בפוסטים שכתבתי על תוכנית השלום של
דונלד טראמפ חזרתי על הצורך שינסה להשיג לה גושפנקה בינלאומית ולא יעמיד אותה בסתירה להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, ונשאלתי על-ידי רבים מדוע זה חשוב? הנה התשובה שהבטחתי: ב-2 בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת שר החוץ הבריטי הלורד בלפור, שהכיר בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. הערבים הגיבו בזעם. מאז טענו כי בסך-הכל מדובר בהודעה של שר החוץ הבריטי, שמחייבת רק את מדינתו. זה השקר הערבי הגס הראשון.
מפני שההכרה בצורך להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל אינה רק נחלת ממשלת בריטניה. בפברואר 1.19 עלה בידי נחום סוקולוב לשכנע את ממשלת צרפת להצטרף להצהרת בלפור. אם גם זה לא מספיק כי אז יש להסביר וללמד (קודם כל את תלמידינו) כי העולם כולו הכיר בהצהרת בלפור והצטרף אליה. מתי? פעם אחת בוועידת סן-רמו ב-1920 ולאחר מכן במתן כתב הסמכות על המנדט הבריטי בארץ ב-1922 (נדמה לי שזה היה בלוזאן, לא בטוח).
מה יש בכך הן לגבי הלימוד אצלנו והן לגבי העולם? שמנהיגי התנועה הציונית חיים ויצמן וחבריו הכירו בצורך להשיג הכרה עולמית כללית. כך נוהגת הנהגה אחראית. ברור שדוד בן-גוריון לא הסתפק בבריטניה וכבר ב-1942 יזם מהלך נועז של העברת משקל הכובד לארצות הברית (ועידת בילטמור בניו-יורק.
מנחם בגין הודיע אז מן המחתרת למשה דיין במפגשם בתל אביב כי אם בן-גוריון יתמיד בתביעתו הוא מוכן לראות בו את מנהיג העם היהודי).
ברור שהבסיס לקיום ישראל הוא בהחלטה הבינלאומית של האו"ם מנובמבר 1947, והתביעה להכרה בה על-ידי מדינות ערב עולה מהחלטות מועצת הביטחון 224 ו-338 אחרי שישראל הותקפה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. הוא הדין בכל יוזמה של טראמפ או של מישהו אחר, טובה יותר או פחות: חתירה ישראלית לגושפנקה בינלאומית. זה העניין.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
