בתי האחת

במסירות ובאהבה, התגברתי על הקשיים של גידול שני בניי בהפרשי גיל קטנים. היה נפלא לראותם מתפתחים ומשתנים ואת הנפש מרנינים. הצלחתי לעבוד מעט רק כדי להיות בעניינים. הילדים היו במרכז היקום, וכל יום הודיתי לאל, על כל הטוב שבחלקי נופל. ואפילו לרגע לא שכחתי כמה רע הרגישה האישה שקראו לה "עקרה". לבי נקרע, על כל הנשים, שרוצות להוציא מהחוק את המלה הנוראה "עקרה". ומהמקום הנורא, שממנו יצאתי מנצחת, אני רוצה לשלוח להן מסר, שהן שוות לא פחות ושיאמינו שגם הן יצליחו בעתיד הקרוב לחבק בת או בן, שיאירו את חייהן, וייסורי הנפש יישארו מאחוריהן... אמן!

אני במקום שממנו אני מיזה לחלום גם על בת. מאמינה שתהיה לי בת! נכון שבמקומותינו, הדעה הרווחת, ואפילו בתנ"ך שהבת מקופחת. אך אם תשאלו את אמי, תגיד שצריך משני המינים. יש לי שני בנים מדהימים ואני משתוקקת לבת. כל חיי רציתי ללדת את עצמי מחדש בסביבה אחרת, מעניקה ומתמסרת, בשלווה בחום ובאהבה. כבר בגיל שבע עשרה כתבתי עליה שיר, וידעתי שהיא את חיי תעשיר, וידעתי לתאר איך היא תראה. דמיינתי אותה, בהירה ויפה, שיער זהוב ארוך, עיניים כחולות, כולה טוהר ורוך... רציתי שהיא תהיה התיקון שלי, כלל לא דומה לי, לא במראה ולא באופי. יכולתי לדמיין, איך יראה האב, שאותו אוהב, שלו היא תדמה.

עד שבניי יגדלו, הריון לא בא בחשבון. הרעיון הוא להשקיע בהם המון, באהבה ובחום, ושלא יגדלו כמוני, בדלות ובקור. אני לוקחת בחשבון, שעשוי להיוולד לנו בן, ואז הרעיון לזכות בבת, יושבַּת!!! אשלים שיהיו לי שלושה בנים, כי מעבר לזה, יהיה קשה... מעדיפה איכות על כמות... לגדל ילדים, זה לגמרי לא פשוט, למרות ההנאה והריגוש...

מוצאי שבת אחד, נסענו להוריי עם הילדים, כפי שעשינו אחת לשבועיים. על השולחן בסלון, ישב לו גיליון של "לאישה", ועליו הופיעה כותרת באותיות קידוש לבנה: "אחרי גיל שלושים פוריות האישה יורדת"... קראתי לבדוק מה זאת אומרת. נדלקה לי נורה אדומה והיא כל הזמן הבהבה, ואותי לא עזבה!!! אני בת שלושים ואחת, עלי למהר להיכנס להריון, לפני שתהיה לי ירידה בפריון, והמשאלה ללדת בת עלולה לרדת לטמיון... אומנם הבנים עדיין קטנים, אך מסתבר, שעלי להזדרז, וזמן יקר אסור לי לבזבז, אחרת את הרכבת אפספס. אני נחושה ואעשה הכל כדי להגשים את המשאלה.

הרעיון לא לוותר על בת, בער בי ולהט. מסבירה לבעלי שהעניין בהול, כי בגיל שלי הפריון בירידה ועלול להיות פספוס, שלא נדע!!! הוא זורם... ממילא אני אותם סוחבת, יולדת ומגדלת והוא אמון על הפרנסה, ותודה לאל אין בעיה של הכנסה. ויפה, שכבר ביום ראשון השגתי תור לרופא...

נולדתי מחדש

הרופא התייחס אלי, כאל מישהו חדשה, ולא כמי שכבר פעמים ילדה. שלח אותי לבדיקות, חלקן קשות... כדי לקבוע תור לאחת הבדיקות, אמרו לי לחזור אחרי המחזור. חיכיתי למחזור, אך המחזור לא חזר. ליתר ביטחון, עשיתי בדיקת דם (כי עדיין לא הייתה ערכה לבדיקת הריון) לראות מה קרה שהוא נרדם!!! מסתבר שהוא בכלל לא מתכוון לבוא, כי אני בהריון! שמחה וששון, שוב קורה לי נס, מסתבר שאין לי בעיה להריון להיכנס! נחסכו ממני כל הבדיקות הקשות והצפייה הממושכת, שידעתי בהריון הראשון. הייתי צריכה רק לרצות וזה קרה... אני פו‍ֹרָה!

רצתי לרופא שיאשר שזה נכון, הוא מצא שיש דופק לעובר והוא ברחם יושב נהדר. הוא אמר שזה הריון "ספונטני" כמו ההריון השני... איזה אושר... השם עָנַנִי! קבלתי הריון מתנה ליום ההולדת שלושים ואחת, כמו בראשון. פעמים בימי הולדתי נולדתי מחדש עם שני הריונות... מתנות שלא יסולאו בפז.

ההריון הנוכחי היה יותר קשה, כי הוא נמשך לאורך כל חודשי הקיץ החמים והלחים. וכמובן, שלא היה מזגן לא במכונית ולא בבית. רוב הזמן נטפתי זיעה והרגשתי יגעה. הבנים שיחקו ביחד ומהם הייתה לי נחת. ואני משוכנעת שיש לי בת, ומדמיינת למי היא תהיה דומה, וזה עושה לי טוב לחשוב, שגם יהיה לה בבית חדר ורוד. ואני נכספת לדעת אם זו באמת בת, או שאני משלה את עצמי בלבד. אני לא רוצה שההריון יעבור מהר, כי אני חושבת שזה ההריון האחרון ואני רוצה קצת להתבשם מההרגשה, שאני הרה, ובתוכי גרה עובר/ה...

למרות החום והרגשת העייפות והתשישות, אני בפעילות מלאה כל היום, גם בעבודה וגם בבית, ונהנית מהילדים שכל כך יפה מתקדמים ומייחלת בערגה לתוספת הצפויה.

יום חמישי, ליניב, בני הבכור, מלאו ארבע שנים. אפיתי לו עוגה ליום ההולדת בגן, שיערך כמתוכנן, מחר. אני בהריון שבוע שלושים ותשע. בלילה לפתע, בלי כל אזהרה, ללא צירים וללא חבלים, ירדו לי המים (כמו בלידה הראשונה) וצריך לנסוע מיד לבית החולים. ברור לי שהלידה מתקרבת, אני נרגשת, משקשקת, חוששת, שיניי נוקשות זו לזו, כולי רועדת, פוחדת מהבאות, מקווה שבלידה לא אמות! מייחלת שנעבור את הלידה כשלעולל ולאמו שלום. האם אזכה בילדה, שלה אני מצפה, בטרם ברחם נוצרה???

זעקה אחת ארוכה

בלי כל הכנה, התקבלתי מיד לחדר לידה עם מנין נשים, בדיוק מיטה התפנתה וקבלתי אותה. בחדר הלידה אין מקום לבעלים. יש שיושבים וממתינים שעות עד רגע הלידה, ויש שהולכים הביתה לישון ליד הטלפון, עד שיתבשרו שהלידה עברה בשלום. בעלי החכם הלך הביתה לילדים, ממילא הוא לא יכול להועיל לי...

אין פתיחה, אין צירים. לוקח שעות עד שצירים מגיעים. נותנים לי זירוז (פיטוצין), אך העובר לא רוצה לזוז, הוא תקוע, ויש משהו לא רגוע. הרופא מגיע, לוחץ לי על הבטן, כדי לדחוף את העובר למטה... מתחילים צירים חזקים. לידי רק מיילדת ולא צוות של רופאים כמו בלידה הראשונה, והיא נותנת לי הוראות מתי לנשום ומתי ללחוץ. מתוך זעקה אחת ארוכה, העוברית החליקה. נולדה לי בת!!! לפתע, המתח ירד, הכאב נשכח. הבת נולדה במשקל (3.530) שלושה קילוגרם וחמש מאות ושלשים גרם. אושר גדול אותי הציף, כעת המשפחה מושלמת, אבא אמא, שני בנים ובת. חלום שלרגע לא פג...

איך שהיא הגיחה מהרחם, השאלה הראשונה שלי הייתה: האם יש לה ידיים ורגליים? בתקופת ההריון, הייתה מגפת אדמת, ובניי חלו בה. והשאלה, אם אני נדבקתי וחליתי בה בצורה סמויה? ואולי חלילה התינוקת נפגעה ויש לה איזו שהיא בעיה? אחרי בדיקה, נאמר לי, שהתינוקת מושלמת ובריאה. חייכתי בהנאה...

חיכיתי בקוצר רוח, שבעלי יתבשר ויואיל להגיע, הוא בטח במתח... ולא יודע מה מצפה לו בפתח.... אחרי שקיבל את האות מהאחות, שנולדה לנו בת, היא בא מיד לראות את היצירה המופלאה, שכל כך השתוקקנו לה. הוא היה מאושר. והחיוך מעיניו לרגע לא סר. תודה לאל שהגענו הלום. לבת ולאם שלום!

כמעט מהרגע שבו היא נבראה וידעתי שאני הרה, היה לי שם עבורה. ביום הזיכרון, שיר "הרעות" ברדיו התנגן. ונגע לי בלב. באותו רגע גמלה בלבי החלטה, שאם אלד בת, אקרא לה "רעות". הענקתי לה את השם בעל המשמעות - רֵעוּת, שלא היה נפוץ כמו היום. גם בעלי אהב את השם, והתרשם שהשם את בתנו הולם.

סדין לבן

ילדתי ביום חמישי ובשבת כבר רצו לשחרר אותי. סירבתי להשתחרר עם הבת, אמרתי שאני לא נוסעת בשבת! תיארתי לעצמי מה מחכה לי בבית לבד. נחוץ לי עוד לילה לישון, לפני שלמַיִם העמוקים אצלול.

הגענו הביתה. מיטת התינוק שנעם ממנה התפנה, חיכתה לבת בסדין לבן. עד הלידה איש לא ידע שאלד בת, כי עדיין לא היה אולטרא סאונד (היו נשים "חכמות", שתמיד "ידעו" לנחש את מין הילוד, ולרוב הן טעו!). וטרם קניתי ציוד ורוד המיועד לבת. צבע שמבטא רוך ואהבה ונשיות ורוגע. צבע משגע! שלא ויתרתי עליו אפילו לא לרגע, והוא עזר לי לצבוע את חיי ושמר עלי... ותודה לאל שיש לי בת שמכניסה את הוורוד לחיי.

התינוקת המתוקה. לא בכתה והייתה שקטה ורגועה, אך הבן האמצעי, שהוא כבר לא "הקטן", רטן: "לא רוצה תינוקת!" הרגיש שהוא גורש מגן העדן, והאחות המיותרת, אותו מאמללת. לא רצה לאכול, בכול בוקר לפני הגן, עשה לי בלגן, הקיא ושלשל ולא פעם "פישל", והיה כבד לי על הלב, ועם זה היה עלי להתמודד... והבן הגדול, שקיבל אחות במתנה לגיל ארבע, שמח, וזה לא קלקל לו את מצב הרוח. הוא לא היה צריך הוכחות שהוא נשאר "הגדול", פיו היה מלא שחוק, ולא הייתה לו בעיה, שבבית יש עוד בריה.

התינוקת שלה חיכיתי כל חיי, נכנסה ללבי מיד ותפסה בו מקום נכבד. היא הייתה יפה וברה בוורוד, שהלם אותה מאוד. אעשה הכל כדי שהיא תהיה קרובה אלי, ואני מבטיחה שאהיה הכל בשבילה ואגשים לה כל משאלה. כאם לבת הרגשתי משהו מיוחד. היא הייתה בובה טובה ואהובה שכל חיוך שלה, אותי שבה.

היא ינקה בהנאה, וההנקה כלל לא הציקה, רק שהתינוקת עלתה הרבה פחות במשקל, ועם זה לא היה לי קל. הבנים היו חצי יום בגן, יכולתי להקדיש לה זמן, ואם ניתן, ניסיתי לישון מעט. נהניתי להיות אתה לבד, בלי שהבנים, שהם יותר מבינים, יתבעו את כולי. כשהחזרתי אותם מהגן, רחצתי אותם, נתתי להם לאכול, השכבתי אותם לישון, וכל הבית נם. וגם אני יכולתי מעט לנמנם. כשהם התעוררו, הם ביחד שיחקו ומדי כמה דקות, באו אלי לקבל נשיקות. אביהם הגיע בערב עם חיוך, ועזר לי להאכיל, לרחוץ ולהשכיב. הסתדרתי לא רע. הייתי מאושרת נורא. יש לי בנים נהדרים ובת לתפארה.

לא נרדמת בלילות

מאותו הרגע, שהתבשרתי שאני בהריון לראשונה וילדתי בן ועוד בן וגם בת, ותוך ארבע שנים, צמצמתי פערים, הייתי בתקופה של אושר מתמשך. חשתי שלמה, בטוחה בעצמה, ויותר לא רציתי מאומה, התגברתי על כל המהמורות החמורות והעקוב הפך למישור והחיים זרמו בלי כל הפרעה. איזו הנאה! היה נהדר לא חסר לי דבר. הרגשתי שאני בפסגת העולם ונפשי הגיעה למנוחה ואני יכולה לנשום לרווחה, התגברתי על הכל ועלי איש לא יכול... נשאתי רק תפילה שילדיי יגדלו בבריאות ויתפתחו יפה ויחייכו.

אחרי העליות באות נפילות. כשהתינוקת המקסימה, הגיעה לגיל חודשיים, חל בחיי מהפך. השמחה והאושר ממני חומקים. מגיעות צרות בצרורות ושמות לאל את כל התקוות. התינוקת היפה והטובה, לאכול סירבה! "רעב שבתה". בכתה וצרחה וסירבה לינוק ולא נותרה לי בררה, הייתי צריכה לנסות בקבוק. ניסיתי "סימילק", אך גם אתו לא הלך לי חלק. היא עמדה בסירובה. ניסיתי להרעיבה, לתת לה לאכול כל שש שעות, אך היא לא אבתה. ניסיתי להאכילה בכפית, לא בלעה. הייתי בצרה לא קטנה. מישהו זומם לקחת ממני את המתנה!

הלכתי אתה ל"טיפת חלב", במשך השבוע כמעט לא עלתה במשק! בדקו בעקומת הגדילה, וגילו שהמשקל קל והוא מתחת לעקומה, ואילו הגובה הרבה מעל לנורמה. ואצל השכנה, התינוקת שנולדה כמה ימים לפני רעות, המשקל עלה יפה ובעקביות. השוויתי את המשקל של הבנים בגילים מקבילים, והפערים אומרים שהשמים אותי מרמים... כל הניסיוניות שלי לתת לה לאכול בשיטות שונות, נדונו לכישלון. מחשבות רַעו‍ֹת בראשי מכות. אני בבעיות, לא נרדמת בלילות וכשהתינוקת שלי ישנה, אני ערה, בודקת, שלא יאונה לה רע. אין לי כוונה לוותר, ולתת לה לגווע במקום לשבוע... אין לי ברירה, אני חייבת למצוא את הדרך, כדי להכניע את הקטנה, כדי שתגדל בצורה תקינה.

נטשתי הכל וטיפלתי רק בה, לא אתן שהאוצר הענק, שממני יילקח. פחדתי עליה נורא. הסתובבתי עם אבנים בבטן, עם דופק מהיר ועם מחנק, עם כאבי נפש עזים, ולא מצאתי נחמה, גם לא בזה שיש לנו עוד שני בנים נפלאים ולא בזה שאנו במושב בית בונים. לשום דבר לא היה בעיני ערך. פחדתי שבין רגע, הכל עלול להיות לטרף... כל היום התפללתי עבורה והייתי שרה: "על בתנו התינוקת, שמור נא לי אלי הטוב... אתה הכל יודע, נתת לנו מזון בשפע, אז איך אוכל לראות את תינוקנו ברעב גווע..." והייתי מתבוננת בה ורואה, כמה היא יפה ומתוקה! ורציתי שהעוקץ ייצא כבר מהדבש, שארגיש את הטעם המתוק של גידול תינוק ואת הצחוק ואת כל הטוב שמונח לי ביד, אך העוקץ חדר עמוק והמשיך לעקוץ, ולדבש היה בטעם קוץ.

הבנתי שלבד אני לא מצליחה, אני חייבת לחשוב איך אוכל את הגורל הנורא לשנות. חיפשתי נחמה אצל אימהות, שילדו אתי יחד, אם מישהי נתקלה בבעיה דומה. לוּ שמעתי שיש מקרה דומה, שתינוק יכול לגדול מכלום, אולי הייתי נרגעת... הייתי המומה, שזו בעיה, שאף אימא עליה לא שמעה... פניתי שוב לטיפת חלב, ואמרו לי שאני צריכה פסיכולוג. הלכתי לפסיכולוג והוא לא קלט על מה אני מדברת, וניסה "לחפור" בעברי, ולא העלה חרס. הלכתי לרופאת ילדים, היא לא תפסה על מה אני מדברת... אולי גם היא חשבה שאני לא שפויה. הלכתי לרופא פרטי, בדק את התינוקת וניחם אותי, שהיא מאוד מפותחת ולא מצא שיש בה ליקוי ולא קלט שהיא חיה מכלום... ביקש שארשום מה היא מערה לתוכה בכול ארוחה. הוא הופתע שבסך-הכל הכמות קטנה מבקבוק אחד ליום, וגם הוא חשב שזה איום... הציע להרעיבה, אולי אם היא תרעב, אפשר שתינק ברעבון, אך גם זה לא עבד... קלטתי שלבעיה הזו אין פתרון, ובשום עצה לא מצאתי יתרון וכולי עצב כאב וחרון.

נחלתי מפלה

למרות שהגשמתי את כל המשאלות והחלומות וחשבתי שהגעתי למנוחה ולנחלה, נחלתי מפלה. הרגשתי שהחיים שוב לא האירו לי פנים. ונשארתי עם הקשיים שמכים בי מבפנים. במקום להיות שמחה, שיש לי משפחה נפלאה ותפילתי נענתה, ואני חובקת גם ילדה, הרגשתי שדודה ואבודה. כל השמחה והתודה, ממני ניטלה. הרגשתי שבתי היפה בסכנת מוות נתונה, ואני חייבת לעשות הכל למענה... הרגשתי שהצרות רובצות עלי כמגדל, לא מבינה, איך הבת שלי תגדל. איך אני מוצאת הגנה מפני הסכנה שאורבת לבתי הקטנה? לו רק אכלה עוד מנה!!!

לא ישנתי בלילות, ולא בגלל שהיא בכתה. הייתי מקיצה בלילות בבהלה, נגשת למיטתה, כדי לבדוק כל כמה דקות, אם היא נושמת וחיה! איך היא תחייה עם כל כך מעט חלב, שטפטפתי לה בפה? סכנת החיים בעיניי הייתה מוחשית. הלוואי שאתבדה! פחדתי לדמיין אותה גדלה, לובשת שמלות, עם צמות או קוקיות, שמא לא אזכה זאת לראות...

שום גורם לא הצליח לעזור לי למצוא את השיטה, שבאמצעותה אצליח להאכיל אותה. צץ במוחי רעיון, לנסות להאכיל אותה כשהיא ישנה, מתוך הנחה, שמתוך אינסטינקט, היא תינק... וראה זה פלא, היא גמרה בקבוק! היה לי סיפוק! כך היא תקבל את המעט שהגוף שלה זקוק. מצאתי את הדרך להאכיל אותה! כל אימת שניסיתי לתת לה בקבוק כשהיא ערה, נחלתי מפלה. היא בשלה!

לכאורה מצאתי פטנט, שאף יועץ או רופא לא הצליח לי לתת. הבת שלי תחיה! היא לא תהיה קורבן בידי רופאים שלא מבינים מה פשר הדבר שתינוק לא אוכל דבר! ההזנה שלה תתבצע כשהיא ישנה. עלי לארוב לה שהיא תירדם, ואז לתחוב לה את הבקבוק לפה, כי אם היא ערה, אין מצב שהיא את תוכן הבקבוק מערה. אז תגידו שזה לא יפה, שאני משוגעת, ואולי אני בילדה פוגעת, מערימה עליה ולא מכבדת את רצונה. ואיך אני בכלל מעיזה לדחוף לה אוכל בזמן שהיא יְשֵנָה??? איש לא חושב, מה היה קורה אילו הייתי נוהגת אחרת, ולא הייתי מתרגשת ומנסה לאלתר באיזו דרך אצליח לאפשר לה לאכול קצת יותר, כי כל עוד היא לא נרדמה, היא המשיכה במריה, ואני לא אשקוט ולא ארפה, ואעשה הכל כדי שהיא תגדל ותפרח ולא משנה במה וכמה לי זה יעלה. מישהו חושב שאם היא תמשיך לא לאכול, היא עלולה למות? זה לא שטויות! לזה בשום אופן לא אתן לקרות!

וכשהיא ישנה, בשקט בשקט, בלב הולם, לקחתי אותה לחיקי, וייחלתי והתפללתי, שהיא לא תתעורר, ותתחיל לינוק את תוכן הבקבוק. וכשהיא סיימה, בשקט בשקט הייתי משכיבה אותה במיטתה, שתמשיך לישון, כשכולי רועדת, לוחשת ומתפללת, שלא תקיא. שמה שאכלה יעזור לה לגדול ולצמוח ולצבור כוח ולהיות בריאה. ואם רצה השם, זה עבר בשלום, ואם לא, היא הייתה מקיאה, ואת הנשמה לי הוציאה, ולא ידעתי אנה אני באה...

עברה שנה

כשהאכלתי את הקטנה. הייתה לי בעיה לא קטנה, בבית יש לי עוד שני ילדים מתוקים שנדחקו לפינה, בגלל אחותם שלא מפסיקה להעמיס על אמם דאגות שממוות גרועות. לא הבינו למה אימא פתאום עצובה, וכמו ילדה קטנה בוכה! למה היא מיוסרת נורא, ולא קלטו מה לאמא קרה? למה היא אותם "מפקירה" ומתמסרת רק לתינוקת שאת חייה מררה? ולמה הם חייבים להיות בשקט, כשהתינוקת בשינה אוכלת??? ולמה התינוקת מפרה את החוקים? הם היו כל כך מתוקים, שהודיתי לאל שאלה בניי. כמה חבל שלא נותר לי בשבילם פנאי! את כל זמני השקעתי בתינוקת, בתקווה שהיא תאכל את המעט שיעזור לה לחיות ולשרוד את הרעב, שהיא על עצמה גזרה.

בשעות היום, כשהילדים היו בבית, לאחר שהיא נרדמה, שלחתי אותם לסבתם שגרה בשכנות לידנו. ואני בדחילו וּרְחִימוּ, התקרבתי למיטתה של הפעוטה, כשאני מתה מפחד, שמא תתעורר, ניסיתי להאכיל אותה כשהיא ישנה, והתפללתי רק שהיא לא תקיא את המנה שנתתי לה אחרי כמה שעות של המתנה.

היא הייתה ילדה בריאה. אם עלה לה החום, זה היה אחרי חיסון. לפעמים כשהייתה לה נזלת קלה, רצתי אתה מיד לרופא, רק שיראה, שישמע, שהילדה "סרבנית" איומה ולא חסה על עצמה ועל אמה. וממנו לא יצאה לי ישועה. לפעמים, התפללתי שישלח אותי לבית חולים, אולי יזינו אותה באינפוזיה, כדי שתקבל את מנת האוכל המגיעה לה. ככה עברה שנה... ועוד שנה.

הגיע הזמן שאתן לה מרק או פרות. על "גרבר" אין מה לדבר... היא לא אבתה לטעום והייתי מנסה לשים לה טיפה על השפתיים, אולי היא תטעם וזה לחיכה יערב, אבל לא... היא התנגדה בתוקף ולא נכנעה בשום דרך, והיא בשלה... חששתי שיחסרו להתפתחותה אבני בניין, וזה עלול להיות מסוכן. איכשהו הצלחתי לתת לה חצי בננה מעוכה, בזמן שטיילתי אתה בעגלה והסבתי את תשומת לבה לאיזה חתול או כלב, כדי שלא תשים לב ותואיל להכניס לפה. ניסיתי לתת לה במבה, אך גם זה, לא בא לה. הייתי מתה לדעת מדוע שום אוכל לא ערב לחיכָּהּ? האם היא חולמת להיות דקיקה?

עד שמלאו לבתי שנתיים, יצאתי לעבודה רק יומיים בשבוע, השארתי אותה עם סבתהּ, שלא הצליחה להאכיל אותה, אפילו לא טיפה. כשהייתי חוזרת, הייתי מייחלת לשמוע, שהיא יפה אכלה, אך במקום לאכול, היא הקיאה ובכתה ורצתה את אמהּ. כשהייתי שבה, הייתי מרוכזת רק בהּ, בניסיון להרדימהּ ולהאכילהּ...

כמו לבנה במילואה

בניגוד לכל החששות, ולמרות המתח והחרדה, התינוקת שמרדה, שרדה... ולמרות שלא אכלה כשורה, גדלה והתפתחה, כילדה רגילה. מפותחת מכפי גילה, כולה שמחה וגילה. מבחינה מוטורית היא התפתחה בצורה מטאורית. ובכל העלילה, זו הייתה קרן האור באפלה. בגיל חצי שנה היא התיישבה, בגיל עשרה חודשים התחילה ללכת, היא דברה בגיל מוקדם ובגיל שנה בנתה משפטים ושרה שירים וגם נגמלה מחיתולים... ולך תאמין שהיא גדלה מכלום... רזה וארוכה, זריזה ונבונה, יפה כמו לבנה במילואה, ולמרות הדאגה שלרגע לא פגה, הייתה גם הנאה שהקלה על העול הגדול, ויכולתי את הדבש ואת העוקץ לסבול.

בגיל שנתיים, שלחתי את בתי הקטנטונת השברירית והרזה, לגן. כמובן, שבהתחלה היה לה קשה ממני להיפרד. כל בוקר הקיאה והייתה עצובה, אך עם הזמן היא נכנעה, וברצון הלכה לגן ולאט-לאט התחילה לאכול חתיכת לחם עם גבינה.

יום אחד היא חזרה הביתה מהגן ועל השולחן בצלחת היה מונח פלפל ממולָא. לא יאוּמַן, היא טעמה ואכלה, וטעמו עָרַב לחיכהּ. חגיגה גדולה. רגע נדיר, שהייתי חייבת להנציח בצילום, בזמר ובשיר. היא התחילה לאכול אוכל מבושל... אין ממני מאושר.

לרוב היא לא לעסה והאוכל נותר בפיה שעות ולא בלעה ולפתע הייתה חומקת מוציאה מפיה ומפזרת אותו בפינות הבית, וכשהייתי מנקה גיליתי מעין גללים ולא הבנתי איזו חיה מסתובבת חופשייה ומפרישה אותם בכל פינה. לקח לי זמן עד שגיליתי שה"חיה" בקרבנו חיה!

למרות שבעייתה ההזנה נותרה ללא תקנה, בתי הקטנה צמחה וגדלה כילדה חכמה ושנונה, ובגיל מסוים החלטתי, די! אני יורדת ממנה! שתקח על עצמה אחריות ותבין שזה ענין של בריאות. ומבחנתי העסק אבוד. אני מבינה שבתי היא "תופעה" שבשום "ספרות" לא מופיעה.

עמדתי במבחן לגמרי לא קל, רק כדי שהיא תעלה מעט במשקל. זה לא קל בכלל. הגשמתי חלום ישן ויש לי בת, אותה אני אוהבת כמו בבת וכשאני רואה אותה אני מתלהבת ושמחה ומרגישה מבורכה. לא אחשה, שבניגוד לאחיה, לגדל אותה היה קשה.

המשך יבוא