כיום, יש בינינו המתרגשים מהתוכנית של נשיא ארצות הברית, כתוכנית שעשויה להביא לפריצת דרך לחלץ את אזרחי ישראל וערביי פלשתין מהמציאות המדממת. ההיסטוריון בני מוריס כבר הציע בעבר תוכנית עוד יותר מרחיקת לכת. התומכים בגישתו משוכנעים, שאם הייתה מתקבלת הצעתו "המוסרית" של ההיסטוריון בני מוריס היום לא היה כל צורך בעסקת המאה.
אני מבקש לחזור להיסטוריון, שניסה לנכס לקהיליית הקובעים את המדיניות הישראלית, שניתן היה לייצב את גבולות ישראל ולשים קץ לסכסוך, אם לא היו נוהגים בחסד וברחמים כלפי האוכלוסייה הערבית, כפי שנהג דוד בן-גוריון שגרש רק חלק מהתושבים הערבים במלחמה ב-1948-9, וגרם רק למעטים מדי לנוס מכאן. אני קורא את הגיגיו של אותו היסטוריון, ומבלי שארצה משתלטת עלי עברית מובסת ומושפלת, שמגיעה אלי מספרו של ההיסטוריון בני מוריס ולא מניחה לי.
הספר "1948 תולדות המלחמה היהודית ערבית הראשונה", בתרגומו של
יעקב שרת ובהוצאת עם עובד מונח על שולחני כבר מספר שנים. כל הצצה בו גורמת לי חלחלה. חלחלה מכך שאותיות עבריות הצליחו לחבור למשפטי שנאה כלפי האחר, ובמקרה הזה מדובר בעם הפלשתיני. אני חש שאני קורא תרגום מאנגלית לעברית מובסת, לעברית המתביישת בעצמה, שכך מתייחס היסטוריון יהודי לערביי רמלה ולוד בעת מבצע "דני" ועוד קודם למבצע.
לדעת בני מוריס, תושבי לוד ורמלה חייבים להעניק זרי פרחים הלל ושבח ולהוסיף מילות תודה למי שגרשם מלוד ומרמלה - "אין ספק לאחר שנתנסו בקרבות, בטבח ובכיבוש בקשו רבים מן התושבים לעזוב ולעבור לשטחים הנשלטים בידי ערבים". אובדן הבתים זה דבר שולי שבשולי, זה לא דבר נורא כל כך בשביל הערבים, לדעתו, כי
"הפלשתינים עם כפרי ברובו, שהורגלו בחיים תחת כיפת השמים, הם הפגינו חוסן". ההיסטוריון בני מוריס רואה דבר פחות ערך באובדן בית.
תום שגב במאמרו בעיתון הארץ מיום 7.7.2010 התייחס לפסקה זו והסתפק בהערה מאוד מקילה - "שיחסו של בני מוריס לטרגדיה שלהם בעייתית מבחינה אנושית ומוסרית". אני טוען שיחסו הוא בלתי אנושי ומבייש את ערכינו היהודיים.
פגיעה קשה
בני מוריס מחזיר אותי לראיון שנתן לפני כעשר שנים ל
ארי שביט בעיתון הארץ, לפיו הוא קובע בפסקנות נחרצת של היסטוריון -
"אילו היה ד. בן-גוריון מבצע גירוש מלא, ולא גירוש חלקי בלבד היה מיצב את מדינת ישראל לדורות". כלומר, אם היה זורק לא רק את ערביי לוד ורמלה, אלא גם את ערביי יפו ועכו, חיפה ונצרת, טירה וטייבה, הנגב והגליל, היינו זוכים להינות מפרי הישגיו המדיניים של בן-גוריון, "שהיה מיצב את מדינת ישראל לדורות".
לדברי פרופסור בני מוריס ד. בן-גוריון עשה טעות גורלית, כשלא גרש את כל הערבים.
מאחר שבן גוריון לא גרש את הערבים נמנעה יציבות לדורות רבים. היום, לדעתו המלומדת, אנחנו אוכלים פרות באושים של טעות נוספת, כשהוחלט על מתן אזרחות ישראלית לכל מי שחזר לארץ טרם סגירת הגבולות. רבים מהחוזרים מצאו כבר את בתיהם תפוסים, לכן הם התיישבו למורת רוחה של ישראל בישובים לא מוכרים לרוב סמוך לישוב הקודם. משמעות הדבר רבבות תושבים חיים ללא נגישות למים. מצב זה סותר את החוק בישראל ואת האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל.
רק בנגב חיים יותר מ-60,000 בידואים ללא נגישות למים. המחסור בגישה למים מחייבת הובלתם במיכליות. שמירת המים במיכליות גורמת לפגיעה קשה באיכותם. פגיעה שיש לה השלכות קשות על בריאות התושבים בכלל והילדים בפרט. נוסף לכך הובלת המים ברכבים פרטיים כרוכה בעלויות גבוהות, שמגיעות עד ל-20% מהוצאות המשפחה בחודש.
המועצה האזורית אבו באסמה הציעה להפעיל את הפתרון של התקנת צינורות מים, אך משרד הפנים, משרד הבריאות ומשרד החקלאות אינם מוצאים לנכון להטות כתף לפתרון בעיית המים הזורמים. פתרון שדורש משאבים צנועים יחסית למימוש צורך קיומי בסיסי של מי שתיה זורמים לכל אדם, הגם שהוא חי בישוב שמוגדר כישוב לא מוכר. ובמיוחד לאור העובדה שמדובר באזרחי מדינת ישראל. אזרחים, שוועדת גולדברג התריסה כלפי רשויות המדינה, שלא מילאו את החובות המינימליות כלפי אזרחים הנושאים תעודת זהות ישראלית. כבר שנים רבות שוכבים כאבנים שאין להן הופכין ממצאי ועדת גולדברג, הקובעים שיש להכיר ב-65,000 תושבים, שעליהם יש להחיל מדיניות של ישוב מוכר.
תושבי דהמשה בלוד, הגטו ברמלה, הבדואים בנגב, הם אינם פולשים, הם אינם עברינים, הם בניה ובנותיה של הארץ הזאת. צווי הריסה מאיימים על קיומם היומיומי. בית עם מים זורמים הוא לא זכות יתר, הוא זכות בסיסית. לכן אני מקווה, שמאבקם המשותף של אזרחים יהודים וערבים יביא לתוצאה המיוחלת, שמדינת ישראל תשכיל להירתם לתכנון תוכניות מתאר ופיתוח בשיתוף עם התושבים ורווחתם ויוסר מעלינו הכתם של ישובים בלתי מוכרים, בהם חיים רבבות בני אדם, הנושאים תעודת זהות ישראלית.
אני כמי שנולד בארץ הזו אוהב אותה, אני כמי שמשוכנע שהארץ הזו חייבת להיות ביתו הלאומי של העם היהודי, אסור לי לתת יד למציאות שמיעוט לאומי החי כאן ייראו אותו כפי שרואה אותו ההיסטוריון בני מוריס וכפי שמתייחסת אליו ממשלת ישראל. למען עתידינו בארץ הזו, כעם החוזר לביתו ולמולדתו לבנות את חייו הלאומיים, עלינו לזרוק לאשפתות את התפיסות הלא אנושיות והלא מוסריות של ההיסטוריון בני מוריס.
