אריה דרעי הוא שועל פוליטי ממולח. לא ברור האם המפלגות הדתיות בכיסו של נתניהו או בכיסו של גנץ. לא בטוח שנתניהו יכול לסמוך בוודאות על ש"ס. דרעי יוצא מגדרו כדי להפגין נאמנות לנתניהו, ורותם לכך גם את תעמולת הבחירות שלו. אבל מהתבטאות של הימים האחרונים אפשר להבין שדרעי דואג בעיקר לדרעי, למרות שהוא מצהיר שמבחינתו, נתניהו הוא האלטרנטיבה היחידה לכל ממשלה שתקום אחרי הבחירות.

ההתייצבות של דרעי לטובת נתניהו אינה מקרית. דרעי, עסקן וסוחר ממולח, אימץ את המימרה אויבך הוא אויבי, כשהוא מתכוון לאביגדור ליברמן וגם הוא יודע שאין אש מחממת יותר מאש הנקמה.

לדרעי ברור שלו הדברים תלויים בליברמן, הוא לא יישב בשום ממשלה עם ש"ס, ולכן האפשרות היחידה שבה ש"ס יכולה למצוא עצמה בממשלה הבאה היא רק בממשלתו של נתניהו.

לא ברורה לי תמיכתו הבלתי מסויגת של דרעי בנתניהו, כשהיא מלווה בקריצה לעברו של לפיד. בראיון לוואלה התבטא דרעי ש"יש חלק בציבור שלנו שמתגעגע ליאיר לפיד, גם ללפיד האבא, איש לא דיבר כמו ליברמן שמסית נגד הציבור החרדי".

דרעי מתגעגע ללפיד

כשליברמן מתחיל להתגעגע גם ליוסף לפיד ז"ל, וגם לבנו יאיר, זה אומר שהוא ממשיך לתמוך בראש הממשלה נתניהו, אבל פוזל גם לכחול לבן, שגם בה הוא מגלה עניין. זה יכול לקרות עם קולותיהם של מצביעי ש"ס שיאפשרו לכחול לבן, להקים את הממשלה הבאה, אם נתניהו לא יצליח בכך.

מה שדרעי מבקש לומר לכחול לבן הוא שהם מבחינתו הם כבר לא הגרועים מכולם, ויתכן שהגעגוע עליו הוא רומז נועד להבהיר שכדאי לכחול לבן לא לבנות רק על ליברמן, כי גם ש"ס היא אפשרות שלא כדאי לדחות על הסף.

ליברמן ממשיך לירות לכל הכיוונים, וטוען שגם הליכוד וגם כחול לבן ממשיכות בקמפיין געוולד היסטרי, שמנצח אפילו את היסטריית הקורונה. הוא טוען שהמגעים בין כחול לבן לחרדים לא נפסקו, והם מתבצעים עכשיו לדבריו, באמצעות הקבוצה הליטאית ביהדות התורה.

דבריו של ליברמן יכולים להסביר אולי את השינוי הרטורי שחל בעמדתו של אריה דרעי, שמצד אחד מפגין נאמנות פומבית לנתניהו, אבל מהצד האחר הוא מבקש לשקם את יחסיו עם יאיר לפיד, וכל זאת בנימוק המפתיע ש"יש חלק בציבור שמתגעגע גם ליוסף לפיד וגם לבנו יאיר". אמירה כזאת לא שמענו מעולם מפיו של דרעי. מה גם שגעגוע הוא צעד רגשי, שבו דרעי לא נוהג לעשות שימוש. דרעי מבין היטב שש"ס לא יכולה להרשות לעצמה לשבת באופוזיציה של אף ממשלה, אם היא רוצה בהמשך פעילות מוסדותיה התורניים. ייתכן שבחושיו הפוליטיים הוא כבר סולל את הדרך להגיע להבנה, שתאפשר לו לעלות בעת הצורך על כל עגלה פוליטית שתשרת אותו.

בסוף השבוע השמיע לפיד התבטאות שבה הוא קשר בין שר החינוך רפי פרץ לבין חברת הכנסת היבא יזבק. הוא עשה זאת כשנשאל האם כאשר השר פרץ יהיה האצבע ה-61 להקמת ממשלה, והאם כחול לבן תראה בו שותף והזדרז להשיב "בדיוק כמו שלא נקים ממשלה כשהיבא יזבק היא האצבע השישים ואחת".

במי יתמוך ליצמן?

לפיד זכה לתגובה מידית מ"האח לשעבר", נפתלי בנט, שצייץ בטוויטר: "לפיד תתבייש לך. אתה פוסל את פרץ? מי בכלל רוצה לשבת איתך"?

כשדרעי מבין שבנט איננו מתכוון ללכת לפחות בשלב הזה עם לפיד, הוא רואה עצמו כמי שיוכל לסייע לכחול לבן להקים ממשלה, אם יהיה צורך בתמיכתו, ובתנאי ששנוא נפשו הנוכחי אביגדור ליברמן, לא יהיה שותף באותה ממשלה.

גם לליברמן, גם לבנט, וגם לדרעי ברור שהפגנת הנאמנות של שר הבריאות ליצמן תלויה במנצח. ליצמן חוזר וטוען: "יש לנו בלוק עם נתניהו והוא חזק". הוא שולל חיבור עתידי אפשרי עם כחול לבן. אבל מתחת לפני השטח כל המפלגות הדתיות יודעות שאופוזיציה היא לא האלטרנטיבה שבה הן יבחרו.

ד"ר רוני ברקוביץ מהאגף לפיקוח במשרד הבריאות לא האמין שזה יכול לקרות לו. הוא יצא לבדוק נוסע ששב מתאילנד, לאחר שלמשרד הבריאות הגיעה תלונה שהוא הפר את צו הבידוד הביתי. ברקוביץ לחץ על מכשיר האינטרקום בבית פרטי, שנראה בית מידות מרשים, ומיד אחרי שהוא הציג את עצמו וביקש לראות את תעודת הזהות של בעל הבית, הוא זכה לשטף של קללות. הנוסע שחזר מתאילנד, נראה מתעטש לעברם של הרופאים, ומכבד אותם בשלל מחמאות בסגנון: אני שם עליכם --- יא בני ---, יא מניאק, יא בן ---, ועוד כמה מכמני לשון שמעידים על תרבותו של בעל הבית.

מי בעל הבית בעל הלשון המעודנת ששמו נעלם ונמנע מאיתנו לראות אותו? לדעתי, יש חשיבות גדולה לנקוט במקרה הזה שני צעדים מקבילים. לחשוף מיד את שמו ותמונתו של בעל הלשון המעודנת, כדי שגם חבריו הטובים יגלו בחברתו של מי הם מתרועעים. במקביל יש להגיש נגדו כתב אישום על העלבת עובד ציבור.

אסור למערכת המשפטית להפקיר עובדי ציבור לגחמותיהם של גסי רוח וחסרי תרבות. משרד הבריאות נקט צעד מתבקש והגיש תלונה למשטרה, שבמקרה הזה לא נדרשת למאמץ מיוחד, כיוון שהמעמד צולם והוקלט במלואו.

איוב קרא שוב בדרכו לרוסיה, ושוב כדי למצוא דרך להילחם במחלת הקורונה. אם יהיה מי שיעצור את המגיפה זה יהיה רק קרא. תזכורת: בשבוע שעבר חשף קרא בדף הפייסבוק שלו, שבעת ביקורו ברוסיה ניתן לו מכשיר מיוחד, שנועד לדבריו לעצור את התפשטות הקורונה במים. קרא הציג בעמוד הפייסבוק שלו תמונה שבה הוא נראה חובק מכשיר עגול שיביא את הבשורה. לא שמעתי אף לא אחד מהמדענים טוען שמגפת הקורונה מתפשטת במים, אבל אין לי כוונה להיות הראשון שיטיל ספק בדבריו של קרא, שכבר הוכיח בעבר שהוא לא גוזמן, והוא יודע על מה הוא מדבר.

קרא הסביר בדף הפייסבוק שלו בכל הרצינות, ש"מדובר במכשיר לניקוי מי שתייה ואיזונם מבחינת תרכובתם, שהמציא איבגיני פרוטופובוב. המהנדס הרוסי, שגילה את יכולותיו המוכחות של קרא, החליט למסור לידיו את המכשיר בסן פטרסבורג.

חזרתו של קרא לישראל אחרי שחשף שהוא מחזיק את המכשיר המהפכני למלחמה בקורונה, לוותה בסיקור חסר תקדים. אין כמעט ערוץ רדיו או טלוויזיה שלא הזדרז להתקשר לקרא, כדי לשמוע ממקור ראשון, על השיטה שבאמצעותה הוא יעצור את התפשטות המחלה.

איוב שוב בדרכו למוסקבה

גל הראיונות שהעניק קרא, העלה הרבה חיוכים על פניהם של מראיינים רציניים וותיקים, אבל זה לא מנע מקרא לשוב מיד לרוסיה. לקראת סוף-השבוע עדכן קרא את מעריציו בדף הפייסבוק שלו: "אני בדרכי לרוסיה לפגישה עם שר הבריאות במוסקבה, בעניין המכשור הרפואי איבגני לטיהור מים המחסל כל וירוס כולל הקורונה".

איוב קרא יודע שכולם במתח עצום, והוא לא מתעלם מהעובדה שמדינה שלמה עוצרת את נשימתה בהמתנה למוצא פיו. לכן הוא בחר להרגיע אותנו ופרסם תמונה מרגיעה ממטוס בדרכו חזרה למוסקבה, וכתב ארבע מילים שמבטיחות הכל: "אעדכן בבשורות טובות משם".

האמת שאני רגוע כבר מהשבוע שעבר, כשהתברר לי שחיסול המגיפה נתון בידיו של קרא. לא הצלחתי להתאפק, ונכנסתי לדף הפייסבוק שלו, שמפאר את בעליו והאזנתי בקשב לראיונות שנערכו עם נושא הבשורה, שלא ברור למה הוא חזר לארץ, כשהוא כבר שוב בדרך למוסקבה.

יתכן שגם קרא שמע את השמועה שהאפיפיור חלה בקורונה, ונמצא בדרכו בשליחות מיוחדת גם לוותיקן עם המכשיר החדש, כדי להציל גם את מנהיגה של הכנסייה הקתולית.

האזנתי בעניין לחלק מהראיונות שבהם קרא חזר והסביר על סגולותיו של המכשיר. אהבתי במיוחד את קטע הסיום הנהדר של הראיון, שבו אמר קרא: "אם שותים מים מהמכשיר אין שום סיכוי שהקורונה תפגע בך. וגם תאכל פחות, וכך זה יוכל לתרום גם לדיאטה".

מה היינו עושים בלעדיו? היינו צוחקים הרבה פחות. איזה מזל שיש לנו אותו.

רינת חזן, רעייתו של חבר הכנסת לשעבר אורן חזן, לא ויתרה ובצדק. טוקבקיסט בשם אברהם לונשטין, תושב רעננה, פרסם עליה טוקבק משמיץ שבו קרא לעקר אותה. לונשטיין הגיב בטוקבק על חילופי דברים קשים בין חברת הכנסת לשעבר מיכל בירן, לבין בעלה אורן, שאותו כינתה בירן בכינוי גנאי.

חזן לא נשארה אדישה, ופרסמה תגובה בדף הפייסבוק שלה לוויכוח ששמעה. הפוסט שפרסמה הועבר לאתר החדשות nrg ללא הסכמתה.

לונשטיין פרסם תגובה באתר החדשות, ובה טען שצריך לעקר את רינת חזן, משום שלדעתו היא "תביא דור נוסף של ילדים מטומטמים, מושחתים וגנבי מוחות". לונשטיין לא הסתפק רק בכך וכינה את הרעיה בכינויי גנאי חריפים, שמפאת כבודה לא נחזור עליהם.

חזן החליטה לא לוותר, ובאמצעות עו"ד רון לוינטל, היא הגישה תביעה נגד הטוקבקיסט אברהם לונשטיין לבית השלום ברחובות, וזכתה לפיצוי של 27 אלף שקלים.

לפני תשע שנים, הניח ח"כ לשעבר זבולון אורלב את ההצעה הראשונה שזכתה לכינוי "חוק הטוקבקים". ההצעה מטילה חובה על אתרי האינטרנט לגלות את זהותו של טוקבקיסט, שפגע באדם שמתכוון לתבוע אותו, על כך שפגע בו בדברים שיש בהם לשון הרע.

מאז חל שינוי של ממש בעמדת בתי המשפט, וגם אתרי האינטרנט מודעים לכך שהם עלולים לשלם את המחיר אם לא יסירו טוקבקים שיש בהם לשון הרע.

לא כמו בשוויץ

חבל שאנחנו מפגרים אחרי שוויץ, שם נקנס משתמש של הרשת החברתית בסכום של 4,000 דולרים רק משום שהוא עשה "לייק" בפייסבוק לתגובה שכללה דברי השמצה. במקרה הזה נטען כלפי פעיל זכויות בעלי חיים שהוא גזען ואנטישמי. בית המשפט בשוויץ פסק שלמרות שהתגובות לא נכתבו ע"י הנאשם, הוא הורשע בהלבנת פניו של פעיל זכויות האדם, רק משום שעשה "לייק", והפיץ את התגובות לאנשי הקשר שלו בפייסבוק, ו"מכך שהפך את הדברים לנגישים, עבור מספר רב של אנשים".

אצלנו, נדרשים בתי המשפט לדון יותר ויותר בשאלה האם ומתי יש לחשוף את פרטיו של טוקבקיסט, כאשר הוא מפרסם דברי לשון הרע, לצורך הגשת תביעה משפטית נגדו. מי שתומכים בצורך למסור ללא דיחוי את פרטיו של הטוקבקיסט האלמוני, טוענים שיש לנהוג במקרה כזה בדרך של "הרמת מסך", שנהוגה בדיני חברות, ולעשות זאת גם כשמדובר במסך המחשב.

"טביעת האצבע", שמותיר אחריו הטוקבקיסט האלמוני היא כתובת ה-ip שלו ה- internet protocol, שאותה מבקש כותב האינטרנט שלא תדעו, כדי שבחסות עילום שמו הוא יוכל להשמיץ ככל העולה על רוחו.


האתר הזה הוא החלוץ, ועל-פי מיטב ידיעתי, גם האתר היחיד שמפרסם את כתובות ה-IP של הטוקבקיסטים שמגיבים על כתבות. פרסום "תעודת הזהות" של כותבי הטוקבקים מאפשר לאתר ביתר קלות שפני מקלדת, שבמעטה עילום שמם מאמינים שהם יכולים לכתוב הכל.

חשיפה רק כשהעבירה פלילית

השיטה שנהוגה באתר הזה מאפשרת לכל גולש, גם לבדוק בדרך פשוטה את כתובת ה-ip ממנה נשלח טוקבק, ולגלות מיד האם מדובר בתגובה שכותב גולש אחד, שמפציץ את האתר בתגובות משמיצות או שמדובר במספר גולשים.

בית משפט השלום בתל אביב, דחה בעבר בקשה של בעלת חנות למוצרי תינוקות במודיעין, לחשוף זהות של גולשת, שהציעה לגולשים להתרחק מהחנות, כיוון שהיא קיבלה לטענתה שירות לא ראוי.

השופטת בלהה טולקובסקי אימצה בהחלטתה גישה מחמירה שבה נקטה השופטת אגמון–גונן, בפרשת פלונית. בפרשה הזאת הוצא צו איסור פרסום, על שמה של מבקשת, שביקשה להסיר את הצו בעת שהייתה באותה עת קטינה, ומכאן דבק לבקשה השם פלונית. בפרשה הזאת קבעה השופטת אגמון גולן, שזהותו של גולש בעילום שם באינטרנט תיחשף רק אם יש בדברים עבירה פלילית על החוק לאיסור לשון הרע.

הצעד בו נקטה רינת חזן, שבעקבותיו היא זכתה לפיצוי של 27,000 שקלים, הוא צעד אמיץ ונכון, שנועד להבהיר לשפני מקלדת שניתן בקלות לאתר אותם, ולתבוע מהם פיצוי.

לאה גולדברג כתבה פרסומת לשמן "מגד", שיוצר בארץ בשנות השלושים של המאה הקודמת. זה לא היה סתם שיר לבקבוק שמן. זה היה "שיר השירים לשמן מגד של חברת שמן". גולדברג, משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית, כלת פרס ישראל לספרות, הפגינה את כישוריה גם כפרסומאית מחוננת. איך אנחנו יודעים? הכל בזכות טיוטת כתב יד שנשמרה, ובה נמצא השיר שפורסם בכתב העת "טורים" של אותה תקופה.

נתי גולן מפרסם בבלוג הספרייה הלאומית, איך התגלגלה המשוררת הידועה לכתיבה שיווקית. "בשנות השלושים של המאה הקודמת, קבוצת סופרים ואנשי מדע, שקדו על הוצאת כתב עת ספרותי ששמו "טורים". אבל להוציא מגזין עולה כסף. מה עושים? בדיוק כמו היום: מחפשים מפרסמים. קברניטי כתב העת מתחילים להיפגש עם מפרסמים פוטנציאליים. הם מנסים לשכנע אותם לרכוש מודעות - אבל זה לא ממש הולך להם.

הדיל של שלונסקי

לכן מייסד "טורים", אברהם שלונסקי, מציע למפרסמים מוצר "פרימיום": המפרסמים לא רק יקבלו "ספוט" יוקרתי בכתב העת, הם "יזכו" גם למודעה מנוקדת בחרוזים. ומי ידאג לזה? המשוררות והמשוררים הכי טובים בארץ ישראל, שהם במקרה גם כותבים קבועים ב"טורים". אלתרמן, שלונסקי, וכמובן לאה גולדברג גויסו למשימה.

גולן מספר שכיוון שהמחברים לא לקחו קרדיט על הפרסומות המומחזות, אנחנו כמעט לא יודעים מה כתבה לאה גולדברג, ומה כתבו אלתרמן ושאר חברי "טורים", אבל שיטוט בגיליונות "טורים" של אותה תקופה חושף שורה של שירים מחורזים במודעות ליינות, לבתי קפה ולמוצרים נוספים. לדברי גולן, השיר שכתבה לאה גולדברג עבר עריכה קפדנית של שלונסקי, לפני שהתפרסם ב"טורים".

וזה השיר שכתבה המשוררת גולדברג על שמן מגד:

• כל נפש עורגת, חומדה, מתמוגגת:
  רק שמן של "שמן", השמן של "מגד":
  זה שמן בכל השמנים משובח
  כי זך ומזכזך הוא אלוף המטבח.
  ולכן:
  אך שיר השירים לי ל"מן שמנים!
  מטוב תמרוקים עד משחת השנים
  ו"מגד"- השמן הזך בתכלית,
  תפארת לכל סעודה ותפריט.
  עקרת - הבית איננה דואגת:
  מה קל הבישול, אם בבית יש "מגד"!
  הבעל יטעם ויתמה על הטיב:
  "זה שמן של שמן", -מיד הכרתיו.
  ולכן:
  אך שיר – השירים לי ל"שמן שמנים,
  מטוב תמרוקים עד משחת – השיניים
  סבון טואלטי מכל המינים
  ושמן של "שמן" הטוב בשמנים.

ויש עוד כמה בתים שתוכלו לקרוא במודעה המצורפת. נתי גבאי מעיד שגולדברג לא התנצלה על שנאלצה לחבר זמרירים "זולים" כדי להתפרנס, וטוענת שהשירים "תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית".