מופתי כחול לבן

התקווה שבשבוע אחד לפחות בשנה, אותו שבוע שבו מציינים 75 שנה לשחרור אושוויץ, לא יראיינו את ח"כ אחמד טיבי נגוזה בתוכנית "מה בוער". למרבה הפלא אפילו יעקב ברדוגו מצא לנכון לראיין את טיבי בתוכניתו הפופולרית.

ח"כ טיבי, שהיה על תקן פרשן כדורגל בגל"צ, היה גם למי ששכח, יועצו של יאסר ערפאת. זהו אותו האיש שלגביו אמר מנחם בגין במלחמת לבנון הראשונה כי "יורה לצה"ל להגיע 'עד הבונקר של ערפאת'".

ואם הקונוטציה בעניין 'הבונקר' אינה ברורה דיה בא הסופר עמוס עוז והסביר אותה בראיון: "בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות'. כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה'." רוצה לומר, מנחם בגין שהשמאל עורג אליו לאחרונה, השווה בין הצורר הנאצי לראש אש"ף. ומטיבו של המנהיג נגזרת הגדרת יועצו הקרוב.

בגין, שבחייו לא זכה לאהדה משמאל כפי שזוכה לה הד"ר טיבי בשנים האחרונות, לא היה היחיד שערך השוואה שכזו. יצחק טבנקין, ממנהיגיה הדגולים של תנועת העבודה, כתב לאחר מלחמת ששת הימים "כי בארצות-ערב... פועלים כיום כוחות המאיימים עלינו בשואה. ברגע שתינתן להם האפשרות לכך, הם נכונים לעולל ליהודים כל מה שעוללו להם הגרמנים בהנהגתו של היטלר".

והמופע האחרון של טיבי בכנסת, שבו הזהיר את מפלגת כחול לבן מפני תמיכה בהחלת הריבונות על בקעת הירדן, מעלה את השאלה איך הגענו עד הלום. יש לתהות מהו המקור ללגיטימציה במדינת ישראל שמקבל אדם שהיה יועץ לבכיר מבקשי נפשה?

שנאה עצמית

הסבר אפשרי, שעמדו עליו חוקרים רבים, ייתכן שנמצא בתכונת השנאה העצמית שאופיינה בחלק מהעם היהודי. תכונה טראגית זו, שהתפתחה בגלות כתוצאה מרדיפות ואנטישמיות, גרמה לחלק מהיהודים לנסות ולהימלט מהגורל המר על-ידי התרפסות והתחנפות לרודפיהם. או חבירה אליהם לפעמים על-ידי המרת הדת או על-ידי הזדהות והצדקת מעלליהם כנגד היהודים. אם עוד היה מקום לקבל נמיכות רוח שכזו והפגנת חוסר נאמנות בסיסית למשפחה ולעם, ככורח הישרדותי בגולה, קשה יותר להצדיק את קיומה במדינה ריבונית. הפרדוקס הוא שתופעה גלותית זו מקננת דווקא באותו ציבור המנסה לטשטש ולהשתחרר מעברו ומורשתו היהודית, אשר מזכירות לו את הגולה.

להתפרצותה של אותה שנאה עצמית ישנם לפחות שתי השלכות בולטות. האחת היא "הסכם אוסלו", שבו כזכור ממשלת רבין הושיטה יד לערפאת לאחר שנזרק על-ידי העולם המערבי בשל הזדהותו עם סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה. מהלך זה הראה את עומק השפעתה של השנאה העצמית על אותו החלק בעם היהודי הסובל ממנה, עד שהוא מוכן לרצות את אויבו, ולהצילו, דווקא בשעה שהוא כבר כמעט לא מהווה איום עליו יותר.

ביטוי אחר לתופעה נמצא בעובדה שיועצו של ערפאת נבחר לפרלמנט הישראלי, בחסות החלטות בג"ץ המאפשרות את התמודדותם בבחירות של אויבי המדינה. תמיכה לכך, שהדבר נובע משנאה עצמית, מופיעה בראיון שערך ארי שביט עם השופט מנחם לנדוי. לנדוי קבל על "ניסיונותיו של בית המשפט ...לקדם ערכים פוסט-ציוניים,... 'זו מין שנאה עצמית', אמר, 'והיא גורמת לחולשה, לעייפות, להונאה עצמית ולחוסר נכונות להיאבק'".

הפתולוגיה היהודית שתוארה לעיל מעוררת מחשבה מהו בעצם התפקיד שממלא טיבי בכנסת ישראל. ייתכן שאפשר לקבל תשובה באשר לתפקידו של טיבי מההיסטוריה, ומהקשר הרעיוני והמשפחתי בין מעסיקו ערפאת, לבין המופתי הירושלמי. היה זה המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, שיעץ לאייכמן כי "הדרך בה הנאצים יוכלו לרדוף יהודים בצורה היעילה ביותר היא לעשות זאת לאט, ובשלבים, כדי ללכוד אותם לא מודעים לשלב הבא של התוכנית". בן משפחתו וממשיכו הפוליטי, יאסר ערפאת, מנסח "תורת השלבים" והסתמכות על "הסכם חודייביה", פעל לפי עיקרון זה בדיוק.

התנהלותו המתונה והחביבה של הד"ר טיבי, זו שמקנה לו את המעמד של מרואיין מבוקש, נועדה לטשטש אצל היהודים את תודעתם על יישום "תורת השלבים" של ערפאת וחאג' אמין. נותר רק לקוות שלא נתעורר מאוחר מדי ונגלה שבמו ידנו יצרנו מופתי כחול לבן.