הסכם חלוקת המים הכלכליים בין טורקיה לממשלת לוב, זו המוכרת על-ידי או"ם, ומסמך ההבנות להזרמת גז בצינור תת-ימי EastMed Pipeline בין המים הכלכליים של ישראל לאירופה, שנחתם בין ישראל, יוון וקפריסין יוצר מציאות גיאופוליטית מסובכת באגן הים התיכון המזרחי. טורקיה, המבקשת לנצל כלכלית את חופה הארוך בים התיכון כבר הצהירה על כוונותיה ליטול לעצמה נתח ממרבצי הגז באגן הים התיכון המזרחי. על הדרך היא גם תמנע רווחים כלכליים וגיאופוליטיים מיוון שנואת נפשה.
מסמך ההבנות שנחתם בין ישראל, יוון וקפריסין ב-2 לינואר 2020 הוא על הנחת צינור באורך 1900 ק"מ שיחבר בין שדות הגז בים התיכון המזרחי, חלקם במים הכלכליים של ישראל, לבין אירופה דרך קפריסין יוון ואיטליה (איטליה לא השתתפה בטקס החתימה בשל התפתחויות פוליטיות שם, והיא תוסיף חתימתה במועד אחר). כמו-כן גם
האיחוד האירופי ברך על מיזם זה אם כי הבהיר כי יש לבדוק את דרכי מימושו. וכך הולך ומתהווה מבנה גיאופוליטי חדש במזרח אגן התיכון שגם מצרים של א-סיסי, תהיה חלק ממנו.
מזה שנים טוענת טורקיה, וטענה זו משותפת לכל המפלגות הפוליטיות החשובות שם, כי הסכמי לוזאן משנת 1923 שקבעו כי איי הים האגאי שייכים ליוון דינם להתבטל וכי זכותה של טורקיה לפרוס את ריבונותה שוב על איים אלו כבשנים קדמוניות. לא רק עצם טענות אלו מעוררות דאגה אלא הרטוריקה האגרסיבית והגסה שנוקטים פוליטיקאים טורקיים, ולאו-דווקא מחוגי השלטון. "כל שר יווני שיעורר פרובוקציה נגד זכותה של טורקיה לאיים אלו תונחת על ראשו מהלומה בפטיש ענק", אמר פוליטיקאי טורקי, כבר לפני מספר שנים. היומרות הטורקיות באשר לקפריסין אמורות לזעזע את האיחוד האירופי, ואולי גם את ברית נאט"ו שטורקיה עצמה חברה בה.
השאיפות הטורקיות באשר לקפריסין, שהגיעו לידי מימוש חלקי ב-1974 עם פלישת הצבא הטורקי לאי וכיבוש החלק הצפוני שלו המאוכלס בטורקים אתניים, הולכים וגוברים לנוכח סיכויי מציאת שדות גז בחלק זה של אגן הים התיכון. טורקיה אינה מוכנה להניח מידה נתח אסטרטגי זה שהיה קיים בימי גדולתה של האימפריה העות'מאנית. סגן ראש ממשלת טורקיה צוטט ב-2018 כדלקמן: "ההנחה הרווחת שהאינטרס של טורקיה בקפריסין הוא בשל האוכלוסייה הטורקית שם אינה נכונה. סוגיית קפריסין הייתה קיימת גם אילו לא הייתה אוכלוסייה טורקית באי".
כך ניצבות האחת מול השנייה שתי מערכות גיאו-אסטרטגיות יריבות אשר המתיחות ביניהן מחריפה עוד בעקבות הסכם על חלוקת מים כלכליים שנחתם בין טורקיה לבין ממשלת לוב, זו המוכרת על-ידי האו"ם (מאז ההפיכה לוב נשלטת על-ידי שתי ממשלות שרק אחת מהן מוכרת על-ידי האו"ם). על-פי החוק הימי הבינלאומי זכאית כל מדינת חוף לנצל משאבים כלכליים ימיים אף מעבר למים הטריטוריאליים שלה עד למרחק של 200 מייל ימיים. ההסכם בין טורקיה ללוב מאפשר לזו הראשונה להרחיב את שטח המים הכלכליים שלה עד כדי שליטה כמעט מוחלטת בשטח הימי שבין יוון לקפריסין.
מאיימת על ישראל
זהו חזונו האסטרטגי של
ארדואן, וממילא יוון רואה בחזון זה הלובש צורה מעשית איום אסטרטגי עליה והיא מאיימת לפנות בתלונה לאו"ם כמו גם לנאט"ו. גם מצרים רואה בדאגה את התקרבות טורקיה לגבולותיה, וזאת לא רק בשל האינטרסים הכלכליים הקשורים במרבצי הגז אלא גם בשל חששו של א-סיסי מפני חתרנות טורקית נגד משטרו שתסתייע בממשלת לוב בעלת בריתה של טורקיה. ארדואן, פטרון האחים המוסלמים, עוין את המשטר המצרי המדכא אותם.
הבעיה מחריפה לנוכח מלחמת האזרחים בלוב בין הממשלה בטריפולי בראשות פאיז סראיי המוכרת על-ידי או"ם ועוד מדינות והנתמכת על-ידי טורקיה לבין כוחות מורדים הצרים על טריפולי בראשות חליפה חפתאר הנתמך על-ידי רוסיה, מצרים ואיחוד האמירויות. הן ההשקעה הטורקית בסראיי והן ההשקעה הרוסית בחפתאר יוצרים נוכחות מסיבית של כוחות צבאיים לא אירופיים בגבולה הדרומי של אירופה.
נראה כי פניות מצד יוון לאו"ם או לכל ארגון בינלאומי אחר לא ירתיעו את טורקיה. הד.נ.א. העות'מני שלה מתעורר ונראה כי אם היא תקבע עובדות בשטח לא ניתן יהיה להסיג אותה ממקומה. ואכן טורקיה כבר החלה לאיים, במובלע, על ישראל באומרה שתפעל במלוא הכוח נגד מי שינסה לפגוע בריבונותה. חיל-הים הטורקי אינו זניח, ועל-פי ה-ISRAELDEFENSE הוא מונה מעל 70 ספינות מלחמה נושאות טילים, יותר מ-30 נחתות, 12 צוללות ויותר מ-70 מטוסים ומסוקים.
אגן הים התיכון עומד כיום בפני האתגרים הגדולים ביותר מאז תום המלחמה הקרה, והשאלה החשובה היא האם יתערבו האיחוד האירופי וארצות הברית בקלחת מתבשלת זו ויתייצבו בפני האתגרים באופן נמרץ ואפקטיבי? ובכן, המעצמות בעלות האינטרסים, כמו גם האיחוד האירופי, יתקשו לנהל את המשבר המורכב משלושה רכיבים בעייתיים: הסכם צינור הגז, מלחמת האזרחים בלוב, וההתערבות הרוסית והטורקית.
האיחוד האירופי אומנם יצא בהודעה רשמית המגנה את הצעד הטורקי אך לא יותר מכך. ביום 19 לינואר ש.ז. התקיימה ועידת פסגה בברלין ביוזמה משותפת של גרמניה ואו"ם שהשתתפו בה בין היתר אנגלה מרקל, פוטין, מקרון, ראש ממשלת איטליה קונטה מזכ"ל או"ם גוטרש ונשיאת הנציבות האירופית פון דר ליין. הפגישה נועדה לקדם הסדר בלוב שישים קץ למלחמת האזרחים ויביא ליציבות פוליטית ולממשל אחיד. יש להדגיש שהיוזמה לא הייתה מטעם האיחוד האירופי אשר עומד אובד עצות כנגד התסבוכת הגיאופוליטית. שוב התברר, כמו במשברים בינלאומיים אחרים, כי האיחוד אינו מסוגל לנסח מדיניות מוסכמת ואף לא לבצע מדיניות מוסכמת.
בעיה כלכלית
הוועידה החליטה על אמברגו נשק לצדדים הנצים וקראה להפסקת אש ולהקמת מנגנוני פיקוח, וכיו"ב החלטות שרב בהן המלל הדיפלומטי אך בלי הנחיות ביצוע שסנקציות בצדן. המפתיע הוא שראש ממשלת יוון שארצו נתונה תחת לחץ טורקי והיא הנפגעת המידית מההתפשטות הטורקית כלל לא הוזמן לוועידה. כנראה שאנגלה מרקל לא רצתה להרגיז את ארדואן, והוא עצמו הבין שאירופה אינה מאוחדת ביחס אליו. ראש ממשלת לוב ומנהיג המורדים כלל לא נפגשו בברלין, ובכלל המסמך המסכם את החלטות הוועידה אינו בעל תוקף מחייב מבחינת החוק הבינלאומי.
האינטרסים של האיחוד האירופי בגבולו הדרומי ברורים. לוב מהווה קרש קפיצה להגירה פיראטית לאירופה, ואיטליה היא הנפגעת הראשית מכך. בתוך גלי ההגירה כלולים גם גורמי טרור. בלוב מאגרי נפט גדולים והייצוא משם לאירופה כבר נפגע בעטיה של מלחמת האזרחים. גם כאן איטליה היא הנפגעת הראשית בהיות חברת ENI, ענקית האנרגיה האיטלקית בעלת אינטרסים ברמה גבוהה בלוב. אך מה שצריך להדאיג את האירופים עתה הם ניסיונות ההתבססות הצבאית של טורקיה ורוסיה שם, מה שגם עלול ליצור בעיה כלכלית בתחום הזרמת האנרגיה מלוב לאירופה וזאת משום שהרוסים מעוניינים להשקיע במאגרי הנפט ובאמצעי ההולכה לאירופה מה שיאפשר להם להתערב במחירי האנרגיה. התבססות טורקית באזור אף היא איננה אינטרס אירופי.
כך מוצאת עצמה אירופה בבעיה גיאופוליטית כפולה ומכופלת, אך קשה לראות את האיחוד האירופי מתעלה מעל עצמו לכדי ניסוח מדיניות אחידה. המדינות החברות הסקנדינביות של האיחוד אינן מתעניינות באזור. צרפת תומכת בגנרל המורד חפתאר ואילו איטליה תומכת דווקא בממשלת סראיי. גם בולגריה החברה באיחוד האירופי אינה מציעה כתף תומכת ליוון; ראש ממשלתה, בוריסוב, הכריז בפומבי כי יוון חייבת לנסות לפתור את המשבר באמצעות שיחות ישירות עם טורקיה ולהימנע מלהעצימו לדרגת משבר כלל-אירופי.
יתרה מזו: בכנס דאבוס האחרון ברך בוריסוב את שר החוץ הטורקי על חתימת ההסכם של ארצו עם לוב. עד עתה נראה שהתומך היחיד ביוון, מילולית למצער, הוא הנשיא מקרון. האבסורד ביחס האירופי למדיניות הטורקית משתקף גם בעובדה שתוך כדי הבעת חוסר שביעות רצון ממדיניות זו גרמניה ממשיכה למכור לטורקיה צוללות, וספרד מספקת לה ידע טכנולוגי לבניית מטוסי קרב.
בכל אופן, האיחוד האירופי מתנהל על-פי עקרון "הכוח הרך" וה"חוק הבינלאומי" מה שלא עושה כל כך רושם, לא על טורקיה ובוודאי לא על רוסיה. "שר החוץ" האירופי ג'וזף בורל עצמו הזהיר בדצמבר האחרון מפני התבססות צבאית טורקית בלוב תוך שהוא מותח ביקורת על הגישה המסורתית של האיחוד לטפל בכול משבר בינלאומי באמצעות ה"חוק הבינלאומי" (עם זאת אותו בורל הצהיר כשנכנס לתפקידו ש"צריך להתרגל לכך שאירן שואפת להשמדת ישראל) בנאום בפני הפרלמנט האירופי החודש (ינואר 2020) אמר בורל כי רתיעתה של אירופה מפני הפעלת כוח צבאי היא ברקע הצהרת מנהיגיה שלמשבר בלוב אין פתרון צבאי.
מים רותחים
"איש לא יהיה מאושר מכך שסביב החוף הלובי תהיה טבעת של בסיסי צי טורקים ורוסיים בדיוק מול חופי איטליה" הכריז בורל. גם אנשי מחקר כגון כריסטינה קאוש ממכון המחקר "קרן מרשל" מעריכה כי "האירופים מודאגים אך הם אחרו את המועד, ואנו (האירופים) מחוץ לתמונה... רוסיה ומעצמות אזוריות משחקות בשכונתנו".
עם זאת אפשר כי הבעיה תרוכך, למצער בכל הנוגע לאיום הטורקי דווקא בשל האינטרסים הרוסיים באזור, זאת על בסיס ההנחה שרוסיה תתמרן את נוכחותה באזור באופן כזה שיגביל את יכולת ההתפשטות הטורקית. השאלה היא אם רוסיה לא תנסה גם לשים רגל לצינור ה- EASTMED הרי ככלות הכל צינור גז זה יוכל לספק 10% מהתצרוכת האירופית מה שיקטין את תלותה של אירופה בגז רוסי.
והיכן ארצות הברית בסיפור זה? האם תיאות לטבול רגלה במים הרותחים? הבלגאן הלובי, לכשעצמו אולי אינו מעניין אותה אבל האם תניח לרוסיה וטורקיה לעשות באגן הים התיכון המזרחי כרצונן? בשנה שעברה (2019) העביר בית הנבחרים האמריקני החלטה בדבר השתתפות אמריקנית פעילה בדיאלוג האנרגיה המשולש בין ישראל, קפריסין ויוון, דיאלוג הכולל גם את תחום הביטחון האזורי בכלל ואת אבטחת הביטחון של שדות הגז ומסדרון הובלתו לאירופה. ההחלטה גם כוללת הבטחה להגברת כוחות צי חזקים בבסיס האמריקני במפרץ סודה בצפון מערב כרתים.
ההחלטה גם מציינת בפירוש כי יש "לתמוך במאמצים למנוע את התערבותה והשפעתה של הפדרציה הרוסית במזרח הים התיכון, וזאת באמצעות שיתוף פעולה ביטחוני עם יוון, קפריסין וישראל". ובסעיף אחר קוראת ההחלטה לעודד את מדינות אגן הים התיכון למנוע מהפדרציה הרוסית שירותי נמל לספינותיה המשייטות באזור במטרה להגן על משטרו של אסד. החלטה זו של בית הנבחרים המכונה Eastern Mediterranean Security and Energy Partnership Act of 2019116th Congress (2019-2020) עברה את חתימת נשיא ארצות הברית ונהייתה לחוק. אכן, באוקטובר 2019 בעת ביקור מזכיר המדינה של ארצות הברית ביוון חתמו שתי המדינות על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני.
החלטת בית הנבחרים ואישורה על-ידי טראמפ, וחתימת ההסכם הביטחוני עם יוון עדיין אינם ערובה לכך שהבית הלבן ינהל מדיניות אגרסיבית כלפי טורקיה. זו האחרונה אינה אירן, אלא היא חברה ותיקה וחשובה בנאט"ו אשר גם מארחת את בסיס אוויר אמריקני באינצ'רליק שבו 2500 אנשי צבא. איש העסקים טראמפ והחברה העסקית שבראשה הוא עומד הם בעלי אינטרסים כלכליים בטורקיה. בדרך כלל, מאז עלייתו לנשיאות מתנהלים המגעים בין הבית הלבן ובין ארדואן באמצעות "דיפלומטיה של מאחורי הקלעים" בין שר האוצר הטורקי בראט אלבייראק, שהוא גם חתנו של ארדואן לבין
ג'ארד קושניר יועצו של טראמפ שהוא חתנו של טראמפ, ומבחינה זו ניתן גם לכנות מגעים אלה "דיפלומטיה של חתנים".
תמיכה חד-משמעית
ארדואן עצמו התבטא כי "הגשר הזה ("דיפלומטיית החתנים") עובד טוב", ואכן דווקא אחרי שצבא טורקי פלש לצפון סוריה ארדואן הוזמן לבית הלבן, ועל-פי הניו-יורק טיימס טראמפ דאג שהסנטור לינדזי גרהם יגער בו ולא הוא עצמו. כמה סנטורים דמוקרטיים כגון כריס מרפי וריצ'רד בלומנטל ביקשו לחקור אם החלטתו של טראמפ להוציא הצבא האמריקני מצפון סוריה נבעה משיקולים אסטרטגיים או מכאלה הקשורים באינטרסים העסקיים הפרטיים שלו.
לחוסר הנחת מהמדיניות של טראמפ בסוגיית אגן הים התיכון המזרחי תורמת גם תוצאת הביקור של ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטקיס בבית הלבן בנובמבר האחרון. מיצוטקיס קיווה להצהרה ברורה ונחרצת מטראמפ התומכת בעמדת ארצו מול המהלך של ארדואן שניכס לטורקיה מים כלכליים השייכים ליוון, אלא שלהוותו של היווני טראמפ איכזב ולא גינה את אנקרה, מה שהביא את האופוזיציה ביוון לתקוף את ראש הממשלה על כישלונו להשגת תמיכה חד-משמעית מטראמפ והיא מכנה את הביקור בוושינגטון "פיאסקו ללא תקדים".
רוסיה וטורקיה ימשיכו להרתיח את מימי הים התיכון המזרחי. האיחוד האירופי, ספק אם אפילו ינשוף לצננם. רק ארצות הברית תוכל להוריד את רמת הרתיחה. אך האם תיאות לכך? בניגוד לרמת התערבותה בסוריה נראה לי כי הממשל האמריקני אינו יכול להתעלם מהחשיבות האסטרטגית של אגן הים התיכון המזרחי, שם מתמרן הצי השישי. בשנת 1947 כאשר היה חשש מפני נפילת יוון לידי הקומוניסטים הכריז נשיא ארצות הברית טרומן על "מדיניות הבלימה" שנועדה לסייע צבאית לכול מדינה באזור לעמוד בפני סכנת הקומוניזם. טוב יעשה הנשיא הנוכחי אם יכריז גם הוא על מדיניות בלימה הן מפני ההתפשטות הרוסית והן מפני זו הטורקית באגן הים התיכון. אומנם הנשיא טראמפ הכריז על מדיניות של "אמריקה תחילה" וכי אמריקה אינה צריכה להיות "השוטר של העולם" אך יש לקוות שיועציו מבינים שמבלי להיות שוטר במקומות אסטרטגיים גם לא תהיה "אמריקה תחילה".
