הציבור הישראלי, לפחות בחלקו, איבד את המצפן והמצפון האנושי, האזרחי והדמוקרטי בהתייחסותו לראש הממשלה ומשפחתו כאל "יצורים שאינם מדרך הטבע". עובדות אלה מבצבצות, קורצות, ולעיתים אפילו זועקות כמעט מכל שורה או משפט בשיח זה. זו כמעט אולימפיאדה של משמיצים ומשמיצים שכנגד. באולימפיאדה האדם והישגיו הם מוקד תשומת הלב הציבורית, ואיש אינו שואל כמה פעמים בגדו הוא או היא בבני-(ות) זוגם והאם הם אוהבים סיגרים או מכוניות מפוארות;
בפוליטיקה הישראלית העכשווית, האדם העומד לדיון, ניצב בתחתית סולם הערכים החברתי, והתכנים הבלתי-אנושיים והבלתי תרבותיים הם קודקודיו ופאר-הישגיו של שיח העוועים בדיון זה - כמה חבל וכמה מאכזב. עם זאת, כאשר הנושא הראשי של דיון ציבורי לאומי בעל השלכות היסטוריות הוא: "...רק לא.....", כלומר: נגטיבי במהותו, קשה שלא לצפות לתוצאה אינפנטילית דוגמת זו שלפנינו.
ראש המשלה הוא בראש וראשונה אזרח המדינה ולא "אדם עליון" או דמות חסרת מרכיב אנושי בסיסי של אדם מן השורה. ככזה הוא זכאי לכל זכות אזרחית העומדת לאזרח מן השורה ומחויב או זכאי בנוסף לכך לכל זכות אזרחית שמעניק לו החוק גם מתוקף תפקידו.
כאשר הוא חש כאזרח שנעשה לו עוול מטעם גורם כלשהו במדינה, אין סיבה שיימנע מלתת לפגיעה ביטוי בדרכים המקובלות ולתבוע את עלבונו; כאזרח שמורה לו הזכות להגנה עצמית פיזית ואחרת. עמדתו היא ביטוי לדעתו ותו לו. מעמדו הציבורי מעניק לעמדה זו משקל-נגדי לכלים ולהמונים שלעיתים תוקפים אותו ואת משפחתו ללא רחם, אולם זו איננה פריבילגיה או זכות-יתר, אלא תרומה להתגוננות הטבעית בפרהסיה, מפני שונאים, יריבים ומבקשי רעתו מסיבות אישיות ואחרות. אומנם אין בה די אך יש בה פיצוי מסוים. אם תאוזן זכות התקיפה וההגנה, נצא כולנו נשכרים מכך, שכן קמפיינים פוליטיים אינם אמורים להיות "מסעות-צלב" אישיים אלא מאבק על תכנים והכושר לבצעם.
בהיותו איש ציבור, מטבע הדברים חשופים מעשיו לתקשורת ובאמצעותה לכלל הציבור. כאיש ציבור, עליו לצפות לעצם החשיפה ולמינון הגבוה שלה, ככל שמעמדו רם יותר. אולם זכות התקשורת לחשוף וזכות הציבור להשתמש במידע, אינם שוללים ממנו את הזכות להגנה מפני שימוש קלוקל בחשיפה לפגיעה בו או במשפחתו, להפצת שקרים ועלילות שווא, "לרצח אופי" ישיר או משתמע או לפגיעה בסדר חייו האישיים והמשפחתיים. התופעות להן היינו ערים בשנה האחרונה, בחלקן, היו בלתי מתקבלות על הדעת, בין אם נעשו במזיד ובין אם בשוגג.
אחד הלקחים המתבקשים מאירועי שנה זו, הוא בדיקה משפטית-מחקרית של המינון ושל אופי הפרסומים המשמשים בקמפיינים הפוליטיים של המפלגות ותומכיהן. מבחינה משפטית חשוב במיוחד לברר עד כמה היוו המעשים בפועל עבירות על החוק - שטופלו או לא טופלו כראוי ע"י רשויות האכיפה - ועד כמה היו מעשים שניתן לראותם כבלתי חורגים מלשון החוק, חורגים מגבולות השכל הישר ומהצורך הציבורי האמיתי. שתי החריגות גם יחד, מחייבות בחינה חוזרת של החוק הקיים, במטרה לסגור בו פרצות של תוכן או ניסוח - ראוי שהתופעה בכללותה "תמוסגר" בגבולות נורמטיביים מוגדרים היטב בתחומי האינטרס הציבורי ואינם מופקרים לפרשנות מקרית של יחידים, אירגונים או רשויות אכיפה, ההופכים אותו אמצעי לקידום אינטרסים יחודיים להם.
מקרה הבוחן של נתניהו ומשפחתו, במערכת בחירות שכל כולה כמעט הייתה אישית ומשפחתית, היא הזדמנות פז לבחינה חוזרת של הנושא בכללותו, ותיקון עמוק והחלטי של התופעות "הבלתי תרבויות" שנלוו אליה שכן היו תופעות רבות מדי מסוג זה. ההיקף, הנבזות, השקרים, ניתוק הדברים מהתחום הפוליטי והעברתם לתחומים אישיים מובהקים, עד כדי ייחוס מחלות נפש וסטיות אבּ-נורמליות לאיש או למשפחתו, קבעו שיח-רחוב מסוג נמוך ובהמי במיוחד. אם איננו רוצים שנוהג זה ישתרש במקומותינו ויהפוך לנורמה מקובלת, חובה על הרשויות הנוגעות לעשות מעשה, ויפה שעה אחת קודם.
נתניהו איננו איש הציבור היחיד שהוא ומשפחתו הותקפו בצורה חסרת הגינות ופרופורציה בשנים האחרונות. אולם מקרהו מהווה דוגמה לשיא שאין להשלים עימו, במיוחד בכל הנוגע למשפחתו. ריסון השיח הציבורי והכוונתו לתכלית הפוליטית שלה נועדו הדברים, חשובים ורצויים לא רק מבחינה תרבותית, אלא גם מבחינת התפקיד שיש לשיח פוליטי ערב בחירות בעיצוב דעת הקהל לקראת ההכרעה הדמוקרטית שעל הפרק; שם צריכה להיות מושקעת האנרגיה האישית והמפלגתית של כל המתמודדים ומקבלי ההכרעה.
רמיסת
כבודם של אנשים כאמצעי להשגת הכרעות דמוקרטיות שיש שהן חלק ממערכת ערכים ציבורית רחבה, לא רק פוגעת באיכות ההכרעות אלא גם בלגיטימיות שלהן.
