לקראת הדיון הצפוי - מול האמריקנים, ובקרב החברה הישראלית - לגבי התכנים הספציפיים של יוזמת הנשיא
דונלד טראמפ, על כל פרטיה, חשוב למקד את תשומת הלב בשאלת ירושלים. ככל שניתן, מול עמדה של "take it or leave it", חשוב שישראל תסמן את חשיבותו של קיום המצב הנוכחי בעיר ובעוטף ירושלים. הן מטעמים לאומיים וערכיים והן משיקולים אסטרטגיים, אחדות העיר צריכה להישאר מחוץ למעגל המיקוח.
הדברים אמורים בראש ובראשונה במצב הרגיש בעיר העתיקה, וביתר שאת בהר-הבית. אל מול הרעיונות, הלגיטימיים בפני עצמם, של הרחבת מעגל התמיכה במהלך המדיני על-ידי הקניית מעמד ב"חרם אל-שריף" למדינות ערביות נוספות, יש להציב את הנימוקים האסטרטגיים, המדיניים ואף הביטחוניים התומכים בהותרת המצב על-כנו ובשימור מעמדה של הממלכה ההאשמית כגורם השולט על הווקף בהר-הבית.
ערעור היציבות: מהלומה כבדה מסוג זה לבית המלוכה - אובדן המעמד במקום השלישי בקדושתו בעולם האיסלאם - יש בה כדי לעורר מרבצם כוחות עוינים (כולל לאומנים פלשתינים ואיסלאמיסטים למיניהם) שיבקשו לערער את המשטר ולפתוח מחדש את הסכם השלום עם ישראל. להסכם זה, המקנה לישראל זה שנות דור שקט כמעט מוחלט בגבולה הארוך ביותר, חשיבות אסטרטגית מובהקת. זו תהיה גם הזדמנות למשטר האירני לדוג במים עכורים ולחתור ליצור משטח ירדן בסיס לחדירה לשטחי יהודה ושומרון.
כושר העמידה והאינטרס המשותף מול הפלשתינים: לכל גורם ערבי אחר, הקניית מעמד בירושלים תהווה הישג סמלי חשוב, אך לאו-דווקא אינטרס חיוני/קיומי. לפיכך, אם יעמוד משטר זה או אחר בפני סופה מתוזמרת היטב של לחצים ואיומים בדרישה "להשיב את הזכות לבעליה הפלשתינים", יש יסוד להניח, כי הוא לא יעמוד בלחץ - על כל מה שעשוי לנבוע מכך - משעה שהרש"פ (ולצידה תנועת פתח) תוכל להשתמש בהר-הבית כ"פלטפורמה" להמשך פעילותה בירושלים ולהרחבתה.
מנגד, בית המלוכה ההאשמי מקורו בשושלת שהחזיקה במשך כ-1,000 שנה במפתחות המקומות הקדושים ביותר לאיסלאם, מכה ומדינה (עד שאלו נפלו בידי הסעודים בשנת 1925), ולפיכך המעמד המיוחד בירושלים (המוסדר כיום מתוקף הסכם השלום) הוא בעל חשיבות ייחודית עבורו. יש לו מטבע הדברים גם אינטרס מובנה, אומנם סמוי, בכך שישראל תישאר הריבון בפועל בירושלים.
"פיצוי" על הקושי הנובע מהחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן: עמידה ישראלית ברורה לצד הירדנים בסוגיה זו יכולה לסייע בנטרול הלחצים על המשטר הירדני - ובשורותיו - העלולים לנבוע ממהלכים ישראלים לשינוי מעמדה של בקעת הירדן. יש אומנם יסוד להניח, כי משיקולים של ביטחון הממלכה, הירדנים מעדיפים בפועל נוכחות קבע של ישראל, לפחות בהיבט הביטחוני, לאורך הירדן, כחיץ בינם לבין היישות הפלשתינית, שהם אינם נותנים בה אמון.
עם זאת, הדינמיקה הפנים-ירדנית והבין-ערבית צפויה לדחוף אותם לצעדים מתריסים נגד ישראל. תמיכה במעמד ירדן בסוגיית השליטה בווקף תסייע בהקהיית עוקצה של מורת הרוח בירדן (וכך גם צעדים כלכליים ותשתיתיים, כמו קידום מוביל הימים, שלא הגיעו עד כה לידי מימוש).
קיבוע העיקרון שירושלים נמצאת מחוץ למעגל הדיונים: עמדת הסירוב הפלשתינית מסירה ממילא מעל הפרק כל אפשרות של הסדרי פשרה בעיר, גם אילו הייתה הסכמה לכך בישראל (ואין הסכמה). לעומת זאת, עשוי להתעורר לחץ למחוות חד-צדדיות נוספות בירושלים כלפי מדינות העולם הערבי, מעבר למה שיינתן על חשבון הירדנים בהר-הבית, כדי שיוכלו לנמק את מעמדן מול הפלשתינים; זהו מתווה קלאסי של מדרון חלקלק.
שימור המצב הקיים הוא אפוא האפשרות המועדפת, לא רק עבור ירדן, אלא זה גם אינטרס ישראלי מובהק שמן הראוי להגן עליו גם במחיר מידה מסוימת של חיכוך עם עמדות הממשל האמריקני. יותר מכל סוגיה אחרת, שימור ההסדר הקיים בירושלים אכן מצדיק - אם הדבר יידרש - הבעה של הסתייגות נקודתית מהיבט ספציפי של התוכנית האמריקנית המפורטת. זאת, בשלב שבו יחלו הדיונים הפרטניים על אופן יישומם של אותם מרכיבים שאינם כפופים לווטו פלשתיני.
