משפט רוסי-סובייטי, בקרוב על בימותינו

ברוסיה, כמו בימי הצאר והסובייטים, בית המשפט הוא ספק (פתח תחת האות ס') שירותים של השלטון. כאשר ולדימיר פוטין צריך אסיר זר לתקופה ממושכת, או יריב מבית, הוא מזמין אותו מבית המשפט ומקבל במשלוח הראשון.

יש ישראלים שאינם מצליחים לתאר זאת לעצמם, מפני שעד עכשיו היו במערכת שלטון החוק מאיר שמגר ואהרן ברק ודורית ביניש ודן מרידור. אבל אם היא תימסר הלאה לעמיר אוחנה ולאפי נוה ודומיהם - נוכל לחוות בעצמנו את שיטת המשפט הרוסית בשפה העברית.

"השירות" הייתה צעירה ישראלית אלמונית נעמה יששכר, שהייתה בטיסת מעבר ברוסיה ונתפסה מחזיקה ב-10 גרם חשיש (אומרים לי שזה בגודל של פרוסת לחם בינונית, לערך). ניפקו אותה לפוטין, שכעס על המשפט הישראלי אשר נהג כחוק והסגיר פצחן (האקר) רוסי לארצות הברית.

בצדק נכנסה לתמונה אימה של הצעירה יפה יששכר והרעישה עולמות. ככל שחלף הזמן נשמעה יותר ויותר כדוברת של ביבי לקראת הבחירות. איני בא אליה בטענות. אילו היו אומרים לה לדקלם כי יוסף דשגשווילי סטאלין הוא שוב פעם "אביב העמים" היא הייתה מכריזה על כך, ובצדק. הרי בתה במאסר בלתי מדתי ואמא רוצה להחזירה.

אסוציאציה: בעבר הרחוק התנגדה ח"כ גאולה כהן, שהלכה לפני חודש לעולמה, לעסקת חילופי שבויים עם המחבלים. מיד שאלנו אותה בטלוויזיה: ומה היית עושה אם בנך צחי היה בין הנופלים בשבי? והיא בחדותה לא התבלבלה: "הייתי צורחת ככרוכיה, משוגעת, אבל כאן ועכשיו אני אומרת לכם, אל תתחשבו בדעתי".

ובכן מה היה צריך לעשות? להפעיל את השגרירות במוסקבה ובתל אביב. לנהל משא-ומתן שקט. ממילא הוא היה שקט כי שני השגרירים והעובדים הנתונים למרותם אלמוניים ואינם מעניינים איש. ואז היו מגיעים להסכם וקובעים מה תשלם ישראל כפי שאכן אירע, שראש הכנסיה הרוסית ידע לומר כבר לפני כחודש כי נעמה קרובה לשחרור, וכל הצלצולים האחרונים הם סתם ככה (דיווח מעניין של יאיר שרקי בערוץ-12 אמש).

אבל ביבי זיהה הזדמנות. זוכרים שאמר כי "זיהה הזדמנות" לעשות 16 מיליונים בחברה משפחתית שמנהל בן-דודו, חברה אשר מוכרת ציוד למספנה הגרמנית הבונה צוללות לישראל, ובעידודו של ביבי גם למצרים? אז שוב הוא "זיהה הזדמנות", ונכנס בעצמו למשא-ומתן ומצא זמן להתפנות מענייני הממלכה (ותיקיו הפליליים) לשיחות עם אימא יששכר, וניאות לשלם דמי פדיון שבויים "יותר מכפי דמיהן" (בניגוד להלכה), והעיקר שיש כותרות שביבי הוא המציל והמושיע.

"ושוב כמו תמיד בארץ-ישראל", כתב חיים גורי, "האבנים זוכרות/ והאדמה אינה מכסה/ וייקוב הדין את ההר". משהו מזה נכון.

[פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]