כידוע לכל, אנו חיים בעידן המידע הדיגיטלי. אבל כאשר מדובר בשינויים חברתיים יסודיים, לעובדים המאורגנים עדיין יש כוח רב. וזה נכון באירן כמו במדינות אחרות – כותב דייוויד איגנציוס בוושינגטון פוסט. יתרה מזאת: ארגוני העובדים עשויים לדעתו להיות הגורם שיוביל לשינוי משטר במדינה זו.

אירן מתקרבת לנקודת הכרעה. מהפכת חומייני הולכת ומזדקנת, כמו מנהיגי המשטר. אנשי הדת השולטים פועלים בבית ומחוצה לו באמצעות משמרות המהפכה, אך קסאם סולימאני חוסל והמשמרות הם כיום המגן של מדינת משטרה הנשלטת באמצעות פחד. בהתחשב ביכולתם של המשמרות למחוץ את מתנגדי המשטר, הוא עשוי לשרוד עוד עשור. אבל קשה לראות אותו מחזיק מעמד לעולם במדינה כה מתוחכמת. אז מה עשוי לשנות את אירן?

לטענת איגנציוס, מי שמעריכים את המצב באירן נוטים להתעלם מארגוני העובדים - אך המשטר אינו מצליח לדכא אותם. למעשה, פועלים זועמים עשויים להיות הכוח המפחיד ביותר את כוהני הדת. אירן עברה שביתות של נהגי אוטובוסים, נהגי משאיות, עובדים בבתי הזיקוק ורבים אחרים. מנהיגי עובדים נכלאו ועונו, אך כל העת צצים להם מחליפים. השביתות משקפות זעם עממי על השחיתות, חוסר השוויון והניהול הכושל.

בחודש דצמבר אמר הנשיא לשעבר, מוחמד חתאמי, כי אם בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה יצטרפו למחאה העובדים – "שום כוח צבאי וביטחוני לא יוכל לעשות דבר. זה יהיה המשטר נגד העם". דבריו באו חודש לאחר מחאות עקובות מדם ברחבי אירן, בעקבות העלאת מחירי הדלק. המשטר חושש מהעבודה המאורגנת, משום שהוא זוכר היטב ששביתות במגזר הנפט מילאו תפקיד מרכזי בהפלת משטר השאה.

העבודה המאורגנת באירן הניבה כמה מנהיגים אמיצים בשני העשורים האחרונים. אחד מהם היה מנצור אונסלו, אשר נעצר ב-2005 לאחר שהקים איגוד של נהגי האוטובוסים, שחבריו מחו באמצעות סירוב לגבות תשלום מהנוסעים. אחר היה מוחמד חוסיין ספרחי, שארגן איגוד מורים והוביל מחאות במשך למעלה מעשור, למרות שנעצר שוב ושוב. העבודה המאורגנת המשיכה להתרחב למרות הדיכוי המתמשך, ומספר השביתות מחוץ לטהרן עלה בשיעור חד בשנים 2016-2012.

שביתה של נהגי המשאיות בשנת 2018 הראתה את כוחה של העבודה המאורגנת לשתק את אירן. כמה פקידים בממשל טראמפ כה התלהבו ממנה, עד שקיוו שניתן יהיה להגביר את הלחץ הכלכלי שלדעתם הוביל לשביתה. אבל, מזהיר איגנציוס, הדרך הבטוחה ביותר לפגוע בתנועת העובדים האירנית היא להעניק לה תמיכה אמריקנית גלויה ומשמעותית.

לדעת איגנציוס, מדובר באתגר אליו צריכה להתגייס העבודה המאורגנת ברחבי העולם. הוא מזכיר את עלייתה של תנועת סולידריות הפולנית, אשר זכתה לתמיכתם של מנהיגי עובדים מסביב לגלובוס ואשר מילאה תפקיד משמעותי בנפילת הקומוניזם במזרח אירופה. תמיכה דומה בתנועת העובדים האירנית עשויה להוביל לתוצאות דומות. כאשר תראו גל של שביתות באירן, למרות הדיכוי האכזרי של השובתים, תדעו שאירן נכנסת סוף-סוף לעידן חדש.