בית הקברות "הסודי" עמק יזרעאל

במשך כל השנים יודעים הגורמים הממשלתיים כולל המועצה האזורית גלבוע, שבתחום שיפוטה למעשה שטח בית הקברות, על קיומו של בית הקברות ועל מצבו המוזנח והמזעזע, אך נראה כי לא נעשה מאמץ אמיתי לנסות לברר את זהות הנפטרים ולהקים על קבריהם מצבות.

מדוע תושבים באזור עפולה בית שאן קיבוצים ומושבים זכו לקבורה עם מצבה ואילו אנשי מעברת זרעין נקברו למעשה ככלבים ללא מצבות? מדובר על מחצית שנות ה-50 לאחר קום המדינה. לא בתקופת מלחמה. מדוע לא הוקמו על קבריהם הנפטרים מצבות בהמשך? כלום לא ניתן באמצעות רישומי הסוכנות היהודית, משרד הפנים, לאתר את זהות הנפטרים?

איפה תימצאו בית קברות בארץ שהוקם לאחר קום המדינה שכ-90 אחוז מהנפטרים שנקברו בו לא מזוהים? הרבה שאלות, הרבה לא ידוע. ראוי שמישהו יחקור ביסודיות את הנושא, ישוחח עם אנשים שהתגוררו או שפעלו במעברה ושאולי עדיין נותרו כמה מהם בחיים. ראוי גם לשאול את אנשי המועצה האזורית גלבוע לדורותיה אם הם יודעים פרטים על בית הקברות ומה עשו או לא עשו בעניינו.

יתכן שבארכיון הציוני או במשרדים ממשלתיים מצויים כיום במגירות נסתרות שמות אנשי המעברה. איפה בני משפחות הנפטרים וצאצאיהם? מדוע הם שותקים? איפה פעילים חברי כנסת בני העדות של הנקברים ומדוע שותקים? יצויין כי רוב, אם לא כל משפחות הנקברים בבית הקברות זרעין, הם משפחות דתיות או מסורתיות ועד היום לרובן אין קבר או מצבה שהם יכולים לעלות אליו להתייחד עם זכר יקירם ולומר ליד הקבר קדיש.

ביקרתי בתחילת השבוע בבית הקברות של מעברת זרעין. זה בית קברות שרק מתי מעט יודעים על קיומו. אני אומר זאת באחריות והמילה "סודי" המופיעה בכותרת הכתבה אינה מוגזמת. המדובר בבית קברות קטן המשקיף לעמק חרוד, מגודר בגדר תיל חלודה ובשער ברזל שגם הוא מתחיל להחליד.

את הקמת השער של בית הקברות תרמו נחום אברהם יצחק, בניו של יצחק יצחק הקבור במקום. על-פי הערכה קבורים במתחמו עשרות ממתי מעברת זרעין. אולם קיימות בו רק 5 מצבות (הוקמו רק בעשורים האחרונים). רק על שלוש מתוך חמש המצבות מופיע שם הנפטר או הנפטרת. שאר הקבורים במתחם בית הקברות "זרעין", טמונים באדמה ללא מצבות.

במרכז בית הקברות נמצאת מצבה מפוארת יחסית בצבע שחור ועליה נכתב בזו הלשון: "פ. נ (פה נקבר) אבינו אחי היקר יצחק יצחק בן אסתר ז"ל נפ' ב' באלול תש"א (תשי"א א.א) נפל על משמרתו במעברת זרעין 3.9.51 תנצב"ה".

בעיתון "על המשמר", מיום חמישי 6 בספטמבר 1951, מתפרסמת ידיעה קטנה על אירוע ונסיבות מותו וכך נכתב בה: "כדור שנפלט בליל יום ג מרובהו של יצחק יצחק בן 22 שומר במעברת גרעין ליד טבריה (טעות דפוס כנראה הכוונה לזרעין א.א) פצעו קשה הוא הועבר לבית החולים עפולה שם מת מפצעיו".

הנערה שרה חיים, בת 15 במותה - בנוסף למצבת קברו של יצחק יצחק כאמור יש עוד שתי מצבות ועליהן שם הנפטר על אחת המצבות נחקק: "פ.נ בתינו היקרה והאהובה שנקטפה בדמי ימיה שרה חיים בת עמרם ומלכה. נפטרה ח' בחשוון תשטו בגיל 15 שנה תנצב"ה.

יוסף יוסף בן בלהה ונתן - על המצבה השנייה נכתב: " פ.נ יוסף יוסף בן בלהה ונתן ז"ל נפטר כ"ב אדר ב' תשי"ד 1954-1894 תנצב"ה.

לאורך השנים, כאמור, מוזנח בית הקברות אם כי בשנים האחרונות השתפר מעט מצבו. מנכ"ל המועצה האזורית גלבוע ענת מור אומרת לי כי "שטח בית הקברות הוא לא באחריות המועצה האזורית. כל שטח רכס הגלבוע הוא בתחום אחריות קק"ל או רט"ג, אני צריכה לבדוק את זה.

אני יודעת על איזה בית קברות אתה מדבר. מסכימה אתך שמצב בית הקברות לא טוב אבל לנו כמועצה אסור לגעת בזה כי זה שטח של קק"ל או אולי רט"ג. מי שבסביבה ומבקר בתל יזרעאל ילך או יסע כ-400 מטרים לערך מזרחית לתל יזרעאל ויתייחד עם הקבורים במקום שלא זכו לכבוד המת".

ואם בבית הקברות של מעברת זרעין עסקינן כמה מילים על המעברה. היא הוקמה בראשית שנות ה-50 על שטח הכפר הערבי הנטוש זירעין (זרעין) מזרחית לצומת תל יזרעאל. היא שוכנה בכ-200 משפחות עולים בעיקר עולים מיוצאי עירק, אירן וכורדיסטן והתגוררו בה על-פי הערכה כ-800 נפש.

כמו במעברות אחרות באזור, רוב העולים הבוגרים במעברה עבדו ביעור ובעבודות פיתוח ביערות הקק"ל. חלק מאנשי המעברה עבדו בחקלאות בקיבוץ יזרעאל הסמוך ובקיבוצים ובמושבים נוספים בסביבה.

בשנת 1956 חוסלה המעברה באופן רשמי חלק מתושביה עברו להתגורר ביישובי התענך. חלק עברו לעפולה ולמקומות אחרים בארץ. בין המתגוררים במעברת זרעין, יצחק מרדכי לימים אלוף בצה"ל ושר בממשלות ישראל שהתגורר כילד במעברה זו במשך כשנתיים.