שבעים מלידות ברשת

הסרטון שקיבלתי לא היה עוד אחד מהמון סרטונים ששולחים אליי ואני לא ממש פותח אותם. כמו ההודעות המוקלטות ששולחים לי בקבוצות אליהם אני שייך, ואין לי מוטיבציה עודפת לפתוח אותן. הפעם מדובר בסרטון שונה של קטע מערוץ 20, משדר של ריקלין וסגל. הפעם זו הייתה ליטל שמש לצידו של ריקלין, שהיא עצמה חצי הודית, וזה חשוב להמשך.

הערוץ מדבר אודות טקס המלידה - טקס הברכות שנהוג בקרב הקהילה ההודית - בני ישראל, כשבמרכז השולחן קערה גדולה המכילה בתוכה פירות מסוגים שונים, חמישה פירות מכל סוג עם מאכל העשוי או סולת או פצפוצי אורז. הפעם דובר על הניסיון לקבע את המנהג הזה בחג הטו' בשבט. אחת הדוברות בסרטון, אושרית בירוודקר, דוקטורנטית בבר-אילן בת הקהילה, דיברה על הצורך של חלק גדול מבני הקהילה, שחשים, כפי הגדרתה, "שקופים", לקבל יום מיוחד לקהילה. הסיבה השנייה היא, הרצון להביא את המסורת והתרבות היהודית-הודית למודעות יותר גבוהה.

אליעז דנדקר, סופר וחוקר הקהילה, מציין כי הקהילה, שמנתה כ-30 אלף בשנות החמישים והיום כ-85 אלף יהודים, די נעלמה כאן בארץ. מלידה הוא טקס הודיה בו מקריאים פסוקים מתוך פסוקי התפילה של הברכות שנקראות מידי מוצאי שבת בהן מוזכרות אליהו הנביא. מלידה מקורו במילה המדברת על הודיה, אבל נקרא עד היום ואפילו בהזמנות שונות שיוצאות בבתי הכנסת כטקס ה"זוהר", שזה דווקא מילה קצת פחות מתאימה, כי אין בטקס הזה שום קריאת חלקים מספר הזוהר.

השאיפה היא לקבל הכרה כמו "חג המימונה" או "חג הסיגד" של קהילת בני אתיופיה. אושרית מציינת כי העיר דימונה קיבלה משמעות גדולה בקרב בני הקהילה, מאחר שבשנים הראשונות לעליית בני הקהילה עלה ספק (שחזר שוב עם הרב של פתח תקוה הרב סולומון לפני כעשרים שנה ונמצא עד היום בקרב חוגים חרדים אשכנזים) אודות יהדות בני הקהילה, והעיר דימונה ורבני העיר בשנות החמישים קיבלו את בני הקהילה בזרועות פתוחות, גם בנושא זה של יהדותם.

רף גבוה

ביום חמישי שעבר, נפגשתי בעיר באר שבע עם שתי נשים. אחת מנהלת מוסד רווחה ממוצא אשכנזי, ואחת מעובדות המקום שהיא ממוצא מזרחי. ניסיתי לעניין אותן בטו בשבט של הקהילה ההודית. נתקלתי בבוז והתנערות. העובדת במקום ציינה באוזניי שהיא לא מבינה על מה כל המהומה. "אין כמו האוכל שלנו, ואין כמו הניקיון שלנו", קבעה בפסקנות, ולא נתנה לי מקום להמשיך לדבר איתה על משהו.

המנהלת שלה, אישה עתירת זכויות, ואת זה אני אומר ממקור ראשון, דחתה בנימוס הצעה להצטרף לאירוע כזה. ניסיתי לשכנע אותה בתור אחת שחובבת הצגות ותרבות לדבריה, לצפות בהצגה "סאנגם" - עיבוד לסרט ההודי המוכר, שמגיעה לעיר באר שבע בחודש הבא. גם כאן נעניתי בנפנוף קשוח. "מה לי ולדברים האלו"? אמרה. אני נמצא בעיר באר שבע. עיר שמכירה את הקהילה ואת המנהגים שלה. אני לא בתל אביב או בהרצליה. מצד שני לפי כמות הישראלים שיוצאים אחרי הצבא להודו, יש סיכוי ששם הייתי מוצא יותר אמפטיה וסימפטיה.

יצאתי מהפגישה בתחושה כבדה. בכל זאת, אני אמור לכתוב טור אודות טקס המלידה של העדה ההודית, ואם זו התגובה שאני מקבל על זה, אולי כדאי להמתין עוד קצת עד שהחברה הישראלית תהיה יותר מוכנה לקבל ופחות לדחות? הטכנולוגיה לוקחת אותנו למקומות שהחשיבה הרגילה לא הייתה מצליחה לעשות.

חלק מצעירי העדה ההודית החליטו לעשות מעשה ולהפוך את החג הזה גם לחג של מסורת והודיה של הקהילה ההודית בארץ. הרף שהוצב היה לא נמוך. 70 מלידות מרכזיות ברחבי כל הארץ. בלי קשר לעוד מאות בתים שקיימו את הטקס במסגרת ביתית משפחתית. אני מצידי כתבתי "אני בספק אם ה"מלידה" שלנו תקבל את אותו משקל שקיבלו ימים אחרים כמו חג המימונה והסיגד. אבל יש כאן משהו שכן יכול לקבל משמעות, והוא היותו של היום הזה יום מרכזי עבור בני הקהילה עצמה, עם ילדיה וצעיריה בני הדור החדש.

תחושה טובה

חידוש הטקס המשפחתי הזה בתוך המשפחה המצומצמת והמורחבת בצירוף חברים ושכנים שלא בני הקהילה, הוא משמעותי בעיניי לא פחות. לא ויתרתי על הטקס הזה כשחנכתי בית, כשנולדו בנותיי, וכשחגגתי את יום ה-80 להולדתן. השנה גם אני מרתי ובנותיי הקטנות נשב בשולחן ערוך פירות טריים ויבשים, ונחגוג את ה"מלידה". לומר תודה להשם יתברך על הכל, ולקיום מצוות "אל תיטוש תורת אימך". לחיזוק הקשר המשפחתי ולחיזוק הקשר שלהן לדורות הקודמים, למסורת, לעבר".

ביום ראשון בערב, ערב טו' בשבט, שולח אליי אדם יקר תמונה שלו ושל משפחתו - הוריו ילדיו ודודו הערירי - עורכים יחד את טקס המלידה. הוא מודה לי על ההמלצה. זה שימח אותי מאוד. אם יש דבר שאדם שכותב מיד שבוע רוצה לגלות, זה לדעת שמישהו עשה משהו עם מה שהוא כותב. לפעמים זה יכול להיות הפוך ממה שהוא כתב עליו, אבל עדיין יש בזה תחושה טובה.

ביום טו בשבט אני מקבל אליי קישור לסרטון שהופק לכבוד החגיגות. הסרטון "שבעים מלידות ברשת" שמו, פותח בשיר ישן ששם המחבר אינו ידוע לי, ומושר בהודית. זה השיר ששרתי אני בעצמי בטקס החינה שלי, במילים הודיות כתובות בעברית, לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב. אחר כך ברקע, מושמע קולו של החזן גדעון טלקר ולאחריו הזמרת ליאורה יצחק. כולם בני העדה.

עשרות נשים (בעיקר נשים מאחר שהן אלו שמביאות את מגש המלידה - טהלה) אל השולחן מצטלמות. מלידות נערכו במקומות שונים בארץ. על-ידי משפחת וסקר בישוב צורן (פתאום גיליתי שהגענו עד צורן), במרכז מורשת יהדות הודו בדימונה עם עופר טלקר וצלילי ראג, בבית הכנסת שבירוחם, ברמלה, בלוד, בבאר שבע, ובאשדוד. במזכרת בתיה נערך טקס על-ידי דודי בני בנימין בליווי ראש המועצה ותושבים רבים שהם לא בני הקהילה בעיר. לא ידעתי שיש שם כל כך הרבה בני הקהילה ואני מאחל לו שיצליח לקבץ אותם לבית כנסת אחד עם מסורת התפילות הייחודי שלנו.

עוד נערכו באילת, בקדרים, בעפולה, ובעוד מקומות בארץ ואפילו בניו דלהי שבהודו עם שגריר ישראל בהודו. אתר ווי-נט מקדיש למסיבה מאמר שלם תחת הכותרת "מסיבת טבע י(הודית)- יוצאי הודו חוגגים את המלידה". מה ששימח אותי יותר מכל היא העובדה שבסרטון הזה, ניתן לראות לא מעט נערים בני הדור החדש, וניתן לראות לא מעט אנשים שאינם בני הקהילה, לוקחים חלק במורשת והמסורת המפוארת שלנו. זה הכניס אותי קצת לפרופורציה. אז אחת או שתיים אמרו מה שאמרו, וחושבות מה שחושבות. בסוף הטוב מנצח. רק צריך לדעת להביט לו ישר בלבן של העין. "ויחן שם ישראל נגד ההר". "ויחן" אומרים רבותינו "כאיש אחד בלב אחד". עם ישראל על כל גווניו, צבעיו, עדותיו, ומסורותיו. כולם נגד ההר. כשעם ישראל ביחד אפילו הרים הם יוכלו להזיז.