לאה גולדברג, שאתמול צוין יובל שנים למותה, היא לא רק המשוררת הגדולה מכולן, אלא כנראה גם האישה שלה אני חב את חיי ואת חיי משפחתי.

בתחילת שנות ה-30 התגוררה לאה גולדברג בגרמניה, בעיר בון, כדיירת משנה בביתה של סבתא רבתא שלי. באותם ימים גרו שם גם סבא ישעיהו וסבתא גרטה, שהיו זוג סטודנטים צעירים, שאך זה נישאו. סבא, שכמו שסבתא נהגה לומר "כבר אז לא ידע לשתוק", התחיל לדבר ברבים נגד הנאצים שבדיוק עלו לשלטון ואמר, בין השאר, שהיטלר הוא זה שעומד מאחורי שריפת הרייכסטאג. באחד הימים, הגיעו אנשי הגיסטאפו לבית המשפחה בבון, לחפש את סבא. אך סבא וסבתא שהו באותו זמן בביקור משפחתי בצרפת, וכך ניצלו מהביקור של החיילים הנאצים.

לאה גולדברג, שכאמור התגוררה בבית המשפחה, התקשרה מיד למקום בו שהו סבא וסבתא בצרפת, סיפרה להם על החיפוש שערכו אנשי הגיסטפו, והזהירה אותם שלא לחזור לגרמניה.

סבתא הייתה מספרת ומדגישה שלמרות שבדרך כלל היו מדברים ביניהם בגרמנית, התעקשה לאה גולדברג לנהל את שיחת האזהרה דווקא בעברית, כדי למנוע מהנאצים המצותתים לטלפונים ליירט את המסר.

סבא וסבתא שמעו לאזהרה. הם נסעו לשוויץ, שם השלים סבא שנת לימודים נוספת שנותרה לו, ושנה לאחר מכן, בשנת 34, עלו ארצה, לירושלים, שם גרו עד זקנה ושיבה.

הסיפור המופלא הזה, הזכיר תמיד לאשתי את המדרש האומר שבני ישראל נגאלו ממצרים בזכות העובדה ש"לא שינו את לשונם" בכל מאות שנות השעבוד. אותה השפה העברית, שלאה גולדברג הפליאה כל כך ללהטט במילותיה, היא זו ששמרה על ישראל במצרים והיא שהייתה גם כלי ההצלה של סבא וסבתא מציפורני הנאצים.

שהרי במציאות של צרות ושעבוד, הרבה יהודים טועים לחשוב שמה שיציל אותם זה להיטמע ולהתבולל. "אם רק לא ידעו עלינו" ו"אם רק נהיה כמוהם", אולי נוכל להינצל ולהוושע. אך השיטה הזו אף פעם לא באמת עבדה - לא במצרים המשעבדת, לא בספרד המגרשת, ובטח לא בגרמניה הרוצחת. שימור השפה, המסורת ושלל מחוללי התרבות שלנו, הוא המפתח לגאולה, לא לשעבוד. מי שעסוק בלברוח מהזהות של עצמו, עלול שלא יישארו לו כוחות כשיצטרך לברוח ממי שבאמת רודף אותו.

אתמול מלאו 50 שנים לפטירתה של לאה גולדברג. היום יחול יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, שנקבע ל"יום השפה העברית". בשבת נקרא בתורה על תחילת שעבוד מצרים. כל התאריכים החשובים האלה, הם בסופו של דבר נקודות בסיפור משפחתי אחד.