בתוכניות החדשות והפרשנות בתקשורת התבשרנו בשבוע האחרון על הופעתו של צמד נולד, צמד חדש:
סתיו שפיר ואיתמר בן-גביר, התאומים הקיצונים משמאל ומימין, אלה שמפלגות המחנה שלהם מאסו בהם והתביישו בקרבתם, אלה שראשי הגושים שלהם רוצים את קולות אוהדיהם, ללא בושה. למרות היותם תמונות ראי זו של זה וזה של זו, יחס התקשורת אליהם שונה בתכלית. התועלת בבחירות הקרובות (מרס 2020) היא שלא נראה את שפיר בכנסת הבאה, וככל הנראה גם לא את בן-גביר.
סתיו שפיר בקצה האחד, פרי הבאושים של הישראבלוף הקרוי "מחאה חברתית" של שנת 2011, שלא היה אלא ניסיון להפיל שלטון נבחר (לא בגלל חקירות אלא סתם בגלל שנאה לאיש) באמצעות הרחוב, הגיעה לכנסת על גלי אהדה של תקשורת מגויסת למען אותה מחאה ואותה מטרה, ולצורך הרצתה של גיבורת האירוע לבית המחוקקים. בבחירות האחרונות (ספטמבר 2019) כרכרה הנ"ל בין
אהוד ברק, מרצ והעבודה, כאילו היה לה ערך אלקטורלי של ממש. לקראת הבחירות הבאות הבינו בשמאל את ערכה, ועל כן ויתרו על שירותיה. ניתן לומר שמצבה של סתיו שפיר כבר איננו שפיר: מאז היכה בה ה
ברק נגמר לה ה
מרצ והיא גם נותרה ללא ה
עבודה. השיער האדום והמפלגה הירוקה לא הועילו לה ולא שיפרו את מצבה, שהפסיק להיות שפיר.
איתמר בן-גביר בקצה השני, מוצג שוב ושוב כמי שבביתו תלויה תמונתו של הרוצח ברוך גולדשטיין. מי שכך מציג את הכהניסט מימין מתעלם מהעלייה לרגל של הכהניסטים משמאל אל לשכתו של מכחיש השואה מרמאללה, ומן ההסתופפות של אותם כהניסטים תחת תמונתו של רוצח ההמונים ערפאת. עם כל הסלידה ממעשהו של גולדשטיין, פשעיו של ערפאת רבים וחמורים הרבה יותר, לתשומת לבם של מי שנושאים את שם "השלום" לשווא ושל מי שמגויסים לקדם אותם פוליטית, תחת המסר היחיד, מסר של שנאה: רק לא נתניהו!
לא מיותר להזכיר בעת הזאת את היעלמותם מן הנוף הפוליטי של מותגים ותיקים, מרצ והמפד"ל, כתוצאה מהתפקוד העלוב של העומדים בראשן. יש לקוות ש
נפתלי בנט ואיילת שקד, אנשים מוכשרים וראויים, ישכילו להתעלות מרמה של עסקנים לרמה של מנהיגים. במקום להציג כרטיס ביקור של הציונות הדתית, טוב יעשו אם ידגישו את המסר הציוני שלהם, ללא קשר למידת הדתיות של קהל היעד שלהם. זהו האתגר האמיתי הניצב בפניהם.
