראה מה האמת. סעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות קובע, כי אם מועצת העירייה לא אישרה את התקציב בלוח הזמנים הנקוב בו - "תסתיים כהונת המועצה או כהונת המועצה וראש העירייה, כפי שיורה שר הפנים, והשר ימנה... ועדה למילוי תפקידי המועצה וראש העירייה או תפקידי המועצה". החוק חד-משמעי ומורה לשר לפזר את המועצה ומותיר בידיו את ההחלטה האם להדיח את ראש העירייה. השר חייב לפעול; שיקול הדעת היחיד שלו הוא האם לשלוח הביתה רק את המועצה או גם את ראש העירייה. מה שברור הוא, שאסור לשר לאפשר לעירייה לפעול ללא תקציב מאושר. וזה לא "חוק ארכאי ומיושן", אלא סעיף שנכנס לפקודת העיריות בשנת 2004; לוח הזמנים לאישור התקציב נקבע בשנת 2014.

קובי לא הצליח להעביר את תקציב 2019 במועד הקבוע בחוק וגם לא בארכה שנתן לו משרד הפנים לאחר שעתר לבג"ץ. לא מדובר ב"פרוצדורה", כפי שהגדיר זאת קובי, אלא בלב-ליבו של ניהול העירייה: הרי לא ניתן לנהל עיר בלא תקציב מאושר. ונזכיר, שגם הממשלה נופלת אוטומטית אם אינה מצליחה להעביר במועד את תקציב המדינה.

קובי הצליח לקבל ארכה ולהעביר את ההכרעה מידי השר אריה דרעי לאלקין, לאחר שיצר רושם כאילו דרעי רודף אותו אישית. הוא וחברי המועצה קיבלו שימוע בכתב ובעל-פה בפני ארבעה פקידים בכירים במשרד הפנים, בראשות המנכ"ל מרדכי כהן שלצידו שלושה פקידים מקצועיים וקבועים. אלקין קיבל את ההחלטה במסגרת סמכותו לפי החוק. אם החוק לא מוצא חן בעיני קובי - שיפעל לשנות אותו. אה, כן, הוא באמת התמודד בבחירות לכנסת ה-22 וקיבל 2,395 קולות - 0.05% מכלל קולות הבוחרים - מתוכם 469 בטבריה. אז קצת קשה לומר שיש לו מנדט לצאת נגד החוק.

הנה המשותף לנתניהו וקובי: אחרי שהם הפסידו במשחק, הטענות שלהם אינן לעצמם, אינן לקבוצה היריבה, אינן לשופט - אלא לחוקת המשחק. וליתר דיוק: הטענות שלהם מציגות את החוקה בצורה מעוותת, ואז הם מתלוננים שהחוקה הזאת נוצלה נגדם. או במילים אחרות: הם בודים מציאות, ובהתאם אליה בוכים מרה על העוול שנגרם להם.

חכמינו נחלקו בשאלה מה מבייש יותר: סטירת לחי מקבצן או סטירת לחי מרב העיר. לפי הסברה הראשונה, המוכה יטען שעלבונו גדול משום שאפילו אדם משולי החברה העז להכותו. לפי הסברה השנייה, המוכה יטען שעלבונו גדול משום שאפילו הרב איבד את סבלנותו כלפיו. לנו יש עסק עם ראש עירייה קטנה ועם ראש הממשלה, ששניהם מפגינים בוז כלפי החוק, האמת ויסודות הדמוקרטיה. אנחנו מקבלים סטירות לחי משניהם. והבושה היא כולה שלנו.