פרדוקס התנאים הבלתי קבילים

בתוכנית טראמפ יש כמה תנאי יסוד שהפלשתינים צריכים למלא על-מנת שתוכל לקום מדינה פלשתינית (ויתור מוחלט על "זכות השיבה, הכרה במדינת ישראל שמדינת הלאום של העם היהודי, פירוק החמאס וכל ארגוני הטרור מנשקם). הפרדוקס הוא שאלו תנאים שהפלשתינים לא יכולים לקבל, אבל אי-קבלתם פרושה שאין שלום ואין קץ הסכסוך.

מבין טענות הביקורת על תוכנית טראמפ, בולטת הטענה כי התוכנית מציבה בפני הפלשתינים תנאים כאלו שהם לא יכולים לקבלם בשום אופן. הטענה מושמעת על-ידי אותם גורמים הדבקים בכל הכוח בתפיסה של "תהליך מדיני המעניק לפלשתינים אופק מדיני והמחייב את ישראל לוויתורים אמיצים וכואבים".ולמה כל התהליכים המדיניים נכשלו כל הזמן? כי הפלשתינים לא ויתרו כהוא זה על התנאים שהם אינם יכולים לקבלם!

ואכן לפנינו פרדוקס: תוכנית טראמפ באמת מציבה בפני הפלשתינים כמה תנאי יסוד על-מנת שתוקם מדינה פלשתינית, שקבלתם פירושה ויתור על הנרטיב הפלשתיני, על "האני מאמין" שלו, אבל, מצד שני אי-קבלתם, ושמירה עליהם, פירושה שאין שום סיכוי לשלום ולסיום הסכסוך בדור הנוכחי לפחות, אם לא בדורות הבאים, אלא אם כן ישראל החליטה להתאבד. מה הם התנאים הללו בתוכנית טראמפ לצורך הקמת מדינה פלשתינית עצמאית, ומה המשמעות המרכזית הנובעת מכך?

התנאי הראשון קשור לבעיית פליטי 1948, מה שהפלשתינים קוראים "זכות השיבה". התוכנית קובעת קטגורית שאף פליט לא יורשה להיכנס למדינת ישראל ולהתיישב בה. לעומת זאת הם יוכלו להתיישב במדינה הפלשתינית, אך תחת מגבלות חמורות: מספר החוזרים יהיה מוגבל כך שלא יהווה סכנה ביטחונית לישראל ויהיה מותאם ליכולת הכלכלית של המדינה הפלשתינית. כל מחנות הפליטים שבתחום המדינה הפלשתינית יחוסלו ובמקומם יוקמו מבני קבע. כמו-כן נקבעו כללים נוספים לגבי אופציות קליטת פליטים במדינות ערביות ומוסלמיות, ומי לא ייחשב כפליט.

בורות והזיות

חובה להבין: נושא "זכות השיבה" עבור הפלשתינים אינו עניין של מילים וחזיונות. הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום יום, מהחינוך, מהתרבות הפוליטית. החל משמירת מפתח הבית, דרך קריאת הרחובות במחנה הפליטים על שם הכפרים שננטשו ב-1948. "צעדות השיבה" ברצועת עזה נתנו לציבור הישראלי מושג מסוים במה מדובר. זכות הקיום של העם הפלשתיני, עתידו ותקוותו מושרשים בנרטיב המעשי הזה של השיבה לבתים מ-1948. מי שהשתעשע ואולי עוד משתעשע אצלנו שניתן יהיה להתפשר עם הפלשתינים על מספרים של פליטים שיחזרו לישראל, או על חזרה סמלית, חי בעולם של בורות והזיות.

התנאי השני הוא הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שישראל היא מדינה יהודית. תנאי זה הועלה לראשונה על-ידי אולמרט בוועידת אנאפוליס ב-2007 ולאחריו ב-2009 על-ידי נתניהו, ביתר תוקף, כשממשל אובמה תומך בכך. ההתנגדות הפלשתינית הייתה מיידית, גורפת וקשוחה: בשום אופן לא! עבורנו ישנה רק "מדינת ישראל", ובישראל יש גם יהודים, גם נוצרים, גם מוסלמים.

סיבות ההתנגדות נוגעות לעצם המהות הפלשתינית: אין עם יהודי, יש רק דת יהודית שאינה זכאית להגדרה עצמית; היהודים הקולוניאליסטים השתלטו על אדמה מוסלמית-ערבית; לעומת זאת יש עם פלשתיני שלו יש את כל הזכויות על כל השטח מהירדן ועד הים; הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית פירושה ויתור על הזכויות, בגידה בערביי מדינת ישראל, בגידה בכל מה שאנו מאמינים .שמעתם פעם את אבו מאזן, או כל בכיר פלשתיני, אומר: "שתי מדינות לשני עמים, העם הפלשתיני והעם היהודי"? בחיים לא!

התנאי השלישי הוא בתחום המעשיות: לא רק ויתור על טרור וכל דבר הקשור בו, אלא פירוק החמאס וכל ארגוני הטרור בעזה מנשקם "על-ידי הרשות הפלשתינית או כל גוף שמקובל על ישראל". קל יותר לחזיר לעוף מאשר לבצע משימה זאת, אלא אם ממשלת ישראל תתנדב לשפוך את דם בניה.

מה כל זה אומר? לדעתי, בדור הנוכחי, לפחות, אין שום פתרון; בלב כואב (אצל מי יותר, אצל מי פחות) צריך יהיה לוותר על "תהליך שלום" (וכל מיני רעיונות פתרון של "נשמות טובות"); לשים את הדגש על ניהול פרגמאטי זהיר של הסכסוך, תוך יצירת מציאות כלכלית שהפלשתינים יוכלו לחיות עמה.