סולל בונה ותרומתו לפני קום המדינה

בשנת 2017 יצא ספרו של ד"ר דורון רוזן העוסק במעורבות הארגון (קרי "סולל בונה") בהיבטים ביטחונים וצבאיים ובפעולות חרום שנקשרו בישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה. בדרך זו בוחן החוקר את אופי הקשרים ומידת שיתוף הפעולה שהיו "לסולל בונה" בפעולתו עם אלה של "ההגנה".

הספר מציג יריעה גאוגרפית רחבה של פעילות הארגון ברחבי הארץ והכולל שמונה פרקים, מכיל מעל 400 עמודים ומלווה בכל המנגנונים המדעיים המקובלים כולל הפנייה לעשרות מסמכים מקוריים בארכיוני המדינה המרכזיים.

אנחנו נתרכז בפוסט זה רק בפרק ח', המציג את פעילות הארגון בנגב החל מהימים שקדמו לעליית שלושת המצפים בנגב בשנת 1943, עובר דרך הקמת 11 הנקודות בשנת 1946 ובפרשת מתיחת קו המים. החוקר מסיים את הפרק בתרומתו של "סולל בונה" למתיישבי הנגב בעת מלחמת השחרור וקצת לאחריה.

ב-30 ביולי 1943 פנתה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות לסו"ב והציעה לו לבצע את תוכניתה לבניית שני מאחזים, רביבים ובית אשל שעלו על הקרקע בנגב הצפוני בתחילת יולי ואוגוסט 1943. סולל בונה התבקש לבנות את "החצרות", כלומר את המבנים שנכללו במצפה.

לפני תחילת העבודה נערך סיור מקדים בראשות מטה הפלמ"ח וזאת על-פי בקשת בן-גוריון. בסיור שכלל מומחים מתחומי קרקע מים וגידולים נכח גם דוד טוביהו מנהל בכיר מסו"ב, שהופקד מטעמם על ביצוע בניית המצפים. מטרות הסיור הוסתרו מעיני הבריטים והוא הוגדר כחיפוש חול מתאים לייצור זכוכית.

המצפים נבנו על-פי דגם שהגה יוסף ויץ והתאים לתוכנית "רוכל-לב" וכללה בכל מצפה טירה שהוקפה בחומה ובתוכה חדר אוכל, מטבח, חדרי שירות, מחסן לנשק, בית מלאכה, סככות לאכסון ציוד חקלאי ובמרכז השטח - מגדל בן 2 קומות ששימש למגורים, לתצפית, לעמדת הגנה ולעמדות ירי מוסוות בשעת התקפה וכן שני חדרי מגורים ל-20 איש.

לקראת חורף 1945-1944 נקרא "סו"ב" לבצע סבב עבודה נוסף במצפים, ובפעם זו התבקש לבנות ברביבים סכר ובריכות לאגירת מים, שנועדו לאגור מים לצרכי החקלאות הניסיונית. נחפר סכר ענק ושתי בריכות שאגרו כ-20,000 ממ"ק ובצד זה נחפרו על-ידי סו"ב תעלות השקיה.

סולל בונה דיווח על קשיים בבניית הסכר. זרם מים גדול "שטפון", גרם נזק לרצפת הסכר שחייב את התקנתו מחדש. התיקון בוצע אך החברה לא הצליחה לתקן את תעלות העזר ולמנוע את חלחול המים בקרקעות הלס.

התיקונים נמשכו ובחברה ציפו לחורף 1947-1946 כדי להיווכח שהתיקונים הצליחו והסכר יכול אומנם לאגור מים. בבית אשל ובגבולות נבנו בריכות אגירה למי הגשמים אך הללו נבנו בשיטת "השלחין" וסו"ב לא נדרשה להשקעות גדולות שם.

הסוכנות פנתה באוגוסט 1946 לסולל בונה שהתבקש להתחיל בהכנות למבצע העלייה של 11 הנקודות בנגב. כן הזמינו הקק"ל והסוכנות מסו"ב להקים בכל ישוב 3 צריפי מגורים, צריף לחדר-אוכל, בית שירותים העשוי פח ומגדל עץ קטן שבראשו הוצב מיכל מים בתכולה של 4 ממ"ק.

כמו-כן רכש סו"ב בכספים שהועברו אליה ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות את גדרות התיל וחומרי הביצורים שנדרשו להקמת עמדות ההגנה ביישובים. רוב עבודות ההכנה נעשו בבית המלאכה של סולל בונה בגבעת רמב"ם ובמחנה הבריטי נוסירת שליד עזה, תוך ניצול העובדה של קירבה לאזורים המתוכננים לעלייה וכן נתן אפשרות הסוואה עקב עבודות אחרות שביצעה החברה אז באזור עבור הצבא הבריטי.

טוביהו ומרכז "סולל בונה" עבדו בתאום הדוק עם מפקד המבצע יוסף אבידר כדי להבטיח את ההובלה של הציוד ל-11 הנקודות בסודיות ותוך מתן הבטחה מלאה. לצורך ביצוע ההובלה גייס סולל בונה כ-300 משאיות ו-160 נהגים מקרב עובדי החברה וכן נהגים מתאגיד ההובלה ההסתדרותי "עמוס".

החוקר מוכיח כי במבצע 11 הנקודות הוכח כוחו המקצועי לעילא של סו"ב. לצורך הקמת 11 היישובים בלילה אחד גויסו 11 מחסנאים, 11 נגרים, 11 מותחי גדר, 132 בעלי מקצוע שונים מתחום הבנייה, בעיקר בנאים וטפסנים.

כן גויסו 567 "פועלים פשוטים" ו-11 מנהלי עבודה לצורך ניהול הקמת היישוב בלילה במהירות ובמקצועיות. דוד טוביהו ריכז את כל העבודה ולידו סייעו אליעזר בודינקין, ישראל ואגמן, הלל אל דאג, מרדכי גוטספלד ואליעזר מזל. כולם גויסו באופן חשאי והשתייכו "לאגודת פועלי הבניין" של ההסתדרות ו"להגנה". צ' צביליך, אחד הבנאים המקצועיים סיפר על כך:

"בערב יום כיפור בא אלי מנהל עבודה בסולל בונה עם רשימה מוכנה מראש (שכללה רק חברי "הגנה") עם הוראה סודית ביותר להיות מוכנים במוצאי יום כיפור לאחר הצום, עם בגדי עבודה חמים וכלי עבודה.

מובן שגם אסור היה לספר בבית דבר או חצי דבר. במוצאי יום הכיפור התייצבנו לפי ההוראות. במקום הריכוז היו מספר טנדרים וקבוצה גדולה של פועלי בניין, בעיקר טפסנים ובנאים. לאחר הסבר קצר ביותר מה עומד להתרחש יצאנו דרומה".

כשבועיים לפני העלייה על הקרקע נערכו סיורים לכל האתרים המיועדים בסיוע מורי דרך בדואים בהם נכחו אנשי סו"ב. אחד הסיורים שיצא לאיתור נקודות עבור שובל ומשמר הנגב, נתפס על-ידי הבריטים והחבורה, כולל טוביהו, נעצרו לכמה שעות.

במהלך השבועיים ירדו משאיות עמוסות ציוד דרומה והן הוסוו כמובילות חומרי גלם לסולל בונה המבצע עבודות בניין עבור הצבא הבריטי בנגב. תחילה הגיעו המשאיות עם אנשי סו"ב ל-6 הנקודות היותר ותיקות: רביבים, בית אשל, בארות יצחק, רוחמה, כפר מנחם וקיבוץ גת.

אבטחה ניתנה על-ידי הגדוד השני ו-50 נוטרים מורשים "מההגנה". על סולל בונה אף הוטל לחפור בכל ישוב חדש "סליק" שנועד להסתיר את הנשק הבלתי לגאלי. בשעות הראשונות של העבודה הושם דגש על מרכיבים חיוניים שיעמידו את הבריטים בפני עובדה מוגמרת ולשם כך הוצבו גדרות תיל כפולות באורך של 100 על 100 מטר, ואת ארבעת הצריפים שכוסו במהירות בגג רעפים.

לא בכל מקום הצליחו להשלים את העבודות בלילה והם נמשכו לאור יום. בודנקין שפיקח על העבודות בכפר דרום, נירים, בארי ותקומה סיפר כי היה צורך לארגן במהירות כוחות נוספים שיאפשרו עבודה מהירה, כדי שהגגות על הצריפים יהיו מוכנים עד הבוקר.

באורים נמשכה העבודה עד לצהרים שלמחרת ובנירים הסתיימה העבודה רק בערב על-פי עדות אברהם אדן. לאחר שהבריטים סירבו לפרק את המאחזים החדשים, הוקמו לאחר ארבעה חודשים באחריות בודנקין ומשה צדוק היישובים מבטחים, צאלים, חז'לה ומשאבי שדה.

בנובמבר 1946 הוטל על "מקורות" לתכנן את קו המים ואת אחריות הביצוע העבירו ראשי הסוכנות לסו"ב שפעל כקבלן משנה מבצע. במטה התכנון והביצוע של הקו ישבו מטעם הארגון חבר ההנהלה הלל דן, ואנשי הביצוע דוד טוביהו, יהושע זוטולובסקי, אליעזר בודנקין, ויעקב שולמן.

סו"ב קיבל על עצמו את הובלת המים לניר עם, חפירת התעלות עבור קו המים, בניית בריכות אגירה, וסלילת דרכי הגישה לבריכות. בנוסף סו"ב אמור היה לספק את העבודה והחומרים הדרושים לביצוע הקו, לשאת בהוצאות השיכון והכלכלה של עובדיו ושל עובדי "חירות" (שהתגוררו בדורות ורוחמה) ולשלם את שכרם של העובדים ובני היישובים שגויסו לסייע בעבודות.

לפיקוח ההנדסי מינה סו"ב את בודנקין ואגמן שצברו ניסיון בשעתו בעת עליית 11 הנקודות. בדצמבר 1946 הוחל בריכוז ציוד כבד בניר עם ויותר מעשרת אלפים צינורות באורך 10 מטר ובקוטר של 6 אינטש. החפירה עבור קו המים בוצעה בידי הכלים הכבדים של סולל בונה - בטרנצ'רים (דחפורים) ולפעמים בדיטשרים.

אחריהם נסעו חברי הקיבוצים שהניחו את הצינור וריתכו אותו. החוקר קבע כי מהירות הנחת הצינור (15 ק"מ ביום) נבעה משיטת שכר התגמול שהנהיג סו"ב שעיקרה שיטה קבלנית מתמרצת. בתחילת פברואר 1947 החליטה בריטניה למסור את המנדט בארץ-ישראל לטיפול האו"ם ולכן נפסקו כל עבודות הפיתוח והתשתית בנגב למספר חודשים.

לאחר בקשת בריטניה החליט האו"ם להקים ועדה (אונסקו"פ) ועד בואה ארצה ביקש מהבריטים שימנעו כל פעולת פיתוח בנגב. ועדה בראשה עמד יוסף ויץ ונציגים מכל הזרועות כולל סו"ב, החליטה כי אסור לעצור הנחת הצינור שיהיה לו חלק חשוב בהכרעת הוועדה באשר לגורל הנגב.

הוועדה ונציג סו"ב סימנה על מפה את מעברי המים, נקודות מים לבדואים, גשרים ועוד. אולם גם עבודות אלה נעצרו על-פי דרישת האו"ם. בן-גוריון נעדר מהארץ וויצמן כגורם מאחד, ביקש לקבל את אישור הנציב העליון לפני חידוש העבודות בקו.

לבסוף, בשלהי מאי, נעתרו הבריטים ואושר להמשיך במתיחת הקו רק בקרקעות בבעלות יהודית ולאורך דרכים ציבוריות. הוועדה הגיעה ארצה אף היא בשלהי מאי וסיירה בנגב. הלל דן התלווה לסיור ונכח בהשתאותם של חברי הוועדה מרביבים ומרוחמה.

דן הזכיר כי סו"ב הספיקה עד אז לבנות 3 בריכות אגירה מבטון בקיבול של 1000 מ"ק כל אחת בניר עם, גבר עם ודורות לאורך הקו. עוד משימה שהוטלה על סו"ב: בניית מגדלי מים במשמר הנגב, בארי, שובל נירים וסעד בתקציב כולל של 20 אלף לא"י.

באמצעות 12 פועלים מקצועיים וסיוע הביא סו"ב את הציוד ובנה את המגדלים עד ראשית 1948. המגדלים נועדו לאגור מים ל-24 שעות עבור היישוב. התוכנית לבנות מגדלים בצאלים ואורים לא יצאה לפועל עקב החמרת המצב הביטחוני ערב פרוץ הקרבות.

במחצית דצמבר 1947 הגישה ועדה בה יישבו גם נציגי סו"ב תוכנית יסוד להגנת הנגב שכונתה גם "תוכנית הנגב לשעת חרום". להלן 7 הסעיפים העיקריים שהופיעו בתוכנית: הקמת 6 מבנים דו-קומתיים (בתי ביטחון) מבטון מזויין, כעמדה אחרונה אם ייפרץ קו ההגנה של היישוב;

הקמת שש עמדות מבוצרות מבטון וכן עמדות קטנות יותר ביישובים החדשים וליד תחנות השאיבה של קו המים; חיזוק גדרות התיל והקפת הגדר הקיימת בגדר תיל דוקרני נוספת; ביצור הצריפים השירותים וחדרי האוכל; הקמת מתקנים לאגירת מזון ודלק בכמות שתספיק לחודש ימים;

הקמת מרכז שירותי חרום ליישובי צפון הנגב שיכלול 2 בתי חולים עם חדרי ניתוח ושישה אמבולנסים משוריינים; שריון כלי עבודה וטרקטורים שנמצאו בחזקת היישובים וציודם של היישובים בטרקטורים משוריינים נוספים. התוכנית הוערכה בגובה תקציב של 270 אלף לא"י.

לתוכנית נוספו תיקונים כמו סלילת כבישים, התקנת שדות תעופה והקמת מחנה מעבר בניר עם כמרכז שירותים כללי לצפון הנגב. לצורך ביצוע סעיפים אלה ואחרים, הוקמה "ועדת הנגב" בה היה הלל דן חבר כמייצג את סו"ב. הוועדה מינתה ועדה טכנית-מבצעת בה היו חברים דוד טוביהו, אליעזר בודנקין, כנציגי הארגון.

במחצית דצמבר החל סניף "סולל בונה "בחיפה לטפל בגיוס כלי רכב לצורכי משלוח עובדים וחומרי ביצורים לנגב. מהר מאוד הסתבר שלאור המשימות חסר סו"ב כוח אדם מקצועי וראשיו יצאו בקריאה לחברי הארגון לבוא ולהתנדב למשימת ביצור הנגב.

עד אמצע פברואר 1948 בוצעו בדרך זו 400 הובלות של אנשים וציוד לנגב. לאור יכולתו המקצועית של סו"ב התבקשו אנשיו לספק אף משאיות להובלה, ייצור אלפי מוקשים, והקמת מוסך מרכזי לטיפול ותיקון במשאיות וכלי הרכב.

החוקר קובע כי בתקופה זו "סולל בונה" הופכת ממבצעת של עבודות הביצור בנגב לזרוע הביצועית של "שירות ההנדסה", של "ההגנה", ושל "הצבא בדרך". לפרק זה לא נוכל להיכנס עקב קוצר היריעה. כזכור מחקרו של ד"ר רוזן בוחן את פעילות סולל בונה בכל חלקי ארץ ישראל אבל אנחנו, הרשינו לעצמנו, להתרכז בנגב בפרט.

ברור הוא כי הנגב "הרוויח" מהניסיון שצבר סו"ב מביצוע עבודות רבות עבור הבריטים במרכז הארץ ובצפונה ובהן: הקמת התשתית הכלכלית בצפון - נמל חיפה, מחצבת נשר ועוד; בעת המרד הערבי ב 36 - 39 בה הוקמו משטרות (הטיגרטים), חומות, וביצורי גבול; הקמת יישובי חומה ומגדל; היותו של סו"ב חברה קבלנית עבור הבריטים בעת מלחמת העולם השנייה; העבודות שביצע הארגון בסוריה ובלבנון עבור הצבא הבריטי; העבודות שביצע סו"ב בעירק ובאירן ועוד.

ניתן אם כן לומר בבטחה, שתודות לכושר הביצוע של סו"ב, מסירות ראשיו ועובדיו והניסיון הרב שהביא עמו - הם שאפשרו למנהיגות המדינית והצבאית לאתגר את הבריטים והערבים בנגב, להקים שם יישובים ומפעלי השקיה ופיתוח ולחזק את יכולת עמידתם בעת מלחמת השחרור.