נפלאתה יציאת מצרים

נפלאתה עד מאוד עלילת יציאת מצרים. מעצמה מתעמרת בעבדיה. שוללת זכויות אדם שלהם. הופכת אותם למשאב. מוכת פחד מפני התמרדות, היא גוזרת מיתה על בניהם, הופכת את בנותיהם לאמות ולשפחות. נוגשת באלימות בעובדים אותה בפרך. משליטה על הארץ ביורוקרטיה של שרי מיסים וכהנה השוברי רוחם של הנכפים שגבם לא נשבר. המדוכאים חסרי האונים אינם מוצאים כוח אלא לזעוק, לא לעזרה, כי אין, לא כל המדוכאים קול אחד - כי כל מוכה לנפשו וכל דמעה על לחיה, ואם יש שומע, הוא בשמים ושם נסתתר ימים רבים וארוכים עד ששמע, "וְעַתָּה", רק עתה", הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי" (שמות ג',ט') רק אחר עשורים של דיכוי ורדיפה לנגד השמש, ואלוהים לא ראה ומודה כי שוב, רק עתה "רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שם).

והנה מול שלטון הטרור הבוטה, מול מלתעות עינוי ביד המלכות עצמה, קורא אלוהי המדוכאים הכל יכול להתקומם, לא בפגיונות ובחרב, לא בחיצים מאשפות שבסליקים, לא בהתארגנות כוחנית, אלא בדיבורים, בדיבורים של איש אחד, משה. " וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם,י'). איך הולך איש בודד, ישיש כבר, בן שמונים שנה, אלמוני, בקיסרות היררכית השומרת על מלכה שהוא בן אלים אף מצילם של נתיניו, איך הוא הולך אל פרעה? אם יבא שם בשליחות, מי שלחו, והוא עצמו לא גילה עדיין את אלוהיו ואם גילה העבדים שבשמם הוא בא אל פרעה לא גילוהו, ולא משחו עליהם את הישיש כשליח, ואם יגיע מה יעשה, יאיים, יחשוף לפני עבדי המלך כי הוא עומד בראש מחתרת לוחמת המסתתרת אי-שם בין קיפולי הקיסרות המצרית? לא. כל שיעשה הוא להתייצב ולומר, לדבר, להגיד, להורות, לצוות, לדרוש, הכל מכל מקום בהבל פה "... וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם " (שם).

התדהמה והפחד אוחזים במשוח השליחות הבלתי אפשרית . אין אדם, גם מול האלוהים, יכול לחיות עם המשוואה בה מוטלת מילה כנגד עוצמה ברוטלית חמושה ברומחים ובשוטים. אין אדם כזה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם, י":א), אין 'מי 'כזה בעולם. משוואה מעין זו היא משוואת אפס. היא לא מוליכה לא אל פרעה ואף פחות מזה אינה יוצאת מבני ישראל שאין חרות בעורקיהם, שאין מחפש מנהיג מתוכם, שכל שהם מסוגלים לו הוא זעקה העולה ריקם לשמים בהם שוכן אלוהים שאינם מכירים שאין לו שם שלא קיים בעבורם.

ואף על-פי כן. האלוהים חוזר ואומר, דבר! תחילה אל זקני העם. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" ( שם י"א). הלכה למעשה, בנוהג שבעולם בני אדם ממנים על עצמם מנהיג, בוחרים בו, רואים אותו בתוכם, בוחנים אותו, רוחשים לו אמון, מטילים עליו שליחות. אלוהים תובע היפוכם של דברים. בא אל בני ישראל, אחד אל אחד, או באסיפות, בחבורות, אלוהים לא אמר, והטל עצמך עליהם כמנהיגם. לא בחיל, לא בכוח, בדיבור. אמור. כתוב. שלח איגרות. כל מה שנקרא לדבר, בעל פה, בכתב, בסימנים, באמירה.

בשם מי? בשם אלוהים שלא היה בעת צרה, בשם אלוהים שיהיה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם, י"ג). דבר אליהם תקווה. הערה בתוכם אמונה בעתיד. חבר אותם אל אלוהי אבותיהם אותם לא ידעו וילמדו לדעת אם יאמינו כי יהיה אלוהיהם למחר, לעת ייפקדו וייצאו מעבדות כדבר אשר אמר אותו אלוהים לאביהם הראשון אברהם. השליחות אל עם ישראל היא שליחות של יצירת אמונה בעתיד. בשם אמונה זאת אומר לו האלוהים למשה לך אל פרעה "... וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינו" ( שם י"ח).

או אז מתפרצת מתוך עומק הווייתו של האיש התחינה המבוהלת "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שם ד',י'), בי, אנא, בבקשה 'בי' קיצור של 'בעי', משאלה, אתה אומר אליי לעמוד מול כוחות אדירים חמוש במילים בלבד, ואני אינני איש דברים, אינני אורטור, אינני יודע סודה של אמנות קניית לב הזולת בלשון צחה, נשמעת, משכנעת, הרצה לעיתים מהר יותר מששומעיה יכולים להשיגה, המרשימה יותר מאשר נבחנת ונשקלת.

מול הווידוי הזה של משה, המעיד על עצמו שאיננו מבורך בכריזמה, באים פרשנים הרבה ומפרשים כבד פה וכבד לשון כמום, אם כמום בהגיה, בחוסר יכולת לבטא אותיות שיניות או שפתיות או כל כיוצא בזה, ופרשנים אחרים אפילו כמגמגם, ופרשנים אחרים כאומרים שבלשון מצרים היה כבד פה, או בלשון דיפלומטים בה מדברים אל מלכים, ועוד כהנה. אבל פשוטם של דברים, הוא כי מנהיגם של ישראל מדבר תכנים לא משפטים הנבחרים להקסים, לכשף, לטעת לתוך המוחות רישומים כובשניים. מנהיגם של ישראל הוא מי שיידע להיות ארבעים יום וארבעים לילה לבד על ההר ולבא אחר השקט העמוק הזה ולהניח לפני העם תורה וגם אז לא בלי שהעם הצמא למיידי לא יבעט בשטר הזה תחילה וירקד סביב עגל הזהב. " וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שם, ו'י"א).

על שפתי יש רעלה. אני זר לכריזמה. "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שם). לא אותיות אינן מצייתות לי כהווייתן. לא שפת מצרים הדיפלומטית זרה לי. לשוני רעולה. אינני איש דברים. כשאני מדבר, אני כבד פה, אומר גברים בכובד ראש, בדגש על פנימיותם, אני משה. לא דמגוג. לא טריבון עממי. הנבואה איננה יורדת כאשד דברים מבמות. כך גם הנביא עמוס, "שעמוס בדברים היה", אולי אפילו - כך אמרו חז"ל בתלמוד, מגמגם היה. הנבואה היא האיש המדבר לא הדיבור של האיש, המאמין כי כשם שהעולם נברא ב "ויאמר" כל ראשית הכל מתייצבת באמירה, התוכן, הרעיון, האמונה בחירות, בצדק.

נביאם של ישראל איננו פה לעם. איננו פה למלך. נביאם של ישראל הוא "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר י"ב,ח') הוא מי שאלוהיו מדבר בו, בתוך ליבו ומתוך לבו. כך, פֶּה אֶל פֶּה, מול האדירה במעצמות החמושות, הוליכה המילה שרוח יוצרת אותה פיזית ורוח הורה אותה ממעמקים, את עם העבדים המוכה והמושפל קוממיות.

נפלאתה יציאת מצרים.