70 שנה להסכם שביתת הנשק עם המצרים

בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם מ-11 בדצמבר 1948, יש להקים "ועדת פיוס" כדי לסייע לממשלות ולגורמים הנוגעים בדבר לקדם את הסכמי שביתת הנשק, ולהשיג הסכם שלום כולל בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוועדה הורכבה מנציגי שלוש מדינות - צרפת (שנחשבה כנוטה לצד ישראל בעקבות הסיוע שהגישה לה), טורקיה (כמדינה איסלאמית נחשבה כנוטה למדינות ערב) וארצות הברית (שנחשבה כמדינה ניטרלית).

חברי הוועדה היו קלוד דה בואסנז'ה מצרפת (יושב-ראש הוועדה) מרק אתרידג' מארצות הברית, שמאוחר יותר הוחלף בפול פורטר, וחוסיין ילצין מטורקיה. בפגישתה הראשונה של הוועדה, שנערכה בז'נבה ב-17 בינואר 1949, נקבעו סדרי העבודה של הוועדה והוחלט כי מקום מושבה הקבוע של הוועדה יהיה בירושלים.

הוועדה הקימה תת-ועדה לבינאום ירושלים. במהלך החודשים הראשונים של 1949, נפגשו חברי הוועדה בנפרד עם נציגי ישראל, מדינות ערב והפלשתינים. הוועדה הקדישה הרבה מזמנה לבעיית הפליטים הפלשתינים. במזכרים ששלח אתרידג' למזכיר המדינה האמריקני ציין שהשקפותיה של ישראל בנושא הפליטים הפלשתינים דומות לאלה ששמע מהיטלר בגרמניה ב-1933, והעריך כי "אפשר שיהיה זה מן החוכמה, בטווח הארוך, ליישב מחדש חלק ניכר מן הפליטים הערבים במדינות ערב השכנות". הוא לחץ לקליטתם של לפחות 250,000 פליטים בתחומי ישראל.

בפגישתה של הוועדה בתל אביב ב-7 באפריל הצהיר ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון כי "מדינת ישראל לא גירשה איש ולא תעשה זאת לעולם". אולם, בפגישה עם אתרידג' שהתקיימה בטבריה ב-18 באפריל קבע בן-גוריון שישראל אינה יכולה לקבל פליטים ערבים חזרה לשטחה. באפריל 1949 יזמה ועדת הפיוס את הקמתה וכינוסה של ועידת לוזאן, שבה יוכלו הצדדים ללבן את הבעיות שביניהם - הפליטים, ירושלים, גבולות מדינת ישראל וההכרה של מדינות ערב בה, בניסיון להגיע להסכמי שלום בין הצדדים. נלך אם כן צעד צעד.

הסכמי שביתת הנשק, כללו ארבעה הסכמים שנחתמו ב-1949, בתיווך האו"ם, בין ישראל ל-4 ממדינות ערב שפלשו לישראל במלחמת העצמאות. ההסכם עם מצרים נחתם ב-24 בפברואר, ההסכם עם לבנון - ב-23 במרס. ההסכם עם ירדן (אז: עבר הירדן) - ב-3 באפריל, וההסכם עם סוריה - ב-20 ביולי.

עירק השתתפה אף היא במלחמה, אך סירבה לחתום על הסכם שביתת נשק. הסכמי שביתת הנשק ציינו את סיומה הרשמי של מלחמת העצמאות וכללו הסדרים בנוגע לאזורים מפורזים, סימון גבולות, הסגת כוחות, איסור חדירת כוחות עוינים ואיסור ירי מעבר לגבול, והסדירו את פעילותן של ועדות שביתת נשק המשותפות (בראשות האו"ם).

ב-1 בינואר 1949, העבירו הבריטים אולטימטום לישראל, על פיו על הצבא הישראלי לסגת משטחים עליהם הוא השתלט בחצי האי סיני, ולא, תפעל בריטניה צבאית עם הכוחות המצריים בהתאם לאמנה האנגלו-מצרית מ-1936. צבא בריטי הועבר לעקבה ונתקבלו ידיעות מודיעיניות על כוונת הבריטים לכבוש את הנגב בסיוע הלגיון הירדני, הצבא העירקי וצבא מצרים.

הלחץ הבינלאומי נשא פרי וב-2 בינואר נסוגו כוחות ישראל מסיני. בשל כיתורו של הכוח המצרי ברצועת עזה ועקב המצור שבו הייתה נתונה חטיבה מצרית בכיס פלוג'ה, נאלצה מצרים לפתוח ב־12 בינואר 1949 במשא-ומתן על שביתת נשק עם ישראל. הדיונים, בתיווך האו"ם, נערכו באי היווני רודוס.

בראש משלחת ישראל עמד המנהל הכללי של משרד החוץ ולטר איתן, כשלצדו ראובן שילוח, אליהו ששון ויועץ משפטי מטעם משרד החוץ. בראש הצוות הצבאי עמד האלוף יגאל ידין, ושני קציני מודיעין: רב-סרן אריה סימון ורב-סרן יהושפט הרכבי. האלוף דוד שאלתיאל וסגן-אלוף יצחק רבין השתתפו בחלק מהשיחות.

בראש המשלחת המצרית עמד קולונל מוחמד סיף אל-דין, כשלצדו שני קולונלים ושני קציני מודיעין, יועץ משפטי ושני יועצים מדיניים. המתווך בפועל מטעם האו"ם היה ראלף בנץ', הגנרל האמריקני ויליאם ריילי, הכלכלן ג'ו ריידמן והמשפטן היווני קונסטנטין סטוורופולוס.

מצרים הציבה תנאים מוקדמים חמורים, כגון נסיגת צה"ל מבאר שבע, ולפיכך היו הדיונים ממושכים. עם זאת, במהרה החל משא-ומתן ישיר בין הצדדים, ללא עזרת נציגי האו"ם. ההסכם נחתם לבסוף ב־24 בפברואר 1949 וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, אך מוצב בית הקברות (מערבית לרפיח) יעבור למצרים.

בנוסף קבע ההסכם שהחטיבה המצרית המכותרת תשוב למצרים, ושאזור עוג'ה אל חפיר יפורז. ההסכם קבע כי באזור עזה, קו שביתת הנשק ישורטט 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל-עזה ודרומה עד לגבול הבינלאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, נתגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את כפרי העבסאן ומפריד בין בתי הכפר ובין אדמותיו.

עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את כפר העבסאן בשלמותו. בתמורה, קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר תחומה הצפוני שורטט בצמוד למושב "נתיב העשרה" של היום במקום בצמוד לקיבוץ יד מרדכי. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על כמה אזורים ונושאים: רצועת עזה, באר-שבע, ביר-עסלוג', קו הפרדת הכוחות, וניידות הכוחות הישראלים בנגב הצפוני. המצרים הציגו שש תביעות: הישארות מצרים ברצועת עזה והוצאת כוחות צה"ל מאזור דיר-סנייד, הסמוך ליד-מרדכי, ומאזור בית-הקברות מול רפיח, שנכבש במהלך מבצע 'חורב';

הוצאת צה"ל ממרחב הנגב הצפוני, פרט לכוחות הגנה ביישובים היהודיים; פירוז באר-שבע ומינוי מושל מצרי אזרחי בעיר; שליטה מצרית על דרך עסלוג'-רפיח ומינוי מושל מצרי אזרחי בכפר עסלוג'; יציאת צה"ל מרצועת המדבר המצומצמת שעוג'ה במרכזה, שעל-פי תוכנית החלוקה נכללה במדינה הערבית; וקביעת הנגב הדרומי כאזור מפורז.

ההסכם חולק ל-12 פרקים. שר החוץ (שרתוק) שרת קבע לאחר שקיבל טלגרמה מיגאל ידין כי "מעתה - שביתת נשק". ישראל חלקה שבחים למלך מצרים פארוק שהנחה את נציגיו בכיוון של חתימה על ההסכם. בתום השיחות וההסכמות חתמו בשם ממשלת מצרים: מוחמד סיף אל דין ואל-רהמני ובשמה של ממשלת ישראל חתמו: ולטר איתן יגאל ידין ואליאס ששון.

הוקמה ועדת שביתת הנשק מ-7 חברים, שלושה לכל צד ובראשה קצין מטעם האו"ם ומושבה באזור המפורז ליד עוג'ה אל חפיר. ביומנו של רס"ן א' סימון נכתב כי: "מצרים ראתה בישראל עובדה מוגמרת" והיא "מבקשת לעשות ביחד לשם ייצוב המזרח התיכון והשכנת שלום".

כזכור בידי ישראל היו כ-1,000 שבויים ורבים מחייליה ואזרחיה היו שבויים בחלק מארצות הערביות הלוחמות, לכן נערך פרוטוקול גם לצורת החזרת השבויים אך מקוצר היריעה לא נוכל להרחיב על כך.

בדיונים שקדמו לכינוס ועידת לוזאן התבהרו עמדות המעצמות, ארצות הברית וצרפת, בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי. לארצות הברית, שהייתה היוזמת הראשית, היה אינטרס שהמפגש יצליח כיוון ששאפה להשגת יציבות במזרח התיכון, כדי למנוע את גלישת האזור לידי ברית המועצות. גם לצרפת, כנציגת אירופה, היו אינטרסים במזרח התיכון.

שתי המעצמות דאגו לענייניהם על-ידי כך, ששלחו נציגים מטעמם שינהלו את הוועידה. ישראל לא הייתה מרוצה מהרכב הוועדה וניסתה להכניס אליה גם נציג מהגוש הסובייטי, אך ללא הצלחה. בידי האמריקנים נותרה אם כן היכולת לנהל את מהלך האירועים ולהפעיל לחץ צבאי וכלכלי על ישראל.

כיוון שבאותם ימים ניסתה ישראל להתקבל כחברה מן המניין באו"ם, השתדלו נציגיה ובמיוחד אנשי משרד החוץ "לרצות" את דעת הקהל העולמית ולא לשים אבני נגף בפני הוועדה. ואכן, במאי 1949 ברוב של 33 מדינות כנגד 11 מתנגדות התקבלה ישראל כחברה באו"ם.

ועידת לוזאן זומנה על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם בעקבות המלצת "ועדת הפיוס לארץ-ישראל" במטרה לגבש הסכם שלום כולל וקבוע בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוועידה פעלה במהלך שנת 1949 בעיר לוזאן שבשווייץ. את רעיון הקמת הוועידה הציע לאו"ם המתווך הרוזן פולקה ברנדוט, כחלק משורת הצעות שהעביר לאו"ם במסמך הנקרא "דוח ברנדוט".

כשלושה חודשים לאחר הירצחו של ברנדוט, החליט האו"ם בהחלטת עצרת 194 מתאריך 11 בדצמבר 1948, על הקמת ועדת הפיוס לארץ ישראל. ועדת הפיוס יזמה את כינוסה של ועידת לוזאן בשויץ, כדי לסייע לממשלות ולגורמים הנוגעים בדבר ללבן את הבעיות שביניהם - הפליטים, ירושלים, גבולות מדינת ישראל וההכרה של מדינות ערב בה, בניסיון להגיע להסכמי שלום בין הצדדים.

הצורך בהשגת הסכם קבע נבע מהעובדה שהסכמי שביתת הנשק שנחתמו לאחר מלחמת העצמאות ב-1949, נחשבו להסכמים זמניים. לפי ראש המשלחת הישראלית לשיחות, איש משרד החוץ ולטר איתן, הוועידה נערכה בנקודת זמן מאוד רגישה מבחינת מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית ומול האו"ם - מדינה חלשה שעדיין לא מלאו שנה לעצמאותה וכאשר ב-29 בנובמבר 1948 נדחתה בקשתה להתקבל כחברה באו"ם.

במאי 1949 עמדה ישראל לחדש את בקשתה בשנית ונהגה עקב כך בזהירות דיפלומטית. נציגי ישראל לא עזבו את הוועידה אף כי היה לה ברור שעל-פי הנהלים שנקבעו - מפגשים בלתי ישירים, מדינות ערב כגוש אחד מול ישראל תחת משא-ומתן פרטני עם כל אחד מן הצדדים כפי שהיה בוועידת רודוס - אין שום סיכוי להגיע להסכם כלשהו.

לישיבה הראשונה של הוועידה, שהתקיימה ב-27 באפריל 1949, הגיעו משלחות מישראל, מצרים, עבר הירדן ולבנון. המשלחת מסוריה הצטרפה בשלב יותר מאוחר. בוועידה נכח גם נציג הוועד הערבי העליון כנציגם של הפלשתינים. נציגי המשלחות הערביות הופיעו בפני הוועידה כגוש אחד.

ההנהגה בישראל, שחששה כי בשל מלכוד זה לא תוכל להתקדם לקראת הסדר, הציעה לנהל משא-ומתן עם כל מדינה בנפרד, ללא ידיעת המדינות האחרות. הצעה זו לא צלחה כיוון שהערבים ראו בניהול משא-ומתן ישיר עם ישראל, מעין הכרה עקיפה בקיומה.

בראש המשלחת הישראלית שיצאה לוועידה עמד המנהל הכללי של משרד החוץ, ולטר איתן, שאליו צורפו אישים בכירים נוספים ממשרד החוץ: אליהו ששון, זלמן ליף, גרשון אבנר וראובן שילוח. בראש המשלחות הערביות עמדו פקידים מדרג ומעמד דומים.

העמדות הערביות הוצגו בתור קונצנזוס כללי ולא כאינטרסים ייחודיים. בוועידה עמדו לדיון שלושה נושאים אשר העסיקו את העולם הערבי כולו: הנושא הראשון, שהיה גם החשוב ביותר מבחינת הערבים היה בעיית הפליטים שנוצרה בעקבות מלחמת העצמאות. לפי הערכות האו"ם, הגיע מספר הפליטים אז ל-750,000 בקירוב.

הנושא השני: גורלה של ירושלים. הנושא השלישי: עתידם של השטחים שהוענקו לערביי ישראל בתוכנית החלוקה. בפועל עסקה הוועידה בעיקר בשאלת הפליטים. העולם הערבי היה מאוחד בשני נושאים: בינאום ירושלים והקמת מדינה פלשתינית עצמאית.

יוצאת דופן הייתה ירדן, שהפתרון המועדף בעיניה היה חלוקת ירושלים וסיפוח שטחי ארץ ישראל שעל-פי החלטת חלוקה נועדו להיות בשטח המדינה הערבית, לירדן. בזמן ועידת לוזאן כבר הייתה ירושלים מחולקת, והגדה המערבית הייתה מסופחת לירדן, סיפוח שהוחלט עליו בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין שתי המדינות בתחילת אפריל 1949.

בשאלת ירושלים והמדינה הערבית בשטחי ארץ ישראל המערבית, בחרה ישראל בפתרון הירדני. לגבי הפליטים, עמדת ישראל התבססה על שתי הנחות יסוד. האחת, ישראל לא ראתה עצמה נושאת באחריות ליצירת בעיית הפליטים, אך למרות זאת הייתה נכונה לתרום ולסייע בפתרון הבעיה מתוך שיקולים אנושיים.

ההנחה השנייה הייתה, שכל פתרון הכולל שיבתם של הפליטים מסכן את קיומה של מדינת ישראל. לכן בשלבים הראשונים הוצעו מספרים קטנים יותר ולקראת הפסקת הדיונים סירבה ישראל לקבל פליטים לחלוטין.

השיחות (שיחות השלום) התנהלו בשני סבבים: סבב ראשון: מ-27 באפריל עד 23 ביוני 1949. סבב שני: מ-18 ביולי עד 12 בספטמבר 1949. בסבב הראשון בעקבות סירוב המשלחות הערביות לשבת באולם אחד עם המשלחת הישראלית, התנהלו השיחות באופן בלתי ישיר, כשהמתווכים משמשים כשליחים בין המשלחות.

מזכיר המדינה של ארצות הברית, דין אצ'יסון, נפגש ב-5 באפריל 1949 עם שר החוץ משה שרת וטען כי על ישראל להסכים להעניק זכות שיבה לכרבע מהפליטים הערבים. אצ'יסון רמז על כך, כי מחווה מסוג כזה מצד ישראל תאפשר להארי טרומן, נשיא ארצות הברית, להמשיך בתמיכתו במדינת ישראל. כמו-כן הבטיח המזכיר כי יעשה ניסיון להתקדם לקראת הסכם כולל של הסכסוך הישראלי-ערבי.

שרת ובן-גוריון סירבו להיענות להצעת ארצות הברית והסכימו להחזיר מספר מוגבל של פליטים במסגרת איחוד משפחות, ולתת פיצויים לאחרים. בהמשך הציע ראש המשלחת האמריקנית לישראל שתספח אליה את רצועת עזה על פליטיה, כ-400,000 נפש.

מעבר לכך, מדינות ערב דרשו שהפליטים יחזרו לשטחים שהיו מיועדים למדינה הערבית על-פי תוכנית החלוקה באזורי רמלה, לוד והגליל המערבי. על-אף שישראל חתמה על פרוטוקול הוועידה שכולל בתוכו את תוכנית החלוקה, היא סירבה לדרישת הערבים ונצמדה להסכמי שביתת הנשק. הסבב הראשון של ועידת לוזאן הגיע למבוי סתום. רבים בוושינגטון ראו בישראל את מכשלת תהליך השלום.

באיגרת ששלח טרומן לבן-גוריון ב-29 במאי 1949, האשים אותו בכך שהוא שגרם לקיפאון בלוזאן. כמו-כן איים הנשיא על ישראל בהטלת סנקציות ובעיון מחדש ביחסה של ארצות הברית למדינה היהודית. בנוסף לאגרת, איים הממשל האמריקני להשעות מלווה של מאה מיליון דולר למדינת ישראל.

גם במהלך הדיונים המשיכו האמריקנים ללחוץ על ישראל. הנציג אמריקני אתרידג' איים להתפטר וביצע זאת בסופו של דבר ביולי 1949 ופול פורטר החליף אותו. על-אף כל איומי האמריקנים, בן-גוריון לא חשש ולא מיהר לפעול. דעתו הייתה כי אין לוותר על אינטרסים חיוניים לישראל מתוך שיקולים הנובעים מלחץ.

אל הסבב השני הגיעה ישראל עם הצעה לקלוט לתחומה 100,000 פליטים. הצעה זו לא התקבלה על-ידי הערבים שדרשו שכל הפליטים יוחזרו לישראל. הסימנים לסיום הוועידה החלו להופיע באמצע אוגוסט 1949. היה זה לאחר ש"ועדת הפיוס" ניסתה לחזור על פרוטוקול מאי 1949 במסמך חדש.

הבעיה שהפעם הערבים לא הסכימו לשינוי הפרוטוקול, וישראל לא נאותה לחזור על הסכמתה כבעבר. האמריקנים, שבתחילה רצו מאוד בהצלחת הוועידה, החלו להתייאש מניסיונות הפיוס שלא הובילו להישגים. כמוצא אחרון נסע פול פורטר לוושינגטון להתייעצות. בשובו הציע לצדדים המעורבים, כי הוועידה תשלח לאזור "משלחת סקר כלכלית" כדי לבדוק את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בכל מדינה לקלוט פליטים.

ישראל לא הסכימה לשתף פעולה, והעדיפה להישאר בגבולותיה ולהתעסק בענייניה הפנימיים. המשלחות הערביות וישראל סירבו לחתום על הצהרה משותפת עם סיום הוועידה. ועידת לוזאן הסתיימה אם כן בספטמבר 1949 ללא הסכמי שלום, ללא פתרון לפליטים, וללא החלטה ברורה על מעמד ירושלים. משום כך נערכו ועידות נוספות בפריס ובז'נווה אך על תוצאות עבודתן לא נעמוד כאן.

ועידת לוזאן, שהיוותה מעין המשך ישיר לשיחות שביתת הנשק שלאחר מלחמת העצמאות, הייתה על-פי ההיסטוריון אילן פפה "הזדמנות נדירה לפתור את הסכסוך הישראלי ערבי, הזדמנות שלא נוצלה ועל כן לא ניתן לומר אם הוחמצה או לא".

לכאורה נראה כי האו"ם לא הצליח לנצל הזדמנות חד-פעמית שהייתה בידיו לקדם את הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות להסכם שלום כולל, אך הסוגיה סבוכה מדי מבחינה היסטוריוגרפית. יש התולים את כישלון השיחות בעובדה שנציגי המדינות שהרכיבו את הוועידה, מארצות הברית, מצרפת ומטורקיה היו חסרי ידע בענייני המזרח-התיכון, ובשל כך לא ידעו כיצד להתנהל במצב הסבוך.

אחת הטעויות שעשו ראשי הוועדה הייתה עריכת השיחות במרוכז בין ישראל לבין כל נציגי המדינות הערביות שגובשו לקבוצה אחת, ולא באופן נפרד כפי שבוצעו בהסכמי שביתת הנשק. במצב כזה חשש כל אחד מנציגי המדינות הערביות מתגובת הנציגים האחרים ולא פעל למען קידום האינטרסים של מדינתו. בנוסף לכך, השיחות לא נערכו באופן ישיר אלא בתיווך משתתפי הוועידה.

מלחמת השחרור הסתיימה בהישגים טריטוריאליים גדולים עבור מדינת ישראל. חלק מהישג זה ניתן להסבר, כפי שקבע החוקר יורם מיטל "הצבא המצרי לא היה מוכן כלל להיכנס לקרב, לא בנשק ולא באימונים". אמירה זו מערערת את הדימוי של "מעטים מול רבים" ובבחינת כל חזית בנפרד מסתבר שלדימוי זה לא הייתה הצדקה.

מכל מקום המצרים שהובסו חיפשו דרך לצאת מרץ-ישראל ולשמר את המשטר המלוכני במצרים. הסכמי רודוס סייעו להם בהשגת מטרה זו. בן-גוריון כתב לראלף בנץ' לאחר החתימה על הסכמי רודוס "אני והאנושות כולה, לא נשכח לעולם את מאמציך שהיו עד כה התרומה המשמעותית ביותר של האו"ם לשלום העולם".

אחרים קבעו כי חתימת הסכמי רודוס היו "הניצחון המרכזי של האו"ם מאז הקמתו וכי העניקו את האישור לנחיצותו של הארגון הבינלאומי החדש". חוקרים אחרים סברו כי בלוזאן הוחמצה הזדמנות פז להגיע להסכמי שלום וזאת כנראה משום העימות שהתפתח בין משרד החוץ (שרתוק ואיתן) לבין עמדות הצבא שביקשו לשמר את כיבושי הצבא בגבול הדרומי תוך שהם מניחים כי "הסיבוב הבא" יגיע במהרה ולכן יש לשמר על עמדות אלו.