הכרעה בחיפה (י"ב) - הערבים מעוניינים בשלום בחיפה

ב-3 במארס 1948 בלילה חדרו תשעה-עשר לוחמי ה"הגנה" בפיקוד ישראל ליאור לשכונה הערבית וואדי ניסנאס. "המטרה: לפרוץ לבתים הגובלים עם הדר הכרמל, לפגוע בגברים ולחבל ברכוש", כתוב בפקודה שקיבלו. יגאל ידין פקד על המח"ט משה כרמל להעביר את הגדוד של ליאור לגליל העליון, וכרמל שלח אותו למשימה זאת כדי לנצלו בפעם האחרונה. "הלילה היה גשום", סיפר ליאור. "מעטים היו האנשים שהסתובבו בחוצות. שתי מכוניות יצאו מהדר הכרמל ועליהן חביות ממולאות בחומר נפץ, זפת, בנזין, גומי וסחבות. משקל כל חבית ארבעים עד חמישים ק"ג. מחלקה אחת רוכזה באחד הבתים שבסביבות קולנוע 'ארמון' ותפקידה היה לפרוץ לוואדי ניסנאס אחרי פיצוץ החביות. המכוניות עם החביות הגיעו למקומות שנקבעו. החוליות, שתפקידן היה להפעיל את החביות, גלגלון לתוך השכונה. החביות התפוצצו ובכמה מבתי השכונה אחזו להבות. באותו זמן פרצה המחלקה לתוך העמדות הקדמיות והמשיכה להתקדם פנימה, מטיחה יריות לכל עבר. הבתים בערו חצי שעה, הפאניקה והמבוכה בוודאי היו גדולות. היחידות נסוגו לבסיסיהן עם תום הפעולה. ההצלחה הייתה שלמה. כל חדר שהיו בו רהיטים ומזרונים הוצת". חמישה-עשר ערבים נהרגו בפעולה זאת. נראה שאחת מסיבות ההצלחה הייתה חוסר הערנות של הלוחמים הערבים. הם היו עסוקים בהכנות למבצע שתי מכוניות התופת שיזם המפקד הערבי אל-חניטי.

למחרת, 4 במארס בשעה שש וחצי בבוקר, יצאה מכונית פורד קטנה מכיכר חמרה שבחיפה הערבית לכיוון המרכז המסחרי וניסתה לפרוץ את המחסומים של ה"הגנה". כשירו עליה השומרים התפוצצה המכונית על נוסעיה. בתים אחדים, של יהודים ושל ערבים, ניזוקו וזקנה יהודייה אחת מתה משבץ לב. מכונית התופת השנייה התקרבה למחסום ליד בת גלים. אחד השומרים התכונן להשליך עליה רימון. המכונית נעצרה ונוסעיה ברחו. חבלנים בריטים פירקו ממנה את מטעני הנפץ. אף שמכוניות התופת שלהם לא התפוצצו,¹ ירו הערבים ממרגמות ומכונות יריה על הרובעים היהודיים. אנשי ה"הגנה" השיבו אש והבריטים ירו על שני הצדדים. מהיהודים לא נפגע איש.

עד אמצע חודש מארס נמשכו מלחמת הדרכים והצליפות בחיפה, אך לא היו בהן אירועים דרמטיים. ב-4 במארס הגיעו לעיר מאה ועשרים חיילי "צבא ההצלה" הערבי שסיימו את אימוניהם בבסיס קטנה ליד דמשק,² ו"הוועדה הלאומית" מינתה מפקדים חדשים, מנאמניה ומיריבי אל-חניטי, במקום אלה שנהרגו ונפצעו.³ חאג' איברהים שלח משלחת לקהיר וביקש מחאג' אמין אל-חוסייני לתווך בינו ובין אל-חניטי. חאג' אמין מינה את מחמוד הינדי למפקד כל צפון ארץ ישראל וביקש ממנו לעשות סדר בחיפה. ב-7 במארס מת הינדי משבץ לב.⁴

חבר "ועדת המצב" של חיפה, אוריאל שלון, דיווח לבן-גוריון ב-10 במארס: "ערביי חיפה רוצים בשלום. הוועד הערבי מורכב מאנשי משקל, מציעים שלום עד 15 במאי, בשטח מבָּלְד א-שייח'⁵ עד זכרון יעקב ועד בכלל". שלון סיפר שחאג' אמין הסכים להצעה זאת והעריך שמפקד ה"הגנה" בחיפה יעקב לובליני אינו רוצה בשלום. לובליני מקווה שבריחת ערביי חיפה תתגבר.⁶

ב-6 במארס עבר הגדוד של ישראל ליאור מחיפה לגליל העליון, ולובליני הטיל על מקסים (מקסי) כהן להקים גדוד חדש. כהן, מפקד פלוגה בבריגדה במלחמת העולם השנייה, לא גויס עד אז. לגדודו החדש גייס חיפאים צעירים שהועסקו עד אז באבטחת התחבורה. זה היה גדוד 24 שהיה כפוף למפקדת חיפה.⁷

על פיגועי היהודים בחיפה הגיבו הערבים בתקיפת התחבורה היהודית, בעיקר בכביש לתל אביב, בקטע שבין חיפה לזכרון יעקב. כפריים וחיילי "צבא ההצלה" הניחו מארבים בקטע זה, פגעו במכוניות, הרגו את נוסעיהן ושדדו את תכולתן. מהלך זה התרחש בכל הארץ ובייחוד על הכביש בין תל אביב לירושלים, בהתאם לאסטרטגיה הערבית לנהל "מלחמת דרכים" שבה יד היהודים הייתה על התחתונה והם אכן הובסו במלחמה הזאת. כדי לנצח בה היה הכרח להשתלט על שטחים השולטים על הדרכים ועל כפרים ערביים סמוכים. השתלטות זאת הייתה בניגוד לאסטרטגיה של בן-גוריון שהתבססה על דחיית הכרעה, ולארגון ה"הגנה" לא הייתה יכולת צבאית לעשות זאת עד התמוטטות ערביי ארץ ישראל לאחר פרשת "דיר יאסין" ב-9 באפריל 1948.

1. א"צ, מטנא לחירם, 7 במארס 1948; מנדל זינגר, עמ' 229-228.
2. א"צ, ידיעות טנא.
3. שם, שם.
4. שם, שם.
5. היום העיר נשר. ובייחוד השכונה תל חנן.
6. יומן דב"ג, 10 במארס, 1948.
7. א"צ, אל כרמלי מאת הדרי, 6 במארס 1948; ראיון עם מקסים כהן ב-7 במארס 1983.