מקור העוצמה היהודית

בפתיח של פרשת השבוע ה' מורה למשה (שמות כה): [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. לכאורה אנחנו יודעים מה היא תרומה ומן הסתם אפילו נותנים מדי פעם. אלא שכאן הקב"ה מבקש: וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, לא 'ויתנו', מה הרעיון? קודם נציין שזו ההופעה הראשונה של מילה זו בתורה ובמקורותינו יש לה כמה פירושים; הפירוש הפשוט כמו שאומר רש"י, הוא לשון 'הפרשה' להפריש לנדבה. פירוש נוסף הוא בהתאם למשמעות השורש של המילה - להרים, כלומר לרומם משהו ממדרגתו הנוכחית למדרגה גבוהה יותר. פירוש נוסף על דרך הרמז מביא בעל הטורים, 'תרומה' אותיות 'תורה מ', שניתנה לארבעים יום שהיה משה בהר סיני.

חשוב לציין שפרשה זו באה בהמשך לפרשת משפטים שבה למדנו כי מעמד הר סיני ועשרת הדברות ששמענו שם, עם כל הכבוד, אין בכוחם לשמר את יחודנו כעם אם לא שננהג בהתאם להוראות שקיבלנו בפירוט בפרשת משפטים. כעת אנחנו לומדים כי גם בהוראות הנ"ל לא די, שכן קיומן עלול להיות טכני מדי, בלי חוויה של חיבור לאלוקות. לכן צריכים מערכת שתאפשר את שיחזור החוויה של מעמד הר סיני, של התגלות אלוקית לבני אדם, והפעם לא רק כחוויה המונחתת מלמעלה אלא בהשתתפות פעילה שלנו, שכל אחד ואחת מעם ישראל ירים תרומה לבניין משכן שבו יתגלה כבוד ה' כמו במעמד הר סיני אם כי בלי קולות וברקים. וכאן משתלבים כל הפירושים שהבאנו ל'תרומה'.

יש עוד פירושים שלא הבאנו וחלקם ישולבו בהמשך בע"ה. כדי להתחבר לאלוקות אדם צריך להתנתק לפחות זמנית מענייני היומיום וזהו לשון 'הפרשה' כפירוש רש"י, לפרוש מעניינים המפריעים לדבקות בה'. בדרך זו האדם מרומם את עצמו למדרגה נעלית יותר וזהו לשון 'הרמה' כמשמעות השורש של המילה תרומה. בכך האדם מכשיר את עצמו להישאר דבק בתורה שניתנה למ' יום כפירוש בעל הטורים. וזה שהבקשה היא וְיִקְחוּ-לִי ולא ויתנו לי, אומר המדרש שעל-ידי התרומה לוקחים כביכול את הקב"ה בכבודו ובעצמו, "לי (כלומר אותי) אתם לוקחים". הכלל הוא שלתרומה לא נותנים הכל אלא רק חלק קטן ממה שיש, עשירית או לכל היותר חמישית והחלק הזה מעלה לקדושה את כל השאר.

לשאוף כלפי מעלה

אבל בדרך כלל תרומה בשיעור כזה אינה מצויה כל כך, מה שמצוי זה שנותנים חלק מזערי ממה שיש ובכך יוצאים ידי חובה. לא רק מצפונית, גם הלכתית. ואותו חלק מזערי שנותנים לשם שמים די בו כדי להעלות לקדושה את כל הנשאר. אבל צריך שזה יהיה לשם שמים כי רק כך מרוממים את עצמנו ואת כל מה שיש לנו למדרגה של קדושה. התורה מעידה עלינו שאנחנו "המעט מכל העמים" חלק מזערי מהעולם הגדול, אבל אותנו, את החלק הזעיר הזה בחר הקב"ה לרומם מכל העמים ועובדה זו אמורה להשתקף בתרומה שלנו כאשר היא לשם שמים. וכמובן, לא די בפעולה חד-פעמית כנ"ל ובטח לא די במה שקירבנו לפני הר סיני והשמיע לנו את עשרת הדברות, אלא צריך שתהיה פעולה נמשכת.


המשכיות כזו אפשרית רק כאשר יש יעד מוגדר לחתור אליו ובידיעה ברורה שאין קיצורי דרך. התורה הגדירה לנו את היעד בפרשת השבוע: [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. כלומר המטרה היא שהמודעות לקשר שלנו עם בורא עולם תחיה בלבנו בקביעות. כדי שזו תתקיים צריכים לעמול על כך יום יום כי בקלות אפשר להיסחף בריבוי המידע והלחצים היומיומיים, לשכוח שיש מי שמשגיח על הכל בהשגחה פרטית וכך להיסחף אל מחוץ למסגרת חלילה. ונדגיש שוב, אין קיצורי דרך. פרשת השבוע אומרת לנו שיש לעמול על שימור הקשר שלנו עם בורא עולם ומנהיגו באופן מכוון ושלחיזוק הקשר הזה לא די בקיום מצוות ברמה טכנית אפילו אם היא יומיומית.


יומיים אחרי שנקרא את פרשת תרומה ניקרא לקלפיות כדי לבחור את המנהיגות שלנו לשנים הבאות. פרשת השבוע מורה לנו לשמור מרחק ממי שמציע לנו פתרונות קסם ולבחור במי שמציע לנו יעד ברור של שמירת הזהות שלנו, שפירושה הוא חיזוק הקשר המשולש שבין עם ישראל, תורת ישראל ואלוקי ישראל. הדרך לכך אינה קצרה והיא גם לא אמורה להיות, אבל פרשת השבוע מלמדת שזו הדרך היחידה שהיא נכונה, שתוביל אל היעד. ובסוף השבוע של הבחירות נקרא את פרשת "ואתה תצווה" שרומזת לאחדות ישראל (תצווה מלשון צוותא) תחת מנהיגותו של משה, של תורת משה. הדבקות הזאת במשה ובתורתו היא סוד העוצמה של עם ישראל ואנחנו לא מוותרים עליה בשום מחיר.