לחלק מתומכי
בנימין נתניהו מאוד קל לחשוב על כחול לבן ומצביעיהם באופן רדוד וחד ממדי. הראשונים חושבים על האחרונים כאילו היו עגלות ריקות אשר כל מהותם היא הסיסמה רק לא ביבי ומדמיינים שזה הדבר היחידי המאחד אותם. מחשבה חד גונית זו עוזרת להם לזלזל בהם, לבטל אותם ולהציג עצמם כעליונים אידאולוגים המסתכלים מלמעלה למטה על הנחותים חסרי הערכים אשר כל מטרתם היא שנאה ולהיות אנטי ונגד. מחשבה זו, אשר נועדה לגרום להם להתלכד סביב הקטנת ציבור שלם מתוך התנשאות, נותנת להם תחושת צדק מלאכותית ובכך הם טופחים לעצמם על השכם.
האמת היא שהמציאות יותר מורכבת מזה, אך נראה שחלק מהליכודניקים אינם רוצים להתעמת איתה באופן כזה המבין כי למצביעי כחול לבן יש אידאולוגיה וערכים משל עצמם, ללא קשר לנתניהו. משום מה, מצביעי נתניהו, לפחות בחלקם, לא יכולים לראות באופן רב ממדי מצביעי מפלגה אחרת המאגדת בתוכה אנשי שמאל, מרכז וימין, הרי בסופו של דבר, רוב העם מסכים על רוב הנושאים הפוליטיים, והפוליטיקאים יודעים למקד אותנו בעיקר סביב מקצת הנושאים אשר אנו חלוקים עליהם. אז כן, מפלגה אכן יכולה להכיל אנשים מכל רחבי הקשת הפוליטית ועדיין להיות לגיטימית מבחינה רעיונית.
אין ספק, רוב מצביעי נתניהו הם אנשים אידאולוגיים וערכיים, אך חלקם בטוחים שמושא הצבעתם הוא כל עולמם של האנשים מהעבר השני וכי כל מהותם הוא לשנוא אותו, כאילו כל משנתו הפוליטית של כל העם מסתכמת אך ורק בראש הממשלה ואם להיות בעדו או נגדו. האמת היא, שגם מי שלא מצביע ביבי יכול להיות בעל אידאולוגיות ועולם שלם של ערכים, אשר אינם קשורים אך ורק לעומד בראש המדינה. לתומכי הנאשם מספר אחד אין מונופול על עצם היות בני אדם בעלי אידאולוגיה וערכים, וכמו שיש להם אמונות כנות וערכיות, כך יש גם לאלו התומכים באלטרנטיבה השלטונית; העובדה שמישהו אינו מסכים עם אדם אחר, אין זה אומר שאין לו דעה עצמאית משל עצמו, אשר אינה מסתכמת אך ורק באי הסכמה, וכי אין היא יכולה להיות לגיטימית וערכית.
איחודים לא מאחדים
כבר שתי מערכות בחירות רצופות העם מצביע עבור ממשלת אחדות. כחול לבן מגלמת רעיון זה בתור מפלגה והיא למעשה ממשלת אחדות בזעיר אנפין. אנשים רואים זאת בכחול לבן ומגיבים בהתאם, בהבנה שאפשר וצריך להתאחד סביב הנושאים אשר רובנו מסכימים עליהם. כאשר רואים ימנים, שמאלנים ואנשי מרכז יושבים יחד ופועלים יחד למען הנושאים אשר הם מאמינים בהם - נוצרת תחושה של תקווה. בכך השלם גדול מסך חלקיו.
ויש גם דוגמאות הפוכות, לאיחודים לא מאחדים. למשל, כאשר
משה כחלון חזר לליכוד הוא הראה כי במקרה הזה השלם קטן מסך חלקיו: המנדטים אשר קיבל לבדו לא התווספו לליכוד, להפך - הליכוד ירד מכוחו. דבר זה נבע מכך שכחלון עם כולנו ייצג רעיון שונה מהליכוד. הוא ייצג ימין-מרכז חברתי המבקש לזהות עצמו עם
מנחם בגין - רעיון שונה לחלוטין מהליכוד של היום ובעיקר מנתניהו. אך בעצם חבירתו של כחלון חזרה לליכוד, רעיון זה איבד עצמו לדעת. וכאשר לא מתקיימת אחדות בין שני דברים שונים, לא מתקיימת אחדות כלל. בסופו של דבר, מדובר בליכודניק אשר זנח את דרכו האישית והצטרף חזרה לכור מחצבתו מחשש שלא יעבור את אחוז החסימה.
דוגמה הפוכה נוספת היא המקרה של העבודה-גשר-מרצ, אשר מקבלת בסקרים בין 8 ל-10 מנדטים; בבחירות אפריל העבודה קיבלה 6 מנדטים ומרצ 4, ובבחירות ספטמבר העבודה-גשר עמדה על 6 מנדטים ואילו המחנה הדמוקרטי על 5. לא רק שהרשימה המאוחדת לא מתרוממת מעל מספר המנדטים אשר קיבלה במשותף בשתי מערכות הבחירות האחרונות, בחלק מהסקרים היא אף נחלשת. הדבר נעוץ כנראה בסיבה כי הרשימה הנ"ל אומנם מכילה מספר מפלגות, אך היא אינה מאחדת: החיבור ביניהם הוא כפוי מכורח הנסיבות ופחד מאחוז החסימה ולא מרצון ברור להתאחד;
עמיר פרץ חזר ואמר לא פעם ולא פעמיים כי הוא מתנגד לחיבור עם מרצ. הציבור רואה זאת ואינו נוהר אחריהם בסקרים כי אין המדובר באחדות אמיתית ומאחדת.
כחול לבן, לעומת זאת, כן מאחדת: החיבור בין חוסן לישראל, יש עתיד ותל"ם לא נכפה עליהם אלא הוא מייצג אנשים עם רעיונות וערכים זהים, דומים ושונים אשר בחרו מרצון לשבת תחת קורת גג אחד במטרה לנסות להגשים ולתרגם יחד את אמונותיהם המשותפות לכדי מעשים. מותר להם לחלוק על דברים מסוימים - גם בליכוד יש אנשים עם אידאולוגיות שונות החוסים תחת מפלגה אחת, אך הם בחרו להתאחד ולהקים בית אחד אשר בתוכו נמצאים פוליטיקאים שדעותיהם נמתחות לאורכה ולרוחבה של המפה הפוליטית הישראלית. ולא, לא כל מה שמעניין את ציבור בוחריהם הוא רק לא ביבי.
