הידע שלי ברפואה מתמצה פחות או יותר בכך שאם הרופא אומר לי לקחת אקמול, אני לוקח אקמול. אבל דווקא משום כך, דומני שמותר להעלות כמה תהיות והערות לגבי הצד הישראלי של הקורונה - מנקודת מבטו של אדם מן היישוב המשתדל גם להיות מיושב בדעתו.
1. העשורים האחרונים עדים לתופעת "הרפואה המתגוננת". הריבוי העצום של תביעות רשלנות רפואית, שמקורו כמובן בארה"ב אך שתסמיניו ניכרים גם אצלנו, גורם למקצוע הרפואה לפעול במידה רבה כדי להגן על עצמו. תרבות הכסת"ח הגיעה מצה"ל למרפאות ולבתי החולים. וזה אומר: עושים המון בדיקות, נותנים המון תרופות ושולחים להמון ימי מחלה.
המשמעות היא ייקור ניכר של הרפואה, הגדלה משמעותית של העומס, פגיעה במשק כולו - וגם סכנה הנובעת מעצם הבדיקות והטיפולים המיותרים. אבל כל רופא מעדיף להראות שעשה את הכל, אבל ה-כ-ל, למקרה שהמחלה תסתבך, החולה חלילה ילך לעולמו והוא ייתבע. ונא לזכור, שעצם הגשת התביעות - שרובן נדחות - גורם לעלייה בפרמיות הביטוח, אשר בתורן מגולגלות על המטופלים, והן גם גורמות לעוד יותר רפואה מתגוננת וחוזר חלילה.
על הרקע הזה, מותר לשאול האם ההנחיות שמפרסם משרד הבריאות בנוגע לקורונה אינן חלק מאותה תופעה. האם הדרג הרפואי במשרד מעדיף ללכת על הכי בטוח שאפשר, גם אם המשמעות היא הגזמה מיותרת והיסטריה מיותרת עוד יותר. יודגש: ייתכן שההחלטות המקצועיות הן הנכונות ביותר, וייתכן שהן משקללות כראוי את כל השיקולים. כל שאני אומר הוא, שהרפואה המתגוננת היא מצב נתון, השולט בכיפה בתחום זה, ומכאן התהייה.
2. שאלה דומה ניתן להציב לגבי הדרג הפקידותי והמדיני של משרד הבריאות. עם כל הכבוד,
יעקב ליצמן איננו רופא ובנושאים מקצועיים הוא נסמך לחלוטין על אנשי המקצוע במשרד. גם הבכירים במשרד הבריאות אינם רופאים פעילים, אלא חושבים ופועלים כפקידים הצריכים לנהל מערכת מסועפת ואף מסורבלת הכרוכה בדיני נפשות.
האם ייתכן שגם כאן החשיבה היא יותר כסת"חית מאשר עניינית? האם ייתכן שאיש - מן השר ומטה - אינו רוצה להיתפס אחראי, אם חלילה עשרה ישראלים יידבקו בקורונה? ושוב: נטילת האחריות היא חשובה ומבורכת, וההאזנה לדרג המקצועי היא חיוני. לצד זאת, בהתחשב בהיכרות של כולנו עם מערכות ציבוריות - מותר לשאול האם ועד כמה השיקולים של מקבלי ההחלטות הם ציבוריים/אישיים/משפטיים.
3. לצד זאת, מותר לומר שניהול משבר הקורונה לוקה בחסר - בלשון המעטה. הכלל מספר אחת בניהול משבר הוא, שיש למנות אדם אחד האחראי לריכוז הטיפול בו. אדם אחד שתהיה לו סמכות ברורה, יקבל את ההחלטות, יתן את ההנחיות וידבר עם הציבור. מה שאנחנו רואים הוא ההפך הגמור מכך: יעקב ליצמן מחליט על בידוד חולים,
אריה דרעי מחליט על איסורי כניסה לארץ,
רפי פרץ מבטל משלחות לפולין ו
בנימין נתניהו מבטיח לנו שהכל בשליטה.
ככה לא עובדים. אין פלא שאמצעי התקשורת מלאים בידיעות חלקיות ואף סותרות, ואין פלא שהציבור מבולבל ואף היסטרי. מישהו חייב ליטול את ההגה לידיו ולנהל אישית את המשבר. בהינתן העובדה שהקורונה משפיעה על תחומים כה רבים, המישהו הזה צריך להיות ראש ה
ממשלה. אז נכון שנתניהו עסוק במסע בחירות ובמצב הביטחוני, אבל אין מישהו אחר (אגב: אם נתניהו היה ממנה משנה לראש הממשלה, זה היה בדיוק תפקיד עבורו). כי אם מדובר באמת בסכנת חיים, לפחות פוטנציאלית, היא לא פחות חשובה מאשר עזה וסוריה, ויותר חשובה מאשר הבחירות. כמובן, בתקווה שהיועץ המשפטי לממשלה יתיר לו לפעול.