שרידי דלת ואחד העמודים

בית מספר 10 ברחוב Kleine August היה גם הוא בית כנסת, בן כ-150 מקומות. הוא הוקם בשנת 1905 וכעבור 33 שנים לא נותר ממנו כל זכר. בית כנסת זה הונצח בדרך מקורית: ציור גדול על קירו של הבית הסמוך, בסגנון המאפיין את הרובע הבווארי בו הוא ניצב.

באותו רובע עמד גם בית הכנסת ברחוב Munchener, אשר נחנך בשנת 1910 ובו 836 מקומות. בבניין הצמוד היו בית כנסת קטן יותר ששימש בימות החול, כיתות, ספרייה, מעון יום ומשרדו של הרב. בית כנסת זה לא הוצת בליל הבדולח, כנראה בשל קרבתו לבתי מגורים של גרמנים "טהורים", אך הוא נבזז וחלקו הפנימי נהרס. החלק החיצוני נפגע קשות בהפצצות ובסופו של דבר נהרס ב-1956.

אלא שכאן נעשה משהו יוצא דופן ומרגש במיוחד. במקומו של בית הכנסת הוקם בית הספר היסודי Locknitz. מלבד האנדרטה שמחוץ לגדר בית הספר, מקומו המדויק של בית הכנסת מצוין על-ידי אדניות וגזעי עץ בחצר. הרב ליאו טרפ, שהיה ממתפללי בית הכנסת, הגיע שנים רבות לבית הספר ושוחח עם התלמידים על החיים היהודיים ברובע.

והעיקר: חומת הזיכרון. תלמידי כיתה ו' לומדים על גרמניה הנאצית והשואה, ומזה שנים משתתפים ביוזמת הנצחה ההולכת ותופסת גובה – פשוטו כמשמעו. כל תלמיד בוחר את שמו של אחד מקורבנות השואה ברובע (ובהמשך נספר היכן נמצאים השמות), כותב את שמו וכתובתו על לבנה, משתדל להתחקות אחרי קורותיו ולבסוף הלבנים מצורפות לחומה הניצבת לרוחב החצר. מאז 1994 הונחו 1,138 אבני זיכרון כאלו, בטקס שנתי המתקיים בהשתתפות אישי ציבור.

בסך-הכל הוצתו בברלין 11 בתי כנסת, מבין למעלה מ-1,000 בתי כנסת שהועלו באש באותו פוגרום. הנאצים טענו, כי מדובר היה בתגובה ספונטנית להירצחו של ארנסט פום-ראט, פקיד זוטר בשגרירות בפריז, בידי הרשל גרינשפן – צעיר יהודי שביקש למחות על גירוש משפחתו מגרמניה לגבול פולין. האמת היא, שהפוגרום תוכנן מראש והנאצים רק חיפשו עילה לבצע אותו. 30,000 יהודים נעצרו, מאות נרצחו.

העולם הגיב בזעזוע – אך לא יותר מכך. מדיניות ההגירה הנוקשה של העולם המערבי, ובראשו ארצות הבית ובריטניה, נותרה בעינה גם כאשר רבבות מיהודי גרמניה ניסו בצורה נואשת לברוח מן המדינה. כמעט שש שנים לאחר שעלו הנאצים לשלטון והחלו לרדוף את היהודים בצורה מחמירה והולכת, התחוור לאחרונים שאין להם עתיד במולדתם. יחד עם בתי הכנסת, עלו בלהבות תקוותיהם האחרונות.