- מייגן טווהיי וג'ודי קנטור הן עיתונאיות ניו-יורק טיימס שחשפו בשנת 2017 את פרשת הרווי וינשטיין - חשיפה שזיכתה אותן בפרס פוליצר. כאן מובאים עיקרי המאמר שפרסמו (יום ג', 25.2.20) למחרת הרשעתו של וינשטיין בשניים מבין חמשת האישומים שיוחסו לו.
התיק הפלילי נגד הרווי וינשטיין היה צעד נועז ורבים חשבו שהתובע המחוזי במנהטן, סיירוס ואנס הבן, שגה כאשר הגיש אותו. אבל עצם הרחבת גבולותיהן של עבירות המין, מהוות ניצחון לתנועה הבינלאומית נגד התנהגות מינית פסולה, שמעשיו של וינשטיין תרמו להיווצרותה.
לאורך הדרך היה צורך להרחיק את אחד התובעים, בשל טענות על התנהלות פסולה של המשטרה. הקורבנות המרכזיים הודו שקיימו יחסים עם וינשטיין גם לאחר שלדבריהן תקף אותן. התביעה בדרך כלל אינה מנהלת תיקים בעייתיים כאלה. סניגוריו של וינשטיין טענו, כי הוא קורבן של תנועת MeToo# שהרחיקה לכת. התוצאה הייתה מעורבת: וינשטיין הורשע בשני סעיפים, אך זוכה משלושה חמורים יותר. אבל שני הסעיפים בהם הורשע יכולים לשלוח אותו ל-29 שנות מאסר, מה שמלמד שהאחריות אינה מסתיימת בבית המשפט של דעת הקהל אלא מגיעה גם לבית המשפט הפלילי.
תנועת MeToo# נתנה חיזוק לפרקליטות. ואנס ספג ביקורת על כך שלא העמיד לדין את וינשטיין ב-2015, כאשר דוגמנית איטלקייה התלוננה במשטרה שהוא תקף אותה. כעת הסכימו כמה מקורבנותיו של וינשטיין להעיד, לאחר שלא התלוננו בעבר, כדי לעודד אחרות להעיד.
לראש צוות התביעה, ג'ואן אילוזי, לא היו ראיות פורנזיות או עדויות ישירות לתמיכה בטענותיהן של הקורבנות. במקום זאת, הצוות שלה ביקש לבסס דפוס פעולה של וינשטיין, כאשר העלה על הדוכן ארבע נשים שסיפוריהן היו דומים לאלו של הקורבנות בגינן הוגש כתב האישום. עדויות כאלו היו חיוניות להרשעתו של ביל קוסבי ב-2018. במקרה של וינשטיין, הן יצרו שלם הגדול מסך חלקיו והוכיחו את כוחו של הקול הנשי הקולקטיבי הניצב בליבת MeToo#.
במשך עשרות שנים השתמש וינשטיין בסניגוריה מן השורה הראשונה ובהסכמים חשאיים כדי להשתיק נשים שביקשו להתלונן על התנהגותו המינית. אבל במהלך המשפטי, הוא היה זה שלא יכול היה לדבר. על-פי עצת פרקליטיו, הוא לא העיד אלא רק האזין לעדויות נגדו. נשים רבות טוענות שהליך כזה משפיל אותן; הפעם היה זה תורו של וינשטיין להיות מושפל.
כאמור, קו ההגנה המרכזי של וינשטיין היה מתקפה על תנועת #MeToo. כאשר נעצר, הוא החזיק בידיו ביוגרפיה של אליה קאזאן, הבמאית שהפכה לקורבן למק'ארתיזם. עורכת דינו, דונה רוטונו, טענה שיחסי המין היו בהסכמה, שהמאשימות משקרות כדי להפוך לידועניות ושהגברים הם קורבנות של תנועה אשר שללה מהם זכויות יסוד. בנאום הסיכום שלה יצאה נגד "עולם השולל מנשים את השכל הישר, האוטונומיה והאחריות".
חבר המושבעים דחה טענות אלו. פסק הדין במשפט וינשטיין עשוי להוות נקודת מפנה סמלית, המראה שפשעי מין אינם מתנהלים בהכרח בתסריט קבוע ומעצבת מחדש את זכותו של הקורבן ליומו בבית המשפט. פסק הדין יוצר תקווה לכך שמערכת המשפט האמריקנית תשקף את האופי האמיתי של אלימות מינית. וקיימת תקווה, שפסק הדין – למרות כוונתו של וינשטיין לערער עליו – יעודד את הפרקליטות ברחבי ארה"ב לנהל תיקים מאתגרים דומים.
