עדי הראייה לא טעו

מותו במינכן לפני שבע שנים של האיש שנודע בשם איוון (ג'ון) דמיאניוק, בהמתנה לערעור על הרשעתו בסיוע לרצח המונים במחנות השמדה בפולין, נראה כחתימתה האירונית-משהו של פרשת החמצה משפטית ארוכה שהחלה בירושלים בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הבאתו של האיש לדין הייתה כמובן מהלך ראוי בהחלט. הוא לא הובא למשפט כסתם אחד מאלפי חשודים בשיתוף פעולה עם הנאצים, אלא כנאשם בפשעי מלחמה אכזריים ביותר - אף יחסית ל"נורמה" במחנה ההשמדה טרבלינקה - שבגינם "זכה" לכינוי איוון האיום.

לא מעט פקפקו אז בתבונה שמדינת ישראל תתמקד באישומו של מי שנחשד כרוצח-ברשות סדיסטי שתפס טרמפ על ההזדמנות שקיבל בשואה; הלא ייחודה של השואה דווקא בשטניות התכנון הקר שלה. את אחד מאדריכליה וקבלניה הראשיים, אדולף אייכמן, הביאה המדינה לדין גם כדי לספר לעולם את סיפורה המצמרר של אותה שיטה, שהפעילה ללא הנד עפעף את חרושת המוות ההמונית.

אלא שהשואה הייתה לא רק חרושת מוות המונית; היא הייתה גם מפגן של אכזריות תהומית. נראה אפוא שכאשר בשנות ה-80 נשללה אזרחותו האמריקנית של האיש על סמך ראיות-לכאורה שהוא היה אחד מהמוציאים לפועל של הרג המוני ששמם יצא לשמצה במיוחד, היה הגיוני לחלוטין שישראל תבקש את הסגרתו ותפתח הליכים בעניינו. יתר על כן: לו השתמטה המדינה (שאמנם כמה אניני דעת המליצו עליה אז) מקבלת ההחלטה ההיא, לא הייתה לכך הצדקה ואף לא כפרה.

ההרשעה לא הייתה שגויה

כידוע, דמיאניוק הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, אף זוכה מחמת הספק בבית המשפט העליון (בלווית הערה שנשמעת כעין התנצלות: "תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם"). מדוע לא צלחה התביעה במבחן הקובע? שמא מפני שהתיק היה חלש?

בהחלט לא. אמנם, פסק דינו המרשיע של בית המשפט מוצג לעיתים ע"י כתבים ופרשנים, אולי בהשראת מקורות מסוימים, כטעות אומללה. אלא שלכך אין כל יסוד. ההרשעה לא הייתה שגויה, קל וחומר פזיזה. כך גם קבע מפורשות בית המשפט העליון בפסק דינו בערעור. כן, ערכאה זו מצאה לנכון לזכות את המערער מחמת הספק. אלא שהעילה לכך הייתה חומר ראייתי חדש. יתרה מזו: אף שהיה באותו חומר די כדי לנטוע בלב השופטים ספק מסוים, הוא כלל לא שכנע את בית המשפט שהנאשם בעצם איננו איוון האיום.

האם את הספק דנן ניתן אפוא להכתיר כסביר? כך לפחות קבעו השופטים. האם הם צדקו? דומה שיש לכך פנים לכאן ולכאן. מדוע כן? זיכוי היה מהלך קביל מבחינה פוליטית, בעיקר מפני שבמקרה של דחיית הערעור היה המערער צפוי לעונש מוות. בדיעבד, אף אם עוצמת הספק הייתה פחותה בהרבה מעוצמת הספק בתיקים רבים אחרים, היו שחשבו, כי טוב שממסדה המשפטי של מדינת ישראל לא נתפס כשוחר נקמה בכל מחיר. אך האם זה שיקול ראוי?

לא אתאמץ לחלוק על תחושתם האפשרית של אלו מהקוראים, שנראה להם, כי השיקול נבע, במידה לא מבוטלת כלל, מחשש "פן יאמרו בגויים". מדוע לא? משום שיש בהחלט מקום לתהות אם הספק אומנם סביר, ואף לטעון שלמעשה הספק היה הרבה פחות מסביר. נראה שבמרבית התיקים מן השורה לא היה בספק מעין זה כדי למנוע הרשעה.

קשה להאמין? הבה ונעיין מחדש בתיק. מאחר שהנאשם כבר איננו בין החיים, לא מיותר לבחון שוב את הראיות על-פי ההיגיון, ללא קשר לגורלו של האיש ולתדמיתה של ישראל, ולו כדי לבדוק מחדש סברות שקנו להן אחיזת-מה, גם בנוגע לטיב הזיכרון של ניצולי שואה וגם בנוגע למידת האובייקטיביות של מערכת המשפט שלנו.

הראיות התומכות בזיהוי

הראיה המרכזית היא מסכת עדויות של שמונה ניצולים, שאת "איוון האיום" - בו נתקלו במחנה טרבלינקה-2 בעת ההשמדות ההמוניות (שהחלו ביולי 1942 ונמשכו עד ינואר 1943, וכנראה התחדשו לתקופה קצרה במארס 1943) - זיהו כאותו איש המופיע בתצלום של הנאשם משנת 1942, המופיע בתעודת הזיהוי (שנופקה לו במחנה האימונים של הווכמנים שנקרא טרווניקי, ועל כן מוכרת בשם "תעודת טרווניקי"), או בתצלומו משנת 1951.

ראיה זו מתחזקת מכוח העובדה, שנותרו סימנים לכך שסוג דמו של דמיאניוק קועקע בצד הפנימי של זרועו - כפי שהיה נהוג בכל יחידות הס"ס ורק בהן. אם לא די בכך, קעקוע זה נעשה, על-פי עדותו של דנילצ'נקו (ששירת מאוחר יותר יחד עם המערער) בשנת 1944, בהיותם שומרים במחנה של עובדי כפייה בשם פלוסנבורג שבדרום גרמניה. הוא הוסר בתום המלחמה (או קצת לפניה) ביוזמתו של דמיאניוק, ככל הנראה כדי לטשטש את עקבות שירותו ביחידת טראווניקי, שממנה הוצב למחנה ההשמדה טרבלינקה, ואחר כך לסוביבור.

לכך מתווספת גם עדות של איש הס"ס אוטו הורן, ששירת במחנה טרבלינקה מאוקטובר 1942 עד ספטמבר 1943. הורן זיהה את דמיאניוק כאותו אדם שנקרא איוון ועבד דרך קבע בהפעלת תאי הגזים. הוא אומנם לא זיהה את אותו איוון בתצלום המופיע בתעודת טרווניקי, אך זיהה אותו במסדר תמונות לפי תמונה משנת 1951. אך מיד אחר כך הוא קישר תמונה זו לתמונת טרווניקי של דמיאניוק ועמד על כך שבשתיהן הוא מזהה בבירור את איוון.

לעדויות אלה נוסף חיזוק משמעותי מאוחר יותר, בשלב הדיון בערעור, מעדות זיהוי של איכר פולני בשם דודק, נמסרה בפולין ב-1986, עוד לפני שהחל משפטו של דמיאניוק בירושלים. אותו איכר התגורר בכפר קטן סמוך לטרבלינקה בעת ההשמדה ההמונית, ולדבריו הכיר היטב את מפעיל מנועי הגז שנקרא איוון. עדות זו לא נשקלה ע"י הערכאה הראשונה עקב נסיבות מצערות שיידונו להלן. לרוע המזל, כאשר היא הוצגה לבסוף בפני בית המשפט העליון ישב בערעור, נראה שמשקלה הגבוה במיוחד (שגם אותו אסביר להלן) כבר לא זכה - לנוכח הנסיבות - להתייחסות ראויה, לפחות לטעמי שלי.

הראיות הללו נתמכות במידת-מה גם בעדות (שנגבתה בארה"ב) של ווכמן בשם איגנט דנילצ'נקו, שלדבריו שירת יחד עם איוון (אותו זיהה גם בשלושה מסדרי תמונות - במדים סובייטיים, במדי טרווניקי ובלבוש אזרחי) במחנה השמדה אחר (סוביבור), החל מסוף מרס 1943, שם הוצב אז איוון, ככל הנראה משום שבתום המשלוחים ההמוניים לטרבלינקה הועבר מרכז הכובד של פעילות ההשמדה לאותו מחנה.

מדוע אין סכנה לזיהוי מוטעה

נכון אומנם שמן המחקר והמעשה ידוע, כי זיהוי מוטעה אפשרי בהחלט, בעיקר כאשר המבוקש אינו מוכר היטב לעד. אלא שעל-פי רוב זיהויים מוטעים מתרחשים במסדר זיהוי (המכונה "מסדר בחירה מאולצת") בו נכלל חשוד מסוים (או תצלומו) יחד עם עוד כמה אחרים (או תצלומיהם) שאינם חשודים, כאשר העד בוחר דווקא באחד מהאחרים.

האם מקור זה לטעויות אפשריות הוא רלוונטי לענייננו? לא ולא. רוב הזיהויים של דמיאניוק כ"איוון האיום" פשוט לא יכלו לנבוע מרמז כזה. הסיבה לכך היא שהחקירה בראשיתה לא התמקדה דווקא בו. מטרתה הייתה אחרת לגמרי - לבדוק אם יש בין ניצולי השואה בישראל אנשים שיש להם מידע, כעדי ראייה, על שותפות בהליך ההשמדה ההמונית של 18 אזרחי ארה"ב ממוצא אוקראיני שנחשדו כמעורבים בכך.

החקירה התבצעה ע"י מרים רדיווקר, חוקרת במשטרת ישראל. היא הניחה (משיקולים שאין טעם לפרטם כאן) שמבין אותם 18 אוקראינים, מוטב להתמקד בשניים שהסיכויים לזהותם סבירים דיים להערכתה - איוון דמיאניוק (שלפי ידיעתה אז פעל במחנה סוביבור) ופיודור פדורנקו (שלפי ידיעתה אזי פעל בלובלין ובמחנה טרבלינקה). היא החלה בזימון ניצולי טרבלינקה נוספים, שכל אחד מהם נתבקש לומר אם הוא מזהה בין תצלומיהם של 17 ווכמנים (משתפי פעולה) אוקראיניים שהיו בידי רשויות החקירה מישהו (או יותר) המוכר לו כמי שביצע פשעי מלחמה. לשם הזהירות, העדים התבקשו לומר אם הם מגלים בתצלומים אדם כלשהו המוכר להם מטרבלינקה, מבלי להנחותם לחפש שם של מבוקש אפשרי.

להפתעתה של רדיווקר, העדים זיהו ספונטנית בתמונתו של דמיאניוק (שמקורה ב"תעודת טרווניקי") את מי שהיה ידוע להם במחנה טרבלינקה כ"איוון גרוז'ני". יתר על כן: הם עמדו על נכונות הזיהוי, למרות שהיא טענה בתוקף שהאיש שירת בכלל במחנה סוביבור (משום שבמסמכים שהיו אז בידיה דווח רק על פעילות שלו בסוביבור, לא בטרבלינקה).

"אז אני קיבלתי שוק"

לפחות שלושה מהעדים עמדו על כך שזיהויים נעשה בביטחון מוחלט. אחד מהם, אויגן טורובסקי, עשה זאת מתוך התרגשות גדולה, כפי שהעידה רדיווקר: "טורובסקי התחיל ממש לצעוק 'איוון, איוון מטרבלינקה, איוון גרוז'ני'. אז אני קיבלתי שוק". ערכו של זיהוי כזה, מה גם ע"י עד שהמבוקש מוכר לו היטב, גדול לאין שיעור מערכם של זיהויים נפוצים יותר, למשל של חשוד בשוד בנק שאחד העדים לו צפה בו במשך זמן קצרצר והוא מזומן למסדר שנועד לזיהוי אותו חשוד.

באיזו מידה סביר שמסכת עדויות מוצקות כאלו תהיה מוטעה? מאחר שכל התצלומים שהוצגו לעדים היו של אוקראינים שככל הנראה הוצבו במחנה טרווניקי - שם הוכשרו ומשם נשלחו למשימות במחנות ההשמדה טרבלינקה וסוביבור - טעות כזאת הייתה אפשרית רק אילו בין אותם ווכמנים היה אחד, המוכר בשם איוון דמיאניוק, שלא היה איוון האיום אך דמה לו כשתי טיפות מים עד כדי בלבול. אפשרות תיאורטית כזו אומנם קיימת, אך הסיכוי שתתממש קלוש עד כדי כך, שאין היא מהווה ספק סביר. כך אומנם סבר בית המשפט.

מובן מאליו, הספק בעלמא היה הופך לספק סביר אילו נמצא מאוחר יותר שהאפשרות הקלושה התממשה חרף קלישותה - משמע: אילו התברר שאכן היה בטרבלינקה ווכמן שענה לתיאורו של איוון האיום, ואולי אף זוהה ע"י אחרים כאיוון האיום, אך לא היה זה דמיאניוק אלא אדם אחר שדמה לו מאוד. אילו כך היה קורה, חזקה שאף הניצולים, או לפחות חלקם, היו מודים שלא הוא האיש, או לפחות שאפשרי שאמנם כך הדבר. אלא שבפועל לא כך קרה, ולא במקרה.