הסיפור האמיתי על ההכרה ביהדות אתיופיה

כמו בכול פרשה היסטורית של פוליטיקה מכוערת ובלבול בין דת ללאום, כך גם פרשת יהודי אתיופיה מאבדת בימים אלה את האמת ההיסטוריוגרפית שלה. למעשה קהילת "ביתא ישראל", המקור ליהודי אתיופיה של ימינו, קיימת בארץ אתיופיה קרוב לאלפיים שנה ומכאן שמקורם מבני ישראל איננו נתון לשום מחלוקת. אפילו ממלכות יהודיות היו שם - בארץ הרחוקה הזו. סיפורים דומים, על ממלכות יהודיות, התקיימו גם כמו ממלכת כוזר הגדולה, כמו בארץ בנגל שבהודו, כמו גם במרוקו וכך גם במיוחד בארצות פקיסטן ואפגניסטן (שם גם נטען כי מדובר בעשרת השבטים ממש).

יש הטוענים כי יהודי אתיופיה הגיעו לארץ זו עוד בימי קיומה של ממלכת יהודה, והיו אלה גולי ממלכות ישראל ויהודה שברחו לשם מכיבושי אשור, ואח"כ בבל. יש הטוענים, כולל מסורות והיסטוריונים אתיופים נכרים, כי היהדות הגיעו לשם עוד בימי מלכת שבא, לאחר ביקורה אצל שלמה המלך, וכי רוב רובו של העם האתיופי הייתה דתו יהודית אך כשהגיעה לשם הכנסייה הנוצרית היא החלה במסע מיסיונרי עד שניצרה את רוב העם האתיופי ורק "ביתא ישראל" שרדו כיהודים. אחרים טוענים כי בני "ביתא ישראל" הינם בני שבט דן שגלו מארץ ישראל לאחר חורבן ממלכת ישראל. סיפורו של אלדד הדני והמדרש המספר על ארבעה שבטי ישראל שגלו לאפריקה (דן, נפתלי, גד ואשר) הם חיזוק לדעה הזו. ויתכן בכלל שכל הדעות הללו נכונות כאחד ו"ביתא ישראל" הם שילוב של כל הגלויות הללו.

היסטוריה דתית בעייתית

החילוק לגבי קליטתם של בני העדה האתיופית בכלל עם ישראל הינו דו-כיווני. ישנם ההיבטים הדתיים שטוענים כי הבעיה איננה במוצא של יהודים אלא בעניין הכנסתם לכלל ישראל בקידושין, בצרופם למיני תפילה ולכול עניין דתי וכול זאת משום שדורות על דורות הם לא התחתנו כהלכה ולא התגרשו כהלכה ודין רבים מהם כממזרים שאינם יכולים לבוא בקהל, או להצטרף למניין כשר. ההיבט הדתי טוען כך גם לגבי הרפורמים בימינו, ש"גרותם" איננה גרות וקידושיהם וגיטיהם אינם דתיים, ולכן קבלתם בכלל היהדות איננה כקבלת החילוניים (מול עדות אשכנז, המזרח וספרד) שבסיסם היהודי לא התערער דתית משום שנישאו והתגרשו כדת משה וישראל ואילו גריהם התקבלו על-פי ההלכה.

הבעיה הדתית הזו נובעת מכך שבני "ביתא ישראל" לא היו מעודכנים בכול ספרי ההלכה והתלמוד שנפוצו מימי בית שני ועד היום, ואשר יתר הגלויות שמרו ביניהן קשר בנושא ונשאו את אותם ספרי הלכה, תלמוד ופירושים. כך למשל ידוע כי ה"קיסיים" - "כוהני הדת" של בני העדה האתיופית, לא הי בקיאים בכלל תורת הדת הכתובה, שעלייה התפללו כל חכמי ישראל בכל הגלויות, בינם לבין עצמם. טענתם הבסיסית של בני עדה האתיופית היא כי הם לא חיו בימי בית שני בארץ ישראל או בסביבותיה ולכן הספרות התורתית, ובראשה התלמוד, לא הגיעה אליהם. אבל יהדויות תימן וערב הסעודית (בימיו של מוחמד) יעידו אחרת.

למרות המרחק הרב בין יהדות תימן למשל, לשאר העולם היהודי, הרי שלימוד התלמוד וספרי הקודש היהודיים היו בסיס חיי יהודי תימן. ואילו כל המרחק בין תימן לאתיופיה איננו אלא מיצרי באב אל מנד, בשפך ים סוף לאוקיאנוס ההודי, ומכאן שטענת המרחק מארץ ישראל איננה תירות חזק על אי-בהירות הדת היהודית אצל בני אתיופיה. לימים תרצו בני העדה האתיופית כי בימי האינקוויזיציה הנוצרית בבאתיופה הרי שכל כתבי היהדות שלהם נשרפו. אבל מנהגיהם בפולחן הדתי הם עדיין קדומים, גם אם היו בידיהם ספרי קודש. באדיס אבבה - בירת אתיופיה, התקיימו מאות בשנים שתי קהילות יהודיות זרות. אחת הייתה של יוצאי תימן ואחרת הייתה הקהילה מהיהודית המזרחית של יוצאי עדן, הקולוניה הבריטית דאז בדרות תימן.

שתי הקהילות הללו סירבו לראות בבני העדה האתיופית כשרים להצטרף למניין או להתחתן עימם. עניין ה"גיור לחומרה", שלא עברו בני העדה האתיופית, בגלל הקידושין והגיטין הבעייתיים שלהם, היה בעורכיהם. גם אלדד הדני, בהופעתו באירופה, נחקר ונשאל הלכתית על חוקת הדת של בני עדתו ולאחר התחקיר הזה הגיעו רבני אירופה למסקנה כי בני העדה האתיופית אינם מקיימים את רוב רובה של ההלכה היהודית. לזאת היו גם שותפים רבני צפון אפריקה ואגן הים התיכון, ספרדים ברובם. כך שעניין גזעני ממש לא היה קיים בפרשה הדתית, וכאז גם כיום.

היסטוריה של גזענות חילונית ו"ליבראלית"

וכאן מגיעה הנקודה השנייה, הדוחה את בני העדה האתיופית מתוך עם ישראל: הגזענות כלפיהם משום היותם שחורים. לציבור הישראלי נדמה, באופן די מבולבל, כי כל היסטוריית אפלייתם של בני העדה האתיופית בעם ישראל התחיל בחרדים וכול סיפורו דתי בלבד, והנה ה"דתיים הלאומיים" הם הליבראלים באמת ואילו הרב עובדיה יוסף הוא למעשה האיש שהרים את דגל שוויונם בישראל. אז רבותי שלושת ההנחות הללו אינן נכונות. כבר בשנת 1860 ניסו יהודי אתיופיה להגיע לארץ ישראל - דרך מדבר סודן, אבל הם כשלו ואלפים מהם נהרגו בדרך.

כאשר נשאל השבוע הרב שמואל אליהו מצפת - חבר "מועצת הרבנות הראשית", על כך שרק לעדה האתיופית התנכלו הרי שהוא טען שגם ביוצאי תימן - שעלו לארץ ישראל, פקפקו ביהדותם בגלל צבעם. אבל לא כך הם הדברים. עם כל ההפליה וההתנכלות שעברו יהודי תימן בעלייתם לארץ ישראל הרי שאיש לא פקפק שבכך שמדובר ביהודים אתנית ודתית גם יחד. אבל כשעניין הימצאותם של יהודי אתיופיה הגיע למוסדות הציוניים הרי שכבר בשנת 1934 נערכה ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית וארתור רופין - האיש החזק במוסדות הציונים דאז, הוריד את העניין האתיופי מעל הפרק בטוענו כי מדובר ב"כושיים שאין להם קשר לגזע היהודי, ובוודאי שהם רחוקים מהתרבות האירופית".

אפילו כעבדים, כמו שרופין העלה את יהודי תימן, הוא לא היה מוכן להעלותם, ואפילו לא מקצתם. צריך להזכיר שהיה מדובר באדם חילוני שסייע לעלות מרוסיה ומגרורותיה בבריה"מ דאז, לא מעט נוכרים ובכללם את ה"סבודניקים", מעין "נוצרים שומרי שבת", ומסיונרים אנטי דתיים. יש להזכיר שבאותם הימים החרדים הרבים בעולם לא היה מאורגנים בסוכנות היהודית ולא היה להם שום כוח פוליטי בהעלאת יהודים, ואילו רופין היה בכלל אתאיסט. רק בשנת 1942 העניין הגיע לגורמים הדתיים, ואלו היו כמובן היו נציגי ה"רבנות הראשית לישראל", שהיו אנשי הציונות הדתית. היו אלה ה"רבנים הראשיים" דאז, הרב בן ציון עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי.

הללו קבעו את מה שקבע לימים הרב עובדיה יוסף - כי בני "ביתא ישראל" הם אומנם מזרע ישראל אבל אין להעלותם לארץ עד שיעברו "גיור לחומרה", בארצם. כאן המקום לציין שראשי "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", הציונות הדתית דאז, היו בעלי הכוח וההשפעה ב"רבנות הראשית", וגם מדיניותם הייתה פועל יוצא של החלטות שבאו ממפלגות הפועלים הציוניות והחילוניות. יש לציין שכבר באותם ימים הועלו לארץ ישראל לא מעט נוכרים אירופים שהיו נשואים ליהודי אירופה, על צאצאיהם וזקניהם הנכרים, אבל בעניינים לא היה צריך שום אישור "רבני".

למעשה היו הרבנים עוזיאל והרצוג אך ורק כלי ביצוע של מדיניות גזענית של פוקרי תנועת הפועלים האתאיסטית. רק להזכיר שהחרדים באותן שנים היו בכלל במחנות העבודה הנאציים, בגטאות ובמחנות ההשמדה של פולין וגרמניה ואילו חרדי ארץ ישראל נרדפו אז על-ידי התנועה הציונית בארץ ישראל, ובוודאיי שהם היו ללא כוח השפעה פוליטי כלשהו. והגזענות הזו המשיכה לתוך שנות השבעים של המאה העשרים.

המדינה מסרבת להעלות את יהודי אתיופיה

בימים הללו, שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, יכולים היו להביא לישראל את כל היהדות האתיופית. היהודים האתיופים סבלו אף הם ממאורעות השואה ועמדו לצאת למחנות ההשמדה על-ידי האיטלקים - בני הברית של הנאצים, ששלטו באתיופיה, אך לאחר שאתיופיה שוחררה מהאיטלקים, על-ידי בעלות הברית והיילה סלאסי חזר לקיסרותו שם, הרי שישראל החדשה הייתה יכולה להעלות את בני העדה האתיופית לארץ ישראל ברשותו ובסיועו של הקיסר הלה. כל האפשרות הזו עמדה לישראל עד שנת 1975, השנה בה הודח הקיסר האתיופי ואת מקומו תפסה כת מהפכנית שהשליטה את הקומוניזם במדינה הזו. אבל כמובן שמפלגות הפועלים והציונות הדתית - ששלטו אז בישראל ללא עורערין, דחו את העלאת יהודי אתיופיה על הסף, ומסיבות גזעניות גרידא.

בן-גוריון, שהיה מוכן "לגייר" את הבדואים, שלל את עליית יהודי אתיופיה משום "שאינם מגזע ישראל". גם ראשי הממשלה שבאו אחריו - לוי אשכול וגולדה מאיר, התנגדו להעלאת יהודי אתיופיה מהסיבות הגזעניות של "לא מהגזע היהודי שלנו" וש"אינם בעלי תרבות מערבית". הרב יצחק ניסים - ה"רב הראשי הספרדי דאז, שבא לאחר הרב בן ציון עוזיאל, העניק גושפנקא "רבנית" לשלטון הגזעני וקבע ש"אין להעלות את יהודי אתיופיה ללא ביצוע גיור לחומרה בארצם, טרם בואם לארץ ישראל". יש לציין שבאותם ימים המפלגות החרדיות (אגו"י ופא"י) מנו יחדיו בין חמישה לשישה מנדאטים וכוחם היה דל מבחינה פוליטית, וללא שום השפעה במוסדות ה"רבנות הראשית לישראל" או בקרב ה"רבנים הראשיים לישראל", שנמנו אז על הציונות הדתית.

גם מערכת השיפוט התערבה באותם ימים נגד העלאת יהודי אתיופיה, כשהשופט המפורסם דאז, שמעטון אגרנט, קבע בשנת 1968 כי בני העדה האתיופית "אינם יהודים" והם מ"גזע אחר". אחד המתנגדים הגדולים לבואם של יהודי אתיופיה היה מי שהפך לימים מנהיג המפד"ל: ד"ר יוסף בורג, שבהגיעו למשרד הפנים כשר, הרי שהוא ממש נעל את שערי הארץ בפני היהדות האתיופית, ואף ביצע גרושים של מאות מבניה חזרה לאתיופיה, בהיותו שר הפנים, בימים שגם תיק המשטרה היה כפוף לו. כאן יש לחשוף כי הפנים ה"כל כך" ידידותיים של הציונות הדתית ליהודי אתיופיה הן יותר ממסכה ותו לא.

יש להוסיף כאן שמבחינת המסורה היהודית-תורתית הרי שסימניהם של בני אתיופיה - יהודים כנוכרים, אינם כסימני הכושיים, בני חם, שהיו חלק מקללתו של נול לחם בנו במשפט "חם עבד עבדים למו". על-פי המדרש הרי שחם נענש שצאצאיו הכושיים יהפכו שפתיהם לעבות וראשם יתעגל, אודם יופיע בעיניהם ושיערם יקורזל. בני אתיופיה הם אומנם כהי עור אבל שלושת הסימנים יחדיו אינם מופעים כלל בקרב רוב רובם. בשנת 1973 נבחרו הרבנים עובדיה יוסף ושלמה גורן ל"רבנים הראשיים". כאן תופרך האגדה שהגר"ע יוסף היה בעצם מוביל מהפיכת ההכרה ביהודי אתיופיה.

הגר"ע יוסף בשרות "מפלגות הפועלים" והמפד"ל

השתדלן העיקרי - שפנה לגר"ע יוסף בעניין יהודי אתיופיה, היה אדם בשם חזי עובדיה. הוא היה פעיל יחידי כמעט להעלאת הפזורה האתיופית. האיש היה רס"ר בצבא ומי שמקורו בעדה התימנית אך גדל באתיופיה עם משפחתו. כאשר פנה לגר"ע יוסף בעניין הזה הרי שהגר"ע יוסף הכיר בעדה האתיופית כיהודים אך עם זאת לא נסוג בפסיקתו שעליהם לעבור "גיור לחומרה באתיופיה", ורק אח"כ להעלותם לארץ. את הדברים הללו הוא גם כתב בספרו "יביע אומר", שזכה לפרס מדינה על-ידי ראש הממשלה דאז, גב' גולדה מאיר. לימים, בהדפסות המחודשות של הספר הזה, נעלמה הפסיקה הזו ובמקומה באה "פסיקה ליבראלית" יותר, שאליה נגיע בע"ה בהמשך המאמר הזה.

יתרה מכך, ב"דברי ימי הכנסת" (שהעתקם נמצא בידי), משנת 1975, נכתב כי הגר"ע יוסף, בביקורו באחת מוועדות הפרלמנט הישראלי, מנה בין שאר פעולותיו את דאגתו לוודא כי יהודי אתיופיה שביקשו לעלות לארץ "גוירו לחומרה" עוד בהיותם באתיופיה, ורק אח"כ הועלו לארץ. היה מדובר אז, על-פי רישום דברי הרב, בעשרות בלבד. כלומר, הגר"ע יוסף לא זז ממדיניותה של המדינה, ביחס להעלאתם של יהודי אתיופיה, ואך ורק לאחר "גיור לחומרה", כשהמטרה למעשה הייתה להתחמק מעלייה המונית לישראל, כפי שהדברים היו לגבי יהדויות אירופה והמזרח. באותן שנים (עד הפלתו של סלאסי בשנת 1975) פעלו באתיופיה גם מוסדות חשאיים ישראלים, ובתוכם מוסד ריגול במסווה של "מפעל בשר".

כך שאילו ישראל הייתה זקוקה לעזרה לוגיסטית בהעלאת יהודי אתיופיה הרי שהיה לה גם ארגון עצמאי משלה. בשנת 1975 יצא דוח ליטבק ששלל כל עליה מאתיופיה משום "חוסר הקשר בין שבט הפלשים (כפי שכונו יהודי אתיופיה בישראל דאז) לבין המוצא היהודי". לאחר הדוח הזה החל יוסף בורג לרדוף את אלה מיהודי אתיופיה שעלו לארץ בדרך לא דרך, ולגרשם מישראל חזרה לאתיופיה גם לאחר שעלו שם הקומוניסטים ולמגורשים נשקפה שם סכנת חיים.

היחידים שניסו, באותם ימים, להחיל את "חוק השבות" על יהודי אתיופיה היו הח"כים המזרחיים של מפלגת העבודה, ובראשם השר דאז, שלמה הלל אך ראש הממשלה רבין (שבא אחרי גולדה מאיר), ובמיוחד יוסף בורג ורבני הציונות הדתית, הטילו וטו בעניין. באפריל 1975 הצליח השר הלל, כשר הפנים שהחליף זמנית את בורג, להביא להכרה ביהודי אתיופיה כבני עליה על-פי "חוק השבות" אך חזרתו של בורג לתיק הפנים שינתה ביולי 1975 את התיקון של הלל והחזירה את יהודי אתיופיה למעמד של "לא יהודים" על-פי "חוק השבות". ואז עלה הליכוד לשלטון, בשנת 1977, שנת השינוי במעמדם של יהודי אתיופיה.

רק הליכוד יכול

מנחם בגין, כראש ממשלה מטעם הליכוד, היה הראשון שהכיר ביהודי אתיופיה כבני עלייה לארץ ישראל, על-פי "חוק השבות". הגר"ע יוסף קיבל ממנו את ההוראה לשנות את פסק ה"גיור לחומרה", ששימש כ"תירוץ דתי" לגזענים חילוניים ודתיים-לאומיים. או - אז שינה הרב עובדיה יוסף את הפסק שלו וטען כי אין יותר צורך ל"גיור בחומרה" של בני העדה האתיופית. אבל בשנים הללו - מסוף שנות השבעים של המאה ה-20, כבר היו קיימות סכנות של פיקוח נפש בעליות ממדינת אתיופיה, שהפכה לקומוניסטית ואשר שעריה נסגרו לפני כל אזרח, כפי שהקומוניזם נהג בכול מדינותיו. אבל למרות כל זאת החל "מבצע משה", בשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-20, ולימים "מבצע שלמה", של ראשית שנות התשעים של המאה העשרים. ואז הגיעה בעיית ה"פלשמורה".

ה"פלשמורה" והשמאל ה"ליבראלי"

בעיית ה"פלשמורה" הייתה בעייתם של כאלה שנוצרו בכוח ורצו לחזור ליהדותם, וברוב המקרים היו קרובי משפחה מכול הדרגים של יהודי אתיופיה הגלויים. מי שסירב, בימי ממשלת רבין השנייה, לפעול בגמישות בבעיה זו (כמו שמנגד פעלו בגמישות לגבי הנוכרים מבריה"מ לשעבר, בהעלותם לארץ משום קרוביהם היהודים) היה הקומוניסט והאתאיסט יאיר צבן ממרצ, שכיהן כ"שר הקליטה", בין השנים 1992 ל-1996. המפלגות החרדיות לא פעלו ולא התנגדו לעליית יהודי אתיופיה וקרוביהם אלא בסה"כ התנגדו לקבלתם לחיק היהדות ללא "גיור לחומרה". הדברים היו בענייני חופות וקידושין, במערך הכשרות ובענייני זיווג וקבלתם למניין. בשנים 1983 ל-1993 כיהנו ה"רבנים הראשיים" הרב מרדכי אליהו והרב יעקב שפירא. השניים המשיכו את הקו שצריך "לגייר לחומרה" באתיופיה את בני העדה האתיופית, לפני העלתם לארץ, אך קולם כבר לא היה חזק דיו ובשנת 1984 חל רשמית "חוק השבות" על יהודי אתיופיה.

בפעם היחידה שעדה בישראל עמדה בעבר בפני פסילת יהדותה - כיהדות אתיופיה, היה זה בשנות השישים של המאה העשרים, כאשר עמדו לא לאשר את עליית עדת "בני ישראל" מהודו. אבל אז הובא לפני ה"רבנות הראשית לישראל" פיסקו של הרב עבדאללה סומך מעירק של המאה ה-19. הרב סומך הורה לבני העדה העירקית בהודו לקבל את יהודי קוצ'ין הכהים, ואת עדת "בני ישראל", כיהודים גמורים. הפסק הזה הביא בקהל ישראל את עדת "בני ישראל" מהודו. אלה הן העובדות וכדאי ששקרים לא יסנוורו את האמת. למרות "פתיחותה" של ש"ס לעניין האתיופי, כמפלגה חרדית, הרי שבני וצאצאי "ביתא ישראל" מאתיופיה צריכים להודות למנחם בגין ולליכוד על פתיחת שערי הארץ לפניהם, ולא לגר"ע יוסף או למרצ ולמפלגת העבודה, שמנעו מהם בעבר את ההגירה לארץ ישראל.