מאז מלחמת ששת הימים מתנהל בישראל ויכוח בדבר גבולות הקבע של ארצנו. המחלוקת נפיצה וטעונה מאוד ולמעשה מהווה את הקו המפריד בעם - בין אלה התומכים בארץ ישראל השלימה לבין אלה החושבים שיוטב לנו אם ניתן לאויב נחלת אבות או אז יגבר הסיכוי לשלום. למען ההגינות האמת צריכה להיאמר, באופן כמעט מסורתי מוצג העניין כחוצה את העם לשני מחנות, כמעט שווים בגודלם, ולא היא! האמת היא שרוב מכריע בעם אינו רוצה למסור חבלי מולדת לרוצחים הערבים.
בסיס ההתנגדות לוויתור על חבלי מולדת הוא אמוני ואת הקו הזה מובילה באדיקות יתרה, בהתלהבות, בחזון, בהגשמה ובהתיישבות הציונות הדתית. אליה חוברים המוני יהודים מסורתיים, דתיים וגם ציונים לאומיים הרואים את המולדת ככזו ואינם נופלים בפח ההזיה והאשליה אותן מטפח השמאל הישראלי.
לבסיס האידאולוגי הרחב המאמין בשלמות הארץ חוברים במשך השנים מאות אלפי יהודים החוזים בהתנפצות אשליית השלום עם הערבים. מי שתלה תקוות בהסכמי אוסלו הארורים ראה בעיניים כלות כיצד אנו משלמים במטבע קשה ואסוני - שפיכות דמים, רצח וטרור כמוהם לא נראו במחוזותינו מעולם. מי שטרם נרפא ורצה להאמין שהגירוש מגוש-קטיף וצפון השומרון וחורבנם יפתור את הבעיות בעזה ויביא שקט ושלווה מוצא עצמו מתוסכל כואב ומיואש נוכח אלפי טילים המשבשים קשות את שגרת החיים של אזרחים רבים מספור. נגמרו האשליות כולן.
אלא שבעם היהודי, כמו בעם היהודי, יימצאו תמיד אותם יהודים שיסרבו להתרשם מהעובדות ולמרות הניסיונות המרים ימשיכו לחלום ולשגות בהזיות על אודות ויתורים לרוצחים ומסירה של חבלי ארץ לידיהם. אלברט איינשטיין קבע בעבר שלעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות הוא סימן לאי שפיות ואותם יהודים שהוזכרו לעיל ממחישים הלכה למעשה את נכונות האמירה הזו.
אחד המובילים את הקו הזה שהוא לא רק שגוי ותבוסתני אלא טומן בחובו סכנות גדולות הוא
אהוד אולמרט. אמנם, בחברה בריאה ומהוגנת היה האיש הזה מנודה מהפרהסיה הציבורית בשל היותו עבריין שהורשע בפלילים וישב בכלא, אלא שבמקומותינו (בעיקר בתקשורת ובשמאל הקיצוני) יש סלחנות מוגברת, שלא לומר פרגון ואהדה, לכל זב חוטם ומצורע, בעיקר אם הוא בעד מסירת נחלת אבות לערבים.
מעט על אולמרט. האיש הרע הזה היה המפקד הישיר על הפוגרום בעמונה. בעיניים קרועות לרווחה ובלב שותת ראו מיליוני יהודים כיצד קלגסים המתפקדים כרובוטים מכים ללא רחם באחיהם היהודים. הכל זוכרים את מראות הזוועה - הנושא באחריות הוא אהוד אולמרט.
לימים, בעיצומה של מלחמת לבנון ובעת שלוחמינו עזי הנפש נלחמים בהקרבה באויב הערבי מצא הלז לנכון להכריז שהמלחמה הזו תהווה זרז ל"התכנסות" (בעברית - גירוש וחורבן של רבבות יהודים מבתיהם בישו"ב). לא נוכל לשכוח ואל לנו לסלוח על מעלליו הרעים של זה. אלה הגיעו לשיאם עת ניהל מתן ומתן שערורייתי של התפרקות כללים מערכים ומחבלי המולדת תוך שהוא מביע נכונות למסור לערבים את רוב שטחי יהודה ושומרון.
דע עקא שלאיש הרע הזה תלויה קופה של שרצים על גבו. חשדות כבדים בדבר קבלת מתנות בשווי של מעל מיליון שקלים (עטים יקרים אותם אסף) לא נחקרו. ציורים אותם ציירה רעייתו מצאו מקומם אצל אילי הון ומקורבים שונים אשר שלשו לידה סכומי כסף לא מבוטלים.
נוסף על אלה, אם הפרסומים שהיו בנושא מדויקים (אינני יודע אל נכון אך אולי יירתם מאן דהוא ויבדוק) מתברר שגם ברמה הערכית והחינוכית כשל אולמרט. על-פי פרסומים שלא הוכחשו אין לאולמרט סיבה מיוחדת להתגאות בבני משפחתו הקרובים ביותר (אם לנקוט לשון המעטה) ומי שהנושא מסקרן אותו מוזמן לשוטט ברשת ולראות מדוע.
ולאחרונה אנו מתבשרים שאולמרט הלז מתכוון להופיע ביחד עם הארכי מחבל אבו מאזן בהופעה משותפת בה יוקיעו שניהם את יוזמת השלום של השיא טראמפ. התייצבותו המתוכננת של אולמרט לצדו של הארכי מחבל אבו מאזן, שיתוף פעולה עמו ואולי אף "יישור קו" עם השקר המוצלח של המאה - "קיום עם פלשתיני וזכויותיו של העם הזה" - הם מאוסים, בוגדניים וראויים לכל לשון של גינוי. לאור היכרותנו עם אהוד אולמרט נאמר בפשטות - הלך הזרזיר אצל העורב.
