בתי האחת <span style='font-weight:normal;'>[חלק ב']</span> <br>

מאז ינקותה, מדי פעם נשקפה לה סכנה, לא בגלל שהיא לא אכלה, אלא בגלל חיידק שבה דבק, או תאונה מיותרת, והרשימה ארוכה, והמבחר ממה שהיא עברה רק מוכיח שהיא נִתְנָה לי במתנה וכל פעם לזמן מה, ועלי לדאוג לשלומה.

בגיל חצי שנה, היא עמדה על הכיסא ונחתה על הרצפה. בכתה, הייתה עצובה, הקיאה, זעזוע מוח... הלב שלי צנח ולא ידעתי מנוח. הרגשתי אשמה! שוב הבכי והדחי וייסורי הנפש, איך העזתי להסיר את עיניי ממנה? איך לא דמיינתי מה היא מסוגלת לעולל? לא ידעתי אנה אלך... התפללתי, אלי, עשה שהיא תחייך! כעבור כמה שעות של מצב רוח רע. הלב שלי נקרע... היא ישנה, חששתי שאיבדה את ההכרה... אחרי שעתיים של מתח התעוררה, כאילו כלום לא קרה. היה לי מזל, והיא ניצלה. צריך לשים עליה עין ולהרחיק אותה מכל סכנה.

בגיל שנה, קבלה מסבא משה, בובה גדולה, הולכת ושרה, והייתה מאוד מאושרה. היא רצתה שהבובה תישן לידה במיטה. אך במקום לשכב לידה, היא עמדה על הבובה ונחתה מהמיטה. שוד ושבר! היא בכתה, הקיאה, לא היה לה מצב רוח, אפאטית! על סף אובדן הכרה. הבנו שמשהו רע לה קרה. רצנו אתה לבית חולים. צילום, זעזוע מוח, אשפוז, צריך לבדוק, שמא נגרמה לה פגיעה מוחית! לא, רק סדק בגולגולת... כשהיה ביקור רופאים, הוציאו את כל האימהות החוצה. בתי לא נכנעה, הפכה את המחלקה, צעקה בקול קורע לב, "בואי אמא!" כל המחלקה ממנה נדהמה. רק בת שנה, וכבר יודעת לומר מה היא רוצה. לשמע צעקותיה, לרופאים נשבר הלב, לא יכלו לעמוד בקריאותיה הרמות, שהיא רוצה את אמהּ! וכדי שתירגע, הכניסו אותי פנימה.

כמובן שבבית החולים לא אכלה כלום, וגם קיבלה חום, ועשו לה אמבטיה קרה, והיא ממש הצטמררה וכמעט פרפרה. חטפה דלקת ראות, והצרות באות בצרורות... החום עלה לארבעים וזה לגמרי לא היה נעים! קיבלה אנטיביוטיקה, והיא הקיאה. הייתי לידה יומם והלילה, ותודה לאל, הבריאה. מזל שאנו גרים קרוב לחמותי, שדאגה לבנים המסכנים, שאמם לא אתם.

לגדל ילדה שכמותה זו משימה לא קלה. רק אלוהים יודע כמה רציתי אותה. כמה חלמתי לקנות לה בובות, להלביש לה שמלות ולעשות לה קוקיות. מסתבר שהכול שטויות, והעיקר, הבריאות...

בגיל שבע וחצי, בלי כל התראה, לאחר מחלת אדמת, היא איבדה את ההכרה לפתע, ולא היה ברור אם היא חיה או מתה! היה יום שרבי, מזל שבעלי בלולים ממטיר על התרנגולות, שלא יסבלו מהחום האיום. קראו לו ומיד הוא בא, לקח אותה על היד למכונית וטסנו אתה לבית החולים, חוצים רמזורים אדומים. היא בלי הכרה ואין לנו מושג, איך זה פתאום קרה!!! הגענו למחלקה ומיד נבדקה. ההכרה חזרה! הרגשנו שאסון מר נמנע, היא קמה לתחייה... אושפזה במחלקת ילדים. שם דיברתי אתה ולפתע היא שאלה אותי, מה השעה? בחדר שהיא שכבה, היה תלוי שעון. אמרתי לה: "תגידי את!" הרימה את הראש, ושוב אבדה את ההכרה... רצנו לקרוא לרופא.

מיד נלקחה ל"טיפול נמרץ", הרופאים נחפזו "להרגיע" שכנראה קצהּ הגיע, ושנתכונן לגרוע מכול, כי גם אם תשרוד, מנכות היא תסבול וזה עוד לא הכול! מדובר בפגיעה של חיידק אלים, ואתמול היה לנו ילד בגילה שנפטר מאותה מחלה... אוי להורים, שזה מה שלהם אומרים! אנו מסרבים להאמין לנבואת הזעם של הרופאים. לא ייתכן, שמחר, אלווה אותה לבית העלמין! לא! אני לא אשחרר, אשחר ואתפלל ואדרוש את עזרת האל. אני גם לא מוכנה שתשאר נכה, בגלל חיידק שפגע במוחה!!! רוצה אותה "קפיצי קפוצי", כזו שכל היום רוקדות ושרה ולרגע לא נחה.

אנו כל הלילה ליד מיטתה. היא בתרדמת (בקו‍ֹמָה) וצורחת "אני רוצה את אימא שלי"! אני לידה. מתבוננת לה בעיניים, ואני עונה לה: "אני פה, רעותי!" היא הופכת את בית החולים, ומתוך חוסר הכרה, היא ממשיכה לצרוח, "אני רוצה את אימא שלי!" עיניה פקוחות, אך היא לא רואה ולא שומעת אותי, ואני לידה אוחזת בידה. מה לעזאזל קורה??? איפה הילדה שלפני רגע לא נחה ולמרות, שהייתה חולה, לא שכבה, אלא קפצה והשתוללה? זו לא אותה בת, מה קרה לעיניה הפקוחות, שפתאום הן לא רואות? מדוע היא לא שומעת שאני עונה לה כשהיא צועקת שהיא רוצה אותי? איך קורה שברגע אחד, כל מה שהיה אבד??? הרגשתי שתוקעים לי סכין בלב, איך אוכל עם זה להתמודד???

אני לא אשב ואחכה שהיא תמות... הבנתי שהיום הביתה היא לא תשוב. בגדיי רטובים מהמים שעלינו שפכו, כי חשבו שהיא רק התעלפה... אביה נשאר לידה, נסעתי הביתה החלפתי את בגדיי הרטובים. לא אלבש שחורים!!! אשוב ללבוש ורוד, אף שהאופק נראה שחור משחור, לא אאבד את התקווה, למרות מה שהרופא קבע. כולם טועים, בתי ממני לא תיקרע. לא יאונה לה שום רע!

חזרתי לבית החולים, אביה ממנה לרגע לא מש. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה כך ממש. הוא לא מוכן להרפות ולתת לה למות... שומע את צרחותיה המחרישות אוזניים, שהיא רוצה את אמה, ומנסה להרגיע, למרות שהוא הבין שאין שומע... האחות אמרה, לכו הביתה, אין מה לעשות, כשיקרה משהו נודיע לכם... איך נוכל ממנה לזוז ונמתין בבית לבשורה שלא נרצה להאמין...

הבוקר הפציע והיא המשיכה בצרחות, "אני רוצה את אימא שלי!". לפתע, דממה שאותנו הממה... רעות הרימה עיניים ושאלה: "איך זה לחזור מהתחייה?" מילותיה היו צורבות ומצמררות, ובניגוד לכל הנבואות, הן תקוות בנו מפיחות. היא כנראה, כל הלילה התמודדה עם המוות, וגברה עליו... ואולי בגלל זה צעקה, "אני רוצה את אימא שלי". היא, כנראה, הרגישה לבד, ורצתה שאעזור לה במאבק. היא חזרה להכרה, כאילו דבר לא קרה... ענתה נכון על שאלות בחשבון. אך בכול פעם שהיא הרימה עיניים, חששתי שהיא שוב תאבד את ההכרה וכל הזמן עקבתי אחריה. החרדה הנוראה מפני אובדן ההכרה, לא מהר עברה... שבועיים שכבה בטיפול נמרץ, מחשש לרגע הנורא, שהיא עלולה לאבד שוב את ההכרה.

אחרי שהיא חזרה "לתחייה", היא התנהגה כמו גיבורה. לא בכתה מדקירה של מחט, כשעירו לה אנטיביוטיקה לווריד. לא הוציאה הגה, כששאבו לה מוח עצם מחוט השדרה ולא זזה, כי הסבירו לה את הסכנה. היא הייתה בבדיקה לבדה, כי לא נתנו לי להיות לידה. אחרי שנלחמה עם "מר המוות" במשך הלילה, איש לא יכול עליה... היא אהבה את האחיות ואת כל הצוות. הרגישה שהיא חיה בסרט... ודאגה לשיעורים שהיא טרם הכינה.

בחדר לידה שכב תינוק עם תסמונת דאון, שנִטַּש על הוריו והיא אהבה אותו ורצתה שניקח אותו הביתה ונטפל בו. הוא היה חולה מאוד, והאחיות שטפלו בו יפה, אמרו שהוא לא ישרוד... נשבר הלב על החמוד, שקיבל בבית החולים, את השם, ישראל. אחר כך שמענו שהעולל לא הצליח על חייו להילחם. הוא מת!!! בלי שהוריו נלחמו על חייו. אילו טיפלו בו, אולי חייו היו ניצלים... זה נורא שלפעמים גם עוללים מתים...

רעות השתחררה מבית החולים בריאה ובלי שום פגיעה לא מוטורית ולא מנטלית. הרופאים לא האמינו, למה שקרה לה... חבל שהם הזדרזו לקבוע את גורלה, ולא נטעו בנו שום תקווה. אחרי שהאדמה מתחתינו רעדה, נולדה לנו מחדש הילדה הנפלאה, שאת לבנו אושר מלאה ואת חיינו בוורוד צבעה.

חזרנו הביתה מבית החולים אחרי כמעט שלושה שבועות. השארתי אותה אצל סבתה וחזרתי לעבודה. רק הגענו ובאותו היום, עלה לה החום... איך זה קרה לה פתאום? פחדתי שהיא תאבד את ההכרה, ושחייה בסכנה, תסתבר כנכונה! מדוע אלוהים עושה ממני צחוק??? נותן ולוקח, נותן ולוקח, וכל הזמן אני צריכה אתו להתמקח... רק הנחתי את התיק וטסנו אתה חזרה לבית החולים. עשו לה בדיקות, הסתבר, שהיא חטפה שם דלקת ראות. שוב אנטיביוטיקה ושוב אשפוז, רק שהפעם היא בהכרה. סרבתי בתוקף לעשות לה אמבטיה קרה, כדי להוריד את החום, כי זכרתי מה קרה לה כשרחצו אותה במים קרים בגיל שנה בבית החולים... כעבור שלושה ימים, ירד לה חום, חזרנו הביתה, בתקווה שהוא לא יעלה שוב ולבית חולים יותר לא נשוב... הבנים המסכנים, את המחיר משלמים... מזל שיש להם סבתא שמכירה אותם ואנו גרים בשכנות, ובדלית ברירה, לקחה עליהם אחריות, כי כל הימים והלילות ישבתי ליד מיטתה של רעות, לרגע לא ויתרתי על "התענוג", להיות בעניינים ולא להסיר ממנה עיניים, שמא תאבד את ההכרה. הייתי שבה הביתה לשעה קלה, להתקלח ולהחליף בגדים, ולראות לרגע את הילדים החמודים, אביה היה מחליף אותי, והייתי שבה אליה מהר, פן מצוקה תשדר.

אחרי שהבריאה, חזרתי ללמד. היא חזרה ללמוד, קבלה הרבה מכתבים מכל הכתה והמורה, ומהר מאוד צמצמה את הפער, והייתה אהובה כמו פעם. והיא הלכה וצמחה וגדלה והייתה גבוהה ורזה ויפה ומופלאה.

עוד אירוע בחייה שנצרב בנו וטלטל אותנו. היא עמדה להצטלם ליד הטרקטור. מבלי שהנהג שם לב, התניע ונסע, עלה לה על הרגל. בהלה... מיד השלנו מעליה את נעלהּ. רגלהּ התנפחה לממדים מפלצתיים. רצנו אתה לבית חולים. עשו לה צלום. לא היה לה שבר, אך היא לא מזיזה את הרגל... הרופא אמר, עלול להיווצר נמק... צריך לחכות ולראות, ואם כן, תתבצע כריתה! איך נשלים עם נכותה? האם יותר היא לא תרקוד, תרכב על אופניים, תקפץ ותתרוצץ? האם על רגלה יקיץ הקץ??? מי ברעתהּ חפץ? הרגשתי שהשם בי משטה, מה ממני הוא רוצה. פעם נותן לי אותה, ופעם הוא לוקח, גורם לי להישבר, לבכות ולהתייפח. די, יותר אין לי כוח!

למחרת, ביקשתי ממנה שתנסה להזיז את הרגל, היא הצליחה מעט להזיז... רַצְתִי לקרוא לרופא שיבוא ויראה, ויאמר, שסכנת הכריתה, סר ונגמר! הוא אכן התפעל, ואמר שצריך לראות שזה ממשיך להשתפר, ואז מבית החולים היא תשתחרר. התקשרתי לבעלי ולכל המשפחה, והודעתי בשמחה שלא ידעה גבולות, שקרה נס, שלא תהיה כריתה!!!

מבית החולים היא שוחררה. עדיין לא מסוגלת לדרוך על הרגל... הזמנו הביתה אורתופד פרטי, שהוא פרופסור, שגר במושב, וגם הוא חשב, שאין שום צורך בכריתה!!! הרגל תחלים והיא אפילו לא תצלע, ולא יישאר בה שום סימן. הרגשנו מצוין! סרה הסכנה ומהאיום לא נותר מאום... שוב קבלתי את בתי במתנה! ולמרות שזה כמה פעמים, הרופאים ציירו לנו תמונות אימים, למראה החלמתה הם נותרו אילמים...

זהו מספיק!!! על כל הסכנות היא התגברה, מהר מאוד לעצמה חזרה. עמדנו במבחן, ומכאן אנו מתפללים לשקט, מספיק עם הבלגן!!! ילדת פלאות, צריך רק לקוות, שלא יוסיפו לבוא עליה רַעו‍ֹת, כי כבר לא נותרו בנו כוחות...

סוף דבר

למרות מה שבתנו עברה, היא גדלה כילדה רגילה, בוגרת לגילה, מקסימה, טובה וחכמה, תלמידה מצטיינת, יפה, גבוהה (1.83 מ') וחטובה, ואפילו מצחיקה. איני מטילה עליה שום אשמה על השנים שנאבקתי למענה ועל האכזבה, שרוויה באהבה. בוודאי שגם לה לא היה קל שמפריעים את שנתה ודוחפים לה בקבוק לפה, אך האמנתי שזה יביא לה מרפא... ככל שגדלה נתתי לה מרחב, שבו היא תצמח ותגדל. לא הטלתי עליה חובות, לא השתי עליה מטלות. היה לי חשוב שהיא תהנה מחרות לעשות כרצונה ולבטא את עצמה, ויש לה מה...

מאז שהיא תינוקת יש קשר הדוק ביני לבין בתי האחת, הבת החלומה, שבתוכי נבראה, רציתי שתגשים לי חלום, ללדת את עצמי. רציתי להיות האמא, ששאפתי שתהיה לי. אימא שמעניקה ביטחון, שיודעת לגונן ולעניין, שמטפחת, איתנה, לא מתייפחת, ואסור שהבת תדע מחסור, אתן לה כל מה שהיא תחפוץ. שלא כמוני, תהיה גאה באמהּ ולא תתבייש בה ותרצה להחביאה. רציתי לגעת בלבה, לשדר לה תמיכה וחיבה ואהבה, לדעת כשכואב וכשהיא שמחה או עצובה, שחיק אמה תמיד אותה יחבק ובו היא תוכל לצחוק או לבכות ולהתנחם.

היא גדלה והתבגרה כמו כל נערה. כשלמדה בתיכון, גילתה את האהבה. וכל יום אחרי הלימודים הייתה באה לספר לי בשמחה, על תלמיד שמאוהב בה ולא מפסיק אחריה לחזר. שמחתי לראות אותה מלבלבת ואוהבת ולהיות שותפה לנעורים הנפלאים שבה נעורים. חוויתי אתה נעורים בריאים, משוחררים, סוערים, אוהבים ולפעמים גם כואבים. נעורים שלא חוויתי בעצמי, ורציתי להעניק לה אותם...

זכיתי שבתי אלי מחוברת, יחסים של אם ובת, נעימים ומכבדים, מושלמים כמה שניתן. אני שמחה על כל רגע שהיא מבקשת את קרבתי. ידעתי שזה לא לנצח, שיום אחד היא תבחר את הבחור שילבה בה את האהבה והיא תתן לו את לבה. היא משוחררת לצאת לדרך שבה תבחר ללכת, רק אצפה בשקט לדעת שהיא נוגעת באושר ואתפלל שלא יאונה לה רע, ובכול מצב אני לימינה של בתי האחת. וכשהיא ילדה את בתה הבכורה, נכדתי הראשונה, רונה, בצלמה ובדמותה, זכיתי בבת נוספת אוהבת ומרנינה והצבע הוורוד חוגג בכל פינה.