זה סיפור על ילד קבצן מתקופה אפלה, מן הפלָנטה של השוֹאה, וזה גם סיפור של מפגש בין זמנים. הילד הצופה הוא השליח של המספר, הוא ניצב במציאות עכשווית ולו משקפת להביט אל העולם שהיה. דרך התפתחות העלילה מצליח המחבר להנחיל לנו מבט ערכי, לקחים מוסריים ובעיקר פרספקטיבה.
הילד הצולל למציאות שהייתה, חש, שהוא נקלע לזמן מעולם אחר: המבט אל התמונה הופך להיות מבט למציאות אחרת, פלנטה סהרורית: הצופה נאלץ להתמודד עם שֵבר בין עולמות, ולהפנים ערכים שהיו וּכמו חלפו מן העולם. שליחותו של הילד מעולם ההווה היא להיות גֶשר, להתחבּר לַהוויה אחרת ושונה לחלוטין, ישות שלא הכּיר מעולם.
זו תמיד משימה לכתוב ולתעד את הימים ההם, וזו מטלה לא פשוטה לבחון את היצירה הספרותית המתעדת אותו זמן נורא. כאשר אנו זוכרים את התקופה הקשה של השואה, יש נטייה להתמקד בתיעוד המצולם של משרפות והוצאות להורג. התיעוד הספרותי שמתאר את המצב הקיומי השונה, את ההתמודדות הרוחנית בתוך התופת. הסיפור של היום ששב שיבה מאוחרת לאותו עולם, יוצר מפץ, הלם של מפגש, וכל זה חושף בפני הכותבים אתגר מסוג אחר.
הופעת התמונה מחברת בין זמנים
בספריו של עמנואל בן סבו לילדים, אנו נחשפים לדרך סיפורית, עדינה ומינורית. המחבר יודע שהוא ניצב בתוך עולם נורא, שלבטא את המתרחש שם יהיה קשה מנשוא. ואכן התחושה הזו מלווה אותנו בקריאת דפי הספר: הכתיבה נראית כהולכת על בהונות: הסיפור המורכב מבקש בשבריריות, כלוליין על חבל, להפגיש את הילדים עם מציאות בלתי אפשרית.
עמנואל בן סבו פרסם כמה ספרים, שהשואה היא הרקע למתרחש בהם. הפעם בחר המחבר לתת לתמונה ישנה על הקיר בסלון הבית להיות המאיץ להסרת המסך, נקודת הפתיחה לגילוי, לחיבור בין הזמנים.
התמונה על הקיר הופכת למגנט, ממקדת תשומת לב לזמן נעלם. המראה המצויר על התמונה משיב מציאות נושנה לחיים. וכאן קשה לגלגלים לעצור: מסכת הסיפור לוקחת אותנו במסע מפרך לאותה תקופה, לזמן מטורף של שידוד מערכות. החיבור בין הילד שהיה לילד בהווה ממחיש את המעֲבר ממציאות עכשווית ומלֵאת תקווה לעולם אחר לחלוטין. אנו נסחפים לזמן שריסק את כל עולם הילדות, שהפך סדרי בראשית, לקונפליקטים שקשר לתאר.
הכול מתחיל ברגע, שנראֶה שגרתי ותמים. הילד, גיבור הסיפור, צופה בסלון הבית בתמונה על הקיר, ומכאן, מפאזל הצבעים הקסום, פורץ עולם אחֵר ואָפל: תיבת פנדורה נפתחת ומגַלָה סודות ישנים.
בְּמֶרְכַּז הַסָּלוֹן הַמְרֻוָּח, הַמְטֻפָּח, נִצַּב הַצִּיּוּר הַגָּדוֹל עִם מִסְגֶּרֶת הַזָּהָב וּבוֹ יֶלֶד קָטָן חִוֵּר מִכְּפוֹר וְקֹר, לְחָיָיו כְּחֻלּוֹת, פּוֹשֵׁט יָד לִנְדָבָה. צֵל אוֹר הַנִּבְרֶשֶׁת הַגְּדוֹלָה הִבְלִיט אֶת חִוְּרוֹנוֹ וּמַבָּטוֹ הַשּׁוֹתֵק. מוּל הָאָח הַבּוֹעֶרֶת עַל הַכֻּרְסָא הַמְרֻפֶּדֶת יָשַׁב רְאוּבֵן, מַבִּיט בַּתְּמוּנָה שֶׁצִּיְּרָה אִמּוֹ יָפָה, וּמַחְשְׁבוֹתָיו נְשָׂאוּהוּ הַרְחֵק הַרְחֵק לְעֵבֶר מְחוֹזוֹת אֲחֵרִים, לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, יָמִים אֲחֵרִים.
העולם של זמן ההווה מתואר ומואר בזוהר קסום ומלכותי: סלון מרווח, מסגרת זהב - וכנגדה יש יְקום אחר, הניבּט מן הציור על הקיר: שם בהוויה האילמת המצוירת כּמוס עולם אחר - במרכז ההוויה ילד חיוור מכּפוֹר, ילד שפוֹשט יד לנדבה.
מפגש בין עולמות
הילד מן ההווה מרותק לאותו ילד מן העבר, הוא מנסה להבין את חייו של הילד המסתורי, להתחבּר. זה לא יהיה קל. מכאן העולם הפנימי הוא הגיבור המרכזי: מחשבותיו של הילד הצופה, כל עולמו נשאב לַזמן האפֵל הגנוז בתמונה הרועדת, בצבעים המשוחים על הבד: וּמַחְשְׁבוֹתָיו נְשָׂאוּהוּ הַרְחֵק הַרְחֵק לְעֵבֶר מְחוֹזוֹת אֲחֵרִים, לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, יָמִים אֲחֵרִים.
התיעוד הספרותי יוצא בצעדים חרישיים מתוך יקום לא ידוע, מתוך עולם פנימי המשוקע בתמונה על הקיר. לפתע מַשב עז חוצֶה את השביל אל מציאות עכשווית, שחיה באטמוספירה אחרת. הקשר בין הזמנים, והטלטלה בין מה שקורה כאן למה שמתרחש שָם יוצר רעד. המפָּץ הזה מטלטל את חייהם של הגיבורים.
בתמונה על הקיר נשקפים ילדים קבצנים בעולם זר, ילד קבצן עומד במרכז הוא לב הציור. מכאן לוקח אותנו המחבּר ללמחוזות של סבל בתוך המציאות היומיומית הפשוטה: האֵימה, הרעב, ההשְלמה הקשה עם עולם מתפוֹרר, עולם שאיבד את צלמו, הקיום מוצב בסימן שאלה, אין ביטחון בעֲרכים, באנשים.
דיאלוג בין שני ילדים
הילד המביט בתמונה נפגש ומשוחח בדרכו שלו עם הילד מן התקופה הקדומה. יש כאן עלילה המחברת עולמות של שני ילדים.
לתיעוד הספרותי יש דרך לתת לזמנים ליצור ביניהם דיאלוג, וכך לבנות דו-שיח בין הילד המצויר לבין הילד בהווה: הילד המצויר בתמונה מקבּל דרך המסופּר חיים חדשים. ילד זה, גיבור הסיפור, הוא אביו של הילד העכשווי, זה המבקש פתרון לסודותיה של התמונה בסלון הבית. ככל שהסיפור מתקדם, העלילה פוסעת חרש, פרטים נחשפים טיפין טיפין. אנו נחשפים לטפטופים של פרשנויות לאותה תמונה.
האֵם יפה, שציירה את התמונה, מעניקה בדרך האמנות שלה עוד זווית לַקשר בין העולם הישן לעולם החדש:
יָפָה הִבִּיטָה עַל הַצִּיּוּר, מְרֻצָּה, יֶלֶד קָטָן עוֹמֵד בְּאֶמְצַע רְחוֹב הוֹמֶה, שֶׁלֶג נִתַּךְ, שְׁלוּלִיּוֹת מַיִם נִקְווּ סְבִיבוֹ, יָדוֹ מוּשֶׁטֶת פְּשׁוּטָה לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים, עֵינָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע וְרַק צִלְצוּל פַּעֲמוֹן הַכְּנֵסִיָּה מֵעִיר אוֹתוֹ מִתְּנוּמָתוֹ.
המחבר מצליח לתת פרשנות למבּט של הציירת, להאיר אותו. בדרכה שלה הציירת מעניקה חיים למציאות של אותו אופל, מוסיפה נופך מיוחד לחייו של אותו ילד באמצע רחוב הומה, לַיד שֶלו המוּשטת לעזרה. האם הציירת קושרת בין השקט העצוב של הילד האומלל לבין צלצול הפעמון של הכנסייה. כך היא חשה, זה מה שהיה מנחילה לבן שלה. התחושות שלה סוחפות אותנו. לרגע אנו שואלים, הרי ברור לנו, שציור אינו יכול להעניק לנו את המנגינה ואת הצלצול. מתברר, שעיני הציירת שציירה את התמונה רואות הכול, שומעות הכול. כפי שהסיפור יודע לצייר במכחול, כך התמונה על הקיר מצליחה להשמיע קולות, להשיב לחיים מנגינה. המֶדיות מדברות זו עם זו.
מחברת ישנה פותחת תיבת פנדורה
כדי לתת לכתוב ולמצויר לדבר זה עם זה - אנו עוברים לשלב הבא: האם פותחת מחברת ישנה, שהובילה אותו לצייר אותה תמונה, מדובר ביומן שבו מסופר סיפור הזמן ההוא, יומנו של הילד מקבץ הנדבות שבתמונה. מכאן הדרך לפתיחת תיבת הפנדורה תהיה עזה וחובטת.
יָפָה הֵטִיבָה מִשְׁקָפֶיהָ, הִנִּיחָה הַמִּכְחוֹל, שָׁטְפָה יָדֶיהָ בְּסַבּוֹן וּפָתְחָה בַּעֲדִינוּת מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה, עִם כְּתַב הַיָּד הַצָּפוּף, בְּשָׂפָה זָרָה, מוּזָרָה.
כדי לגעת בעולם הנורא הזה צריך הכנה נפשית: האם מניחה את המכחול, שוטפת ידיה כמו רוצה להיטהר, ואנו נחשפים לשפה אחרת - סיפור שכתוב בשפה זרה ומוזרה, סיפור שכתוב בכתב יד צפוף. מכאן ואילך הילד של ההווה ישאל שאלות, ואנו נקבל קרעי הסברים על חייו של הילד האומלל שנאלץ לקבץ נדבות. סיפור יצטרף לסיפור וילדי הזמן הזה יצטרכו להתמודד עם סיפור חיים מעולם אחר לחלוטין.
פרט יצטרף לפרט, כל זה הופך למטר עז, מטר המכה ומשנה את תפיסתה עולמו של הילד השואל. הילד של ההווה נדרש לקשור בין אביו החזק לבין ילד שברירי, שמוצג בפי האם כאביו, כך נראה אביו כשהיה ילד. קשה לו לקשור בין הדמויות, ויש פער בין מציאות למציאות:
"הַיֶּלֶד הַמִּסְכֵּן שֶׁצִּיַּרְתְּ לֹא דּוֹמֶה כְּלָל וּכְלָל לְאַבָּא. אַבָּא שֶׁלָּנוּ חָזָק, אֵין לוֹ לְחָיַיִם כְּחֻלּוֹת. אַבָּא שֶׁלָּנוּ גִּבּוֹר, וְהַיֶּלֶד בַּצִּיּוּר שֶׁצִּיַּרְתְּ, אִמָּא, מִתְחַנֵּן לִנְדָבָה כְּמוֹ קַבְּצָן". יָפָה אָחֲזָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַמַּצְהִיבָה שֶׁרֵיחַ שֶׁל יָמִים אֲחֵרִים עָלָה מִמֶּנָּה וְשָׁתְקָה.
מעבר לפרטים המבארים את העלילה הגנוזה באותה תמונה על הקיר אנו סופגים סיפור השתנות, סיפור חניכה של נער בצל השואה. הילד השואל בהווה מתוודע לילדותו של הילד מן העבר, והילד הזה הוא אביו. אנו הקוראים מתוודעים לסיפור חיים - סיפור התבגרות אבודה בצל הזוועות.
העלילה מפענחת סיפור עתיק
אותה מחברת מסתורית מחביאה סודות ישנים, התקרבות הילד לעולם של העבר מפענחת צופן של עולם שנמחק. הילד של המציאות העכשווית מנסה לפענח את הכתוב באותה מחברת עתיקה, ואנו חשים, כיצד הוא צולל לעבר, מתחיל לעכל שהתמונה הזו היא בעצם שער לעולם של זיכרונות. דברי האם מובילים אותו לזמן אחר.
"אַבָּא כָּתַב עַל הָעִיר בָּהּ נוֹלַד בְּרוֹמַנְיָה, דַארָאבָּאן, עִיר קְטַנָּה, יָפָה, בִּצְפוֹן רוֹמַנְיָה". "אֲהָהּ זֶה סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת", קָבַע בִּתְרוּעַת נִצָּחוֹן רְאוּבֵן. "נָכוֹן. זֶה סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת. זִכְרוֹנוֹת שֶׁל אַבָּא מֵרוֹמַנְיָה בָּהּ נוֹלַד, מֵהָעֲיָרָה בָּהּ גָּדַל, מִבָּתֵּי הַשְּׁכֵנִים, מֵהַחֲבֵרוֹת וְהַחֲבֵרִים, זִכְרוֹנוֹת שֶׁל תְּקוּפָה".
פרקי החיים של המשפחה עד שהובילו אותם לימי תופת, אותם ימים שבהם היטלטלו יהודים למחנות. אנו נלקחים בעדינות מפרק חיים למשנהו, והכל מתוך מציאות עכשווית של מקלחת לילדים, ארוחה בשעת ערב, שיחות שנראות יומיומיות. בין השיטין נפרשים בעדינות ובחסכנות אותם ימי אֵימה: פרקים של סבל ושבר. פרקי כתיבה, שדורשים כוחות נפש מיוחדים כדי להעלותם על הכתב. דווקא הדרך שבה בחר בן סבו - מאפשרת לו התמודדות פנימית, חשיפה עמוקה של רגשות, של הפגנת גבורה רוחנית של אותו ילד בימי השואה.
כיצד לתווך בין העולמות
האם הציירת היא המתווכת בין העולמות, במכחול שלה, בדברי הפרשנות שלה ליומן העתיק, היא לוקחת את בנה הקטן ואותנו - לפער בין שני מפלסים של מציאות:
"הַיֶּלֶד שֶׁצִּיַּרְתִּי הוּא אַבָּא כְּשֶׁהָיָה יֶלֶד. לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, אַבָּא נוֹלַד בְּדַארָאבָּאן, בְּרוֹמַנְיָה. הוֹרָיו, אִיצְל וְחַיְיקֶה, קָרְאוּ לוֹ זְאֵב, עַל שֵׁם הַסַּבָּא זְאֵב שֶׁהָיָה רַב חָשׁוּב. הַחַיִּים הָיוּ שְׁלֵוִים וְטוֹבִים עַד שֶׁאַבָּא אִיצְל נִפְטַר וְאִמָּא חַיְיקֶה נוֹתְרָה לְבַדָּהּ לְטַפֵּל בִּילָדֶיהָ, בְּאַבְרוּמִי, בְּיִצְחָק, בְּפֵיְגָלֶה וּבְאַבָּא זְאֵב. אֵלּוּ הָיוּ יָמִים לֹא קַלִּים", אִמָּא יָפָה עָצְרָה דִּבּוּרָהּ, לִטְּפָה אֶת פְּלוּמַת שְׂעָרוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְשָׁתְקָה.
הילד התמים בימי ההווה, מתקשר לצלול למעמקים האפלים של אותה תקופת תופת, אבל שברי הזיכרונות של האב הופכים לפאזל המתמלא לאיטו. חרש חרש, מצטרפים החלקים לשלמות מצמררת. הילד השואל מפנים את העולם האפל הטמון בתמונה, מעכל איזו התמודדות נכפתה על הילד בדור הקודם, על אביו.
ההפנמה של הילד בהווה והחוויה לה מתוודעים הקוראים - יוצרות חוויה מטלטלת. הילד המביט בתמונה על הקיר, אנו הקוראים - כולנו מקבלים משב רוח עז בפנים - מתקשים להאמין אילו זוועות עברו על ילד תמים ומתבגר, אילו משימות הוטלו עליו בימים של מצוקה קיומית קשה.
האב שחזר הביתה, נדרש להסביר לבנו הקט כיצד דמותו מתחבר לילד הקבצן שבתמונה - והכול מתחוור לנו בפרוזה מדודה, בסיפור שברירי, קטעי חיים שמתארים התבגרות בעולם אכזרי:
"אֵלּוּ הָיוּ יָמִים קָשִׁים, מֻרְכָּבִים, מְאַתְגְּרִים. בַּגִּיל שֶׁלְּךָ כְּבָר עָזַרְתִּי לְמוֹכֵר הַמַּיִם בְּדַארָאבָּאן. אַחַר כָּךְ עָבַדְתִּי עִם אָחִי אַבְרוּמִי בִּכְרִיתַת עֵצִים. הַיָּדַיִם כָּאֲבוּ לִי, הָיוּ לִי חֲתָכִים וְהַקֹּר הִכָּה בִּי לְלֹא רַחֵם, הַמַּצָּב הָיָה גָּרוּעַ אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא שֶׁלִּי נִפְטַר", אָבִיו, זְאֵב, בָּלַע רֻקּוֹ, וְדִמְעָה בִּצְבְּצָה בְּזָוִית עֵינוֹ.
"הִתְחַלְתִּי לָצֵאת מֵהַגֶּטוֹ לִפְנוֹת בֹּקֶר, בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד יַרְגִּישׁ, כְּדֵי לְקַבֵּץ נְדָבוֹת בְּבָתֵּי הַכַּפְרִיִּים שֶׁהָיוּ מִסָּבִיב לַגֶּטוֹ בְּדוֹרוֹהוֹי. חֶלְקָם רִחֲמוּ עָלַי וְנָתְנוּ לִי קְצָת אֹכֶל, קְצָת כֶּסֶף, אוֹתוֹ הֵבֵאתִי לְאִמָּא. אֲחֵרִים רָדְפוּ אַחֲרַי בְּמַקְּלוֹת וּקְלָלוֹת כְּשֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי אֹכֶל הִתְגַּנַבְתִּי לְדִירֵי הַחֲזִירִים שֶׁל הַחַוָּאִים הָרוֹמָנִים וְאָסַפְתִּי אֶת הָאֹכֶל שֶׁזָּרְקוּ לַחֲזִירִים, קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה שֶׁהִתְעַנַּגְנוּ עֲלֵיהֶם בַּבַּיִת".
הכול כתוב בשקט, בנשימה עצורה, ודווקא משום כך הצמרמורת האוחזת בך אינה מרפה.
תיעוד עולמו של האב באותו זמן אפל
תיעוד היומיום באותו עולם אפל וקשה אינו קל, אבל המחבר מצליח בווידוי של האב לקרב את העולם הקשה והנורא לחיינו אנו. סיפורו של האב מחבר את המסופר ביומן הישן שלו כילד, לבין תמונת הילד בציור:
אַבָּא הֶחְזִיק בַּיּוֹמָן הַיָּשָׁן, כְּמוֹ לִטֵּף אֶת הַמִּלִּים הַכְּתוּבוֹת, מִלִּים מִשָּׁנִים אֲחֵרוֹת. הִבִּיט בַּתְּמוּנָה שֶׁאִמָּא יָפָה צִיְּרָה, נִזְכַּר בַּחֲבֵרָיו הַקְּטַנִּים שֶׁיָּצְאוּ אִתּוֹ בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים, בִּצְבִי, בְּפִישְׁל, בְּסֶרְגְ'יוּ, חוֹצִים אֶת הַגָּדֵר, פּוֹחֲדִים שֶׁמָּא הַשּׁוֹטְרִים הָרוֹמָנִים יִתְפְּסוּ אוֹתָם; צוֹעֲדִים שָׁעוֹת בָּרֶגֶל, בַּקֹּר, בַּשֶּׁלֶג; דּוֹפְקִים עַל דַּלְתוֹת בָּתֵּי כַּפְרִיִּים, מִתְחַנְּנִים, מְקַבְּצִים נְדָבוֹת. חֵלֶק מֵהַכַּפְרִיִּים הָרוֹמָנִים כְּבָר הִכִּירוּ אוֹתוֹ. נָתְנוּ לָהֶם מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל, קְצָת כֶּסֶף לְהָבִיא לְאִמָּא, לִקְנוֹת לוֹ וּלְאָחִיו אֹכֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בָּרָעָב.
תיעוד היומיום של החיים בגטו מאפשר למחבר להעניק מבט מואר לאותם ימים, מבט ספרותי המציג גבורה רוחנית, גבורה אנושית מול הסבל, מול הרעב, מול תחושת האין מוצא, מול המציאות שקשה לעכל אותה. התמונה והיומן הם דרך להנחיל לילדים בני הזמן הזה את ההכרח לתעד, את הכוח של האמנות להנציח מה שהיה, לא לאפשר לזיכרון להיעלם. הלקח הוא שיש חשיבות לחיבור שלנו עם הזמן שחלף, שיש להתחבר לכל מה שהיה, לזכור הכל - פן הכל יישכח, יאבד.
סיום הסיפור - הנחלת ערכים לעולם החדש
סיומו של הסיפור מיוחד מאד, יש חיבור בין העולם הרוחני של אותו ילד ישן לבין הילד של ההווה, וערכי הנתינה והחסד של אותו ילד גיבור מן התמונה על הקיר, עוברים לעולם של היום:
רְאוּבֵן הִתְעוֹרֵר, עָמַד בִּמְקוֹמוֹ, נִעֵר בְּגָדָיו, הִבִּיט שְׂמֹאלָה, יָמִינָה, לְבַדּוֹ בַּסָּלוֹן. הָאָח בּוֹעֶרֶת. גֶּחָלֶיהָ לוֹחֲשִׁים. כַּמָּה זְמַן עָבַר, לֹא יָדַע.. הַיֶּלֶד, פּוֹשֵׁט הַיָּד שֶׁעַל הַקִּיר, בַּצִּיּוּר שֶׁל אִמָּא יָפָה, נִדְמֶה לוֹ פִּתְאוֹם מְחֻיָּךְ. לְחָיָיו הַכְּחֻלּוֹת הֶאֱדִימוּ, עֵינָיו הַטּוֹבוֹת מַבִּיטוֹת בַּיָּד הַפְּשׁוּטָה, הַקְּטַנָּה, וְהִיא עַכְשָׁו יָד שֶׁל נְתִינָה. הַיֶּלֶד בַּתְּמוּנָה הָיָה לְאִישׁ עֲסָקִים שֶׁהֶעֱנִיק בִּנְדִיבוּת, בְּאַהֲבָה, בִּמְאוֹר פָּנִים לְכָל פּוֹשֵׁט יָד הַמְּבַקֵּשׁ נְדָבָה. רְאוּבֵן בְּנוֹ, מַמְשִׁיךְ מָסֹרֶת אָבִיו בְּצִנְעָה וּבְאַהֲבָה.
עמנואל בן סבו מצליח לצייר עולם של התמודדות ולשזור הכל בחוטים עדינים, במשיכות מכחול רכות. הלקחים הרוחניים מחלחלים אט אט בתוך אותה מסכת של כּאב וסֵבל ואימה. האור באותה תמונה ישנה מבזיק בהווה, שב ומעלה זיכרונות. הצלצול של אותו פעמון כמו שב ללבבות. אנו חשים, כי החיים החדשים בארץ ישראל הם הניצחון הגדול.
הילד שגדל הגיע לארץ, הקים חיים חדשים. הילד שבגר הקים עולם חדש, הציב את ערך הנתינה וקדושת החיים בלב חייו. הזיכרונות נותרו, וספרו השקט והאצילי של עמנואל בן סבו הוא יָד וָשם לכל אותם ילדים סובלים מן העולם הנורא, שחלקם לא שבו מן התופת, ספריו של בן סבו על הימים הקשים והמצמררים של השואה - הוא הצבת גלעֵד לכל הגיבורים ההם, לכל הנשמות האבודות שלא הצליחו לצאת מן התופת.
