רוצים לראות איך נראית מערכת בריאות שקורסת? תגיעו בערב לחדר מיון. אם יש לכם ספק שמערכת הבריאות שלנו מתקרבת בצעדי ענק למה שדומה יותר למערכת בריאות של עולם שלישי, תגיעו בערב לחדר המיון האמבולטורי של המרכז הרפואי איכילוב בתל אביב.

הכתובת למה שמתרחש היא לא המרכז הרפואי איכילוב, וגם לא בית חולים אחר. הכתובת היא שר הבריאות ליצמן, שר האוצר כחלון, וממשלת ישראל.

חנה דור היא עובדת מסורה בחדר המיון האמבולטורי של איכילוב. אם תסתכלו בתמונה, תגלו שמאחוריה, בעמדת האחות, יושבים שני מאבטחים. זה לא מקרי. דקות אחדות לפני שצילמתי את התמונה הזאת, הזעיקה חנה את אנשי הביטחון של בית החולים.

לא רק בערב שבו הייתי בחדר המיון חשה חנה דור בסכנה. זה קורה לה כמעט בכל ערב כשהיא עובדת. מאות חולים ממתינים שעות ארוכות, כדי שיוכלו להתקבל על-ידי שני רופאים, ולכן אין להתפלא שחדרי המיון הפכו לזירת מאבק בין החולים לצוותים הרפואיים. חדר המיון הופך לסיר לחץ. העומס והדוחק הם מרשם בטוח להתפרצות זעם, והצוותים הרפואיים סופגים קללות ונאצות.

חנה דור, האישה שבצילום, ראויה לכל השבחים. אם תזדקקו לטיפול בחדר המיון, כדאי מאוד שתגיעו במשמרת שלה. התפקיד של חנה הוא לקבל את החולים ולשבץ אותם לבדיקה ראשונה אצל רופא. היא הפכה לקולטת הברקים של החולים, למרות שהיא עושה כמיטב יכולה, אלא שיכולתה מוגבלת מאוד, כיוון שבחדר המיון ישנם שני רופאים ומאות חולים.

שלא תטעו, הצוותים הרפואיים עושים מה שאפשר, אלא שהיכולת כנראה מוגבלת מאוד, בגלל כוח אדם מצומצם. זו הסיבה שהחולים לנאלצים לבלות בהמתנה במיון ארבע שעות לפחות, מהרגע שהם נכנסים, ועד שיצאו ממנו. כדי להיכנס לאבחון ראשוני על-ידי רופא פנימי, צריך להמתין קרוב לשעתיים. אם יש צורך ברופא שמתמחה בבעיה שבה אתם רוצים לטפל ואתם זקוקים לאורתופד, לקרדיולוג, או למומחה לכלי דם, תיאלצו להמתין לפחות שעה וחצי נוספת. כשיסתיים סבב הבדיקות תיאלצו להמתין קרוב לשעה נוספת, לרופא פנימי שקיבל אתכם, לצורך קבלת מכתב שחרור. תעשו בעצמכם את החשבון, ותגלו שבמקרים רבים נאלצתם לשהות במיון קרוב לחמש שעות.

העובדה שלחדר המיון האמבולטורי מופנים מי שיכולים ללכת בכוחות עצמם, ואינם נמצאים בסכנת חיים, יוצרת כנראה את התחושה שאין צורך בתגבור של רופאים, מה שמאלץ את החולים לשלם מחיר יקר, בדרך של המתנה שלא מסתיימת.

אם מנהל המרכז הרפואי, הפרופסור רוני גמזו, מבקש להביא לשינוי שיש להניח שהוא אפשרי, ראוי שיקפוץ מעת לעת בערב או בלילה, כדי לתת הצצה קטנה, ולראות איך החולים פורקים את זעמם על הצוותים הרפואיים, שעליהם הוא אחראי.

מי שרוצה לראות מצוקה אמיתית של החולים, לא צריך לחפש רק את הזקנה במסדרון. די שיגיע ל"חדר מיון למהלכים" כדי לקבל תמונת מצב אמיתית שמשקפת את מצבה של מערכת הבריאות.

כרמלה מנשה, הכתבת לענייני צבא של תאגיד השידור הציבורי, היא קצינת קבילות החיילים האמיתית של צה"ל. היא לא עורכת ביקורי פתע בימ"חים, ומיותר שתבקשו ממנה את התאריך המדויק שבו תפרוץ המלחמה הבאה, אבל היא ללא ספק הכתובת האמיתית לכל חייל בצה"ל שנקלע למצוקה.

אני מכיר את כרמלה יותר מארבעים שנה, מאז עבודתנו המשותפת בקול ישראל, ואני מודה שאני אוהב אותה. אני לא לבד. אלפי חיילים שכרמלה מנשה סייעה להם ברגעים הקשים, מצטרפים בהכרת תודה לעיתונאית שטוב ליבה, היושרה שהיא מגלה, הגינותה, צניעותה ורצונה הטוב לעזור הפכו מזמן לסמלה המסחרי.

כרמלה מנשה לא דופקת פוזות. ליבה לא גבה, והיא ממשיכה לעשות במסירות את מה שהיא עושה כבר עשרות שנים. השבוע הוכיחה מנשה שוב שהיא האחת והיחידה, כשהגיע לידיה סיפור קשה. היא טיפלה בו כמו שהיא יודעת לטפל בסיפורים עיתונאים, ברגישות עיתונאית אבל ללא שום הנחות.

השבוע חשפה מנשה סיפור מזעזע. למרות האסונות, הנהלים המחמירים וההנחיות הברורות, מפקד צוות ביחידה מיוחדת בצה"ל שלף אקדח, כשהמחסנית במצב "הכנס", וכיוון את האקדח אל ראשו של אחד מפקודיו, במהלך נסיעה ברכב צבאי מצאלים לאזור רצועת עזה. המעשה החמור התרחש כשחיילים נוספים היו ברכב והיו עדים למעשה. מפקד הצוות עשה זאת רק משום שהחייל התבטא בהומור על הרכב שבו נסעו החיילים, ואמר: "לא חשבתי שניסע בלמבורגיני". מפקד הצוות, שלא שבע נחת מהתבטאות החייל, מיהר לשלוף את נשקו וכיוון אותו לראשו של החייל. כשגילה שהחייל המום ומבוהל הוא הטיח בו: "מה אתה פוחד, מתי אתה יוצא מהארון?". החייל דיווח על האירוע למפקד הפלגה מיד לאחר האירוע, שהתרחש ביום חמישי, אבל למפקד היחידה לא אצה הדרך, והוא קיים תחקיר ראשוני רק ביום ראשון.

מתברר שלמפקד היחידה הייתה סיבה טובה לחשוש, אחרת לא ברור מדוע הוא פנה לחייל ולמפקד צוות, לפני שהם נקראו לתחקיר עם מפקדים בכירים ממנו ואמר להם: "תגידו מה שאתם רוצים, אבל תזכרו שאנחנו משפחה ותהיו לויאליים".

כנראה שמפקד היחידה רגיל לנהוג כך עם בני משפחתו. אם הוא הזכיר לחיילים שמדובר במשפחה אחת, הוא ציפה מפקודיו, לשבש לכאורה את החקירה ולא לומר אמת. העדויות שסיפקו החיילים הביאו את המשטרה הצבאית החוקרת לבדוק האם משחק באקדחים ואירועי שליפות מהסוג הזה, הם חלק מנורמה שקיימת ביחידה.

אני מנחש שכרמלה מותשת מהתפקיד השוחק. כאשר היא תתעייף, נכון יהיה שהרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, יציע לה לשמש כתובת רשמית לחיילים בתוך הצבא, כחלק מנציבות קבילות החיילים. זה יכול להיעשות באמצעות דרגה ייצוגית, או כאזרחית עובדת צה"ל, ובלבד שכרמלה מנשה תמשיך להיות אוזן קשבת לחיילים.

לא מאוחר גם להעניק לה את פרס ישראל לעיתונות. כרמלה היא לא רק כתבת לענייני צבא, כרמלה היא מוסד של איש אחד.

תת-אלוף במילואים גל הירש מכיר כנראה היטב סיכולים ממוקדים, אבל הוא לא האמין שאי פעם הוא יהיה זה שיהפוך קרבן לסיכול ממוקד. כבר יותר משנה אין למשטרת ישראל מפקח כללי. כדי שזה יקרה, השר גלעד ארדן צריך לעבור כנראה התערבות כירורגית להשתלת אשכים.

אחד הדברים הטובים הבודדים שאפשר לזקוף לזכותו של ארדן, שהוא שכנע את ראש הממשלה, שטובים הסיכויים שרק מועמד מחוץ למשטרה יצליח לעשות מה שרב-ניצב שיבוא מתוך המשטרה לא יעשה כנראה לעולם - לשנות את ההתנהלות והתרבות הארגונית של המשטרה.

אני חושב שההצעה למנות את גל הירש למפכ"ל הייתה רעיון מקורי. הירש הוא בעל ניסיון פיקודי מוכח. הוא היה מפקד יחידת שלדג וחטיבת בנימין. הוא היה קצין האג"ם של אוגדת איו"ש ופיקוד המרכז, והיה גם מפקד בה"ד 1 ומפקד עוצבת הגליל.

הירש לא לקח כנראה בחשבון את העובדה שבמשטרה לא אוהבים שינויים. הוא גם לא לקח בחשבון שאין כמו המשטרה בסיכולים ממוקדים, במיוחד כשלא מתאים לה שיבוא מי שיעשה סדר, משום שאנרכיה היא כוחו של הרגל, ולסדר חדש צריך להתרגל.

אם צריך הוכחה לכך שחטיבת הסיכול של המשטרה עבדה שעות נוספות, כדי לסכל את מינויו של גל הירש, הרי שעדותו של תת-ניצב גיא ניר, שהיה בעבר ראש חטיבת המודיעין של משטרת ישראל, מדברת בעד עצמה. ניר, שהופיע בפני ועדת הפנים של הכנסת, אמר במפורש ש"גל הירש הוא קורבן לסיכול ממוקד באופן הגובל בפלילים".

בתחילת אוקטובר 2018 נסגר תיק החקירה הראשון בעניינו של גל הירש מחוסר אשמה. גם התיק השני שזכה לכינוי "התיק הגאורגי", נסגר לאחר שהמשטרה לא הצליחה לבסס תשתית ראייתית.

בתחילת חודש אוגוסט 2019 הודיעו משטרת ישראל ורשות המיסים להירש על הגשת כתב אישום נוסף עמו הירש צריך עכשיו להתמודד.

לא לי הכישורים לקבוע האם הירש היה מצליח בתפקידו לו היה נבחר לשמש מפכ"ל, אבל חשוב לזכור שכל תפקידיו היו פיקודיים, ובאחדים מהם, כמו במהלך פיקודו על חטיבת בנימין, זכתה היחידה שעליה פיקד בשני פרסי רמטכ"ל. גם יחידת שלדג קיבלה בפיקודו של הירש שני פרסי רמטכ"ל וצל"ש יחידתי על תעוזה במבצעים עלומים.

אני לא מעריך שהירש יהיה מפכ"ל, גם אם ייבחר בליכוד, שאליו הוא הצטרף למרות שהוא התקבל בחיבוקים גם על-ידי ראש הממשלה.

לי הפריעה לא רק הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר לסכל היום מינויים לתפקידים בכירים, אלא גם הסיכונים שנוטלים אנשים ראויים וטובים שמבקשים להגיע לראש הפירמידה. ככל שעולים, החמצן דליל יותר. לא כל המועמדים מצליחים להגיע למעלה כדי להתמודד עם חמצן דליל. המומחים לסיכולים ממוקדים מחסלים את המועמד עוד לפני שהוא נושם אוויר פסגות.

גל הירש הוא הדוגמה הטובה לכך.

משה (מוץ) מטלון, בעבר חבר כנסת שהצטיין בעבודתו הפרלמנטרית, ושימש בין השאר כיושב-ראש ארגון נכי צה"ל, קיבל השבוע אות הוקרה על פעילותו רבת השנים לטובת הספורט הפראלימפי, בערב הוקרה שהיה בתל אביב.

מדובר באולימפיאדת הנכים, שבה משתתפים לא רק נכי צה"ל. מטלון זכה בהוקרה מיוחדת על כך שהכניס את ענף "כדור שער" לספורט הנכים בישראל. מדובר במשחק שאותו משחקים עיוורים, שמתבצע באמצעות כדור שעליו מורכבים פעמונים, והשחקנים נדרשים לזהות את הכדור, לפני שהוא מגיע לשער ולתפוס אותו.

קבוצת נשים עיוורות שאימץ בית הלוחם בתל אביב זכתה לכרטיס לאולימפיאדת טוקיו 2020. בנוסף ייסד מטלון את ספורט אופני הידיים, בבית הלוחם בתל אביב, ובאולימפיאדת לונדון זכה קובי לאון, נכה צה"ל, במדליית כסף.

מטלון והרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הם משתתפים פעילים בקבוצת אופני היד של בית הלוחם. השניים השתתפו גם בתחרויות ובמרתונים שונים בארץ ובחו"ל. אל הירח.

כובשים את הירח. זה קרה בשנת 1959. ברית המועצות שיגרה לווין רוסי וחללית מחקר שהגיעו אל הירח. בכך הקדימה את ארצות הברית, שעשור קודם לכן זכתה בבכורה כשהנחיתה את האדם הראשון על הירח.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית לא נשארה אדישה להישג של ברית המועצות, והחליטה לפרסם מודעות גדולות, שבאמצעותן התפארה בהישג הרוסי וציינה שזהו "גילוי נוסף על עליונות השיטה הסוציאליסטית על הקאפיטאליסטית", והוכחה לכך שישראל צריכה להתקרב לברית המועצות. המפלגה הקומוניסטית עשתה זאת גם כדי לעורר את כעסו של דוד בן-גוריון.

לא ברור האם המודעות הרגיזו את בן-גוריון, מה שברור והיה ידוע באותה תקופה, שבן גוריון לא חש מעולם אהדה בלשון המעטה לברית המועצות ולמשטר הקומוניסטי.