1 בינואר 1973, היום בו הצטרפה בריטניה לאיחוד האירופי, היה קר וערפילי. למרבה האירוניה, מטוסים מן האי לא יכלו לטוס ליבשת בשל מזג האוויר, אבל מצב הרוח בממלכה היה מרומם. ההצטרפות נתפסה אז כצעד חשוב לקראת איחוד פוליטי של מערב אירופה.

באותה עת – מזכיר פיליפ ג'ונסטון בדיילי טלגרף – בריטניה הייתה בבוץ עמוק וההצטרפות לשוק המשותף (כפי שנקרא אז) נראתה כמסלול לשגשוג נוסח מערב גרמניה. השפל בבריטניה נתפס כנובע מכך שהיא אינה חברה באיחוד, למרות שבפועל הוא נגרם יותר בשל מבנה ענף התעשיה וכוחם של האיגודים המקצועיים. אבל הסיבה האמיתית להצטרפות הייתה הרצון לסתור את דבריו של שר החוץ האמריקני לשעבר, דין אצ'יסון, ולפיו בריטניה איבדה את האימפריה ולא מצאה את מקומה.

הוויכוח האמיתי לגבי חברותה של בריטניה באיחוד היה בנוגע למדיניות החוץ ולריבונותה. הבריטים שכחו שההחלטה להצטרף הייתה שנויה במחלוקת לא פחות מן ההחלטה לפרוש. המחלוקת נמשכה תריסר שנים, עם קרבות עזים בפרלמנט. כאשר ראש הממשלה, אדוארד הית, הגיע לטכס החתימה על ההצטרפות בבריסל, מתנגד למהלך התיז עליו דיו.

היסטוריונים יתהו מה גרם לכך שהכל התהפך אחרי 47 שנים, וכיצד המפלגה השמרנית שהכניסה את בריטניה לאיחוד, היא זו שהובילה אותו אל מחוצה לו. אחד הסיבות, טוען ג'ונסטון, נעוצה כבר בכניסה: בריטניה לא באמת התכוונה לאיחוד פוליטי. בגוש היו רק תשע מדינות וחלק ניכר מאירופה היה בשליטה סובייטית. האיחוד הפוליטי נתפס אז כעמידה משותפת מול ברית המועצות, לא כפדרציה יבשתית ובה 28 מדינות.

נפילת חומת ברלין שינתה הכל. ראשית, האיחוד הורחב עד לשערי רוסיה. שנית, המבנה השתנה לאב-טיפוס של מדינה פדרלית בעלת מטבע אחיד, ללא גבולות ועם אזרחות רב-לאומית. נכון, בריטניה לא נטלה חלק במהלכים אלו, בנימוק שהם פוגעים בעצמאותה. אבל הדבר גרם להגברת התחושה ולפיה בריטניה יוצאת דופן – מה שעמד בעצם בבסיס ההצטרפות שלה. בעוד הוויכוח באיחוד הוא כיצד להרחיב ולהעמיק אותו, בריטניה רצתה יותר ויותר למנוע זאת, וכאשר נכשלה – החלה לתהות האם היא רוצה להיות חלק ממנו.

בריטניה תמיד הפגינה מחויבות חלקית בלבד לאיחוד, אשר בלבלה את שותפיה – וזו הסיבה שהם כה נפגעו מהחלטה לפרוש. כמו צד בנישואין שהצד השני עוזב אותו ללא סיבה ברורה, האירופים מצויים בעלבון שיהפוך לטינה כאשר ירגישו את תוצאות עזיבתה של בריטניה. את התגובה כבר ניתן לראות כעת, בדיונים של זכויות הדיג ועל סמכותו של בית המשפט האירופי מול בריטניה.

יש לזכור, כי התוצר הבריטי שווה בהיקפו לזה של 19 ממדינות האיחוד יחדיו, ושבעוד 15 שנים אוכלוסייתה תעקוף את גרמניה ותהיה הגדולה ביותר באירופה. עזיבתה של בריטניה מותירה חלל בפרויקט הפוליטי של האיחוד, כמו גם בתקציבו, והבריטים לא צריכים להיות מופתעים אם יספגו מכת נגד בחודשים הקרובים – מזהיר ג'ונסטון. בדיוק כמו הכניסה הבריטית בינואר 1973, העזיבה בינואר 2020 היא בעל משמעות רבה גם מבחינתן של יתר מדינות אירופה.