זה היה ניגוד מוחלט. הנשיא דונלד טראמפ חגג את נאום מצב האומה ואת זיכויו בסנאט, כלכלה משגשגת ושיא בשיעורי התמיכה בו. הדמוקרטים היו תקועים בתוהו ובוהו של הבחירות המקדימות במדינה אייווה. הם מסכימים שהמשימה מספר אחת מבחינתם היא להביס את טראמפ, אך מפולגים קשות בשאלה מה להציע לאמריקנים במקומו. בגדול, אומר אקונומיסט, אפשר לתמצת זאת בשלוש מילים: הרדיקלים נגד המתקנים.

כל אחד מהמועמדים המובילים עדיין יכול לזכות במינוי: ברני סנדרס ואליזבת וורן (הרדיקלים), פיט בוטייג'יג וג'ו ביידן – ובחודש הבא ייכנס מייקל בלומברג למרוץ (שלושתם מתקנים). אבל הטיעונים של המתקנים משכנעים יותר ויש להם סיכוי טוב יותר לגבור על טראמפ, טוען אקונומיסט.

כל המועמדים מנהלים קמפיין הנמצא שמאלה לברק אובמה ב-2012 ולהילרי קלינטון ב-2016. לכולם יש תוכניות גרנדוזיות בתחום איכות הסביבה, ולמעט בלומברג – כולם ספקנים לגבי הסחר החופשי. וורן וסנדרס קיצוניים במיוחד בנושאים אלו. כל המועמדים גם רוצים להוריד קרוב לאפס את מספר האמריקנים ללא ביטוח בריאות (אשר עלה בתקופת טראמפ ב-10% ל-30 מיליון). המתקנים ירחיבו את אובמהקר המבוסס על כוחות השוק עד שכל האמריקנים יהיו מבוטחים. וורן וסנדרס רוצים להלאים את ביטוח הבריאות – המהווה 18% מהתוצר (3.8 טריליון דולר) ומעסיק 16.6 מיליון עובדים.

בין שני המחנות יש חילוקי דעות מהותיים בנוגע לתפקידה של הממשלה. המתקנים יעלו את שכר המינימום וישקיעו יותר בחינוך ובהכשרה מקצועית; הרדיקלים יחייבו למנות את נציגי העובדים לדירקטוריונים, וסנדרס ידרוש להעביר לעובדים 20% מהרווחים. שני המחנות תומכים ביצירת מערכת פדרלית, שתחייב את החברות לפעול גם לטובת העובדים, הלקוחות והקהילה המקומית, ולא רק למען בעלי המניות.

אלא שהרדיקלים מתבססים על שלוש טעויות, טוען אקונומיסט. ראשית, הם מתעלמים מכך שטראמפ הוכיח, כי בחירות מנצחים דרך הגרעין הקשה של התומכים ולא דרך קואליציות; הבוחרים נוטים להתרחק ממועמדים קיצוניים, ולכל קול יש חשיבות. שנית, רדיקלים שהגיעו לחדר הסגלגל לא השיגו הרבה. נכון ששתי המפלגות הגדולות שכחו כיצד לעבוד יחדיו, אבל הרעיונות הקיצוניים שלהם עלולים להוות גול עצמי; הדמוקרטים מאמינים בתפקידה של הממשלה ולכן צריכים לגרום לה לעבוד.

שלישית ועיקרית: שאיפותיהם של הרדיקלים צריכות לעורר דאגה. וורן לוקחת לקיצוניות את אמונתה בממשלה. אם הייתה יכולה להגשים את חלומותיה, המדינה הייתה מפרקת או מטילה מגבלות קשות על מחצית מהחברות הציבוריות. סנדרס מוכן ללכת רחוק עוד יותר. שניהם מתייחסים להון הפרטי כאילו הוא פועל מתוך כוונות מרושעות, ורואים את המדינה כגוף יעיל וחסר פניות. הם טועים בשני החלקים: עסקים במיטבם מובילים לשגשוג, והמדינה בשיא רעתה מגיעה לאכזריות ואדישות.

היו רגעים בהיסטוריה האמריקנית בהם נדרשה מהפכה – כמו לפני מלחמת האזרחים או בשנות ה-60 של המאה הקודמת. 2020 איננה רגע כזה. האבטלה נמצאת בשפל של למעלה מיובל, השכר בשכבות הנמוכות עולה ב-4.6%, האופטימיות נמצאת בשיא של שני עשורים. ארה"ב צריכה תיקונים: להוריד את יוקר המחיה, להוביל את ביטוח הבריאות, להפחית את זיהום האוויר, למצוא שיטת בחירות שתתגמל על קונצנזוס ולא על קיצוניות. כדי להשיג זאת, הפוליטיקה הלאומית צריכה לחזור ולהיות משעממת, לא קרב מתיש בין טראמפ לבין המועמד הקיצוני ביותר שיכולים הדמוקרטים להציב.