"זהו הניצחון הגדול בחיי, כנגד כל הסיכויים עמדנו מול כוחות אדירים שכבר הספידו אותנו. הפכנו את הלימון ללימונדה" כך אמר נתניהו בנאומו מול תומכיו בגני התערוכה עם היודע התוצאות, וסיכם עם חזרה על הבטחותיו המדיניות, "נחיל ריבונות על חבלי מולדת ביהודה ושומרון, נחסל את האיום האירני, נכרות ברית הגנה עם ארה"ב ונכונן שלום עם מדינות ערב". כדי להזכיר לכולם על מה הוא נבחר. לראשונה מזה שנים שנתניהו לא הפסיק להודות לגורמים רבים סביבו לצד תומכיו על העבודה הקשה שעשו עבור נצחונו. אז איך הוא עשה זאת? הכריזמה, הניסיון, הנוכחות שלו בשטח ושילוב שרי הליכוד הדומיננטיים, הוא מבין את החברה הישראלית טוב יותר מכולם וזה מה שעושה אותו לקמפיינר מצוין. הוא מכיר את קהל ה"בייס" שלו מצוין וידע להתאים את המסרים שלו אליהם. הוא קרא את השטח, הביא איתו את הניסיון שלו ומכולם הוא הכי רצה לנצח! וזה הוכח בשטח.
הזינוק הדרמטי של הליכוד הוא הבעת אי-אמון בסדר היום התקשורתי והמשפטי שניסו גורמים רבים להוביל בכדי להשפיע על תוצאות הבחירות, נתניהו מיקד את הבחירות ב"תוכנית המאה" שחשפה את היעדר האידיאולוגיה של כחול לבן והותירה את הקמפיין של הכת "רק לא ביבי" עירום מנכסים פוליטיים, וקמפיין "בלי טיבי אין לגנץ
ממשלה" שחשף את היעדר הקואליציה שלה להגיע ל-61 ללא הרשימה המשותפת. נתניהו הצליח לשכנע את הציבור שבני גנץ לא מתאים ולא בשל בשלב הזה לשמש כראש ממשלה בישראל ולהיות מנהיג בעל שיעור קומה. זו פוליטיקה של זהויות ומעמדות ולמרות שיש ביקורת מדי פעם וכפי שקבוצת כדורגל מפסידה לעיתים ועדיין זוכה לאהדה של חבריה, כך המפלגות בישראל. קשה היה הפעם שלא לראות בעיניים וברשתות החברתיות את הפער בין ישראל הראשונה לישראל השנייה בשטח.
כחול לבן ספגה מכה קשה למה שקרא גנץ "הרוב הציוני". בסלידתה מנתניהו היא הביאה לבחירות שבהן במקום לדהור לניצחון, הוכתה קשות בידי הליכוד מימין ומפלגה המשותפת משמאל. הפסילה של נתניהו, הובילה אותה לאובדן תואר המפלגה המובילה. המצביעים היהודים הציוניים רובם הצביעו למפלגות המרכז והימין, כי המנהיגות הערבית בכנסת מוקצנת הרבה יותר מהאזרחים הערבים בישראל והחיבור של גנץ איתם הפחיד מאוד את רוב המצביעים היהודים- הטענה של נתניהו בנושא זה דווקא תפסה היטב בשטח. מבקרי הקמפיין של גנץ טענו שכחול לבן היא סטארט-אפ פוליטי חדש שלא ממש התלכד ועבד במקצועיות. גנץ הפסיד את הבחירות ביום ששבר שתיקה של חמישה שבועות בראיון אצל
דנה ויס כשלא ידע לתת תשובות משכנעות לשאלות איך יקים ממשלה ויוציא אותנו מהפלונטר הזה? ברירת ספטמבר חוזרת אליה במלוא עוצמתה: האם להצטרף לנתניהו ולשים קץ לסאגה הנוראה של החרמות או ללכת לעוד בחירות בתנאים קשים. חילופי ההאשמות שהחלו מיד לאחר הבחירות יבליטו את הפערים שבתוכה החוצה. ייתכן שמחיר ההצטרפות לנתניהו, יגרום לפירוקה במבנה הנוכחי. לגנץ יהיו עכשיו שני אתגרים פנימיים, לוודא שאיש מ"הקוקפיט" לא מערער על ההובלה שלו ולשמור על כל הח"כים שלו "קרוב לחזה".
הרשימה הערבית הפתיעה את כולם וגדלה בשלושה מנדטים, אחוז ההצבעה הסופי במגזר הערבי גדל בכ-10% מסבב הבחירות הקודם. הערבים כעסו על גנץ שבמקום להוות אלטרנטיבה לנתניהו הוא ניסה להעתיק ממנו כדי לקחת מצביעי ימין מאוכזבים וההקצנה שלו מול מנהיגי הערבים פגעה במועמדותו כראש המחנה בשמאל. טאלב אסנע ח"כ לשעבר טען שלשום שהוא לא רואה שום בעיה לבחור בין נתניהו לגנץ- ומי שייתן להם יותר ילכו איתו. לטענתו, רק הימין יכול להכשיר את המפלגות הערביות בישראל כי לשמאל אין לגיטימציה נרחבת בעם לעשות זאת.
המפלגות החרדיות היו בעבר מפלגות ציר והיו פתוחות לבחינת הליכה משותפת עם כל מפלגת שלטון שהתאימה להם וענתה על צרכיהם- כעת יש ברית ואידיאולוגיה העושה קשר בין הלאום היהודי לדת היהודית לצד הפן החברתי עדתי בצורה מובהקת- המפלגות הדתיות חברו לגוש של נתניהו ובחרו צד בצורה ברורה יותר ומחייבת מאשר בעבר.
ש"ס, למרות שכבר הספידו אותה כמה פעמים חזרה לכוחה מימי הרב עובדיה. הקמפיין של ש"ס חיבק את נתניהו חזק והיה חיובי - לצד עבודת השטח ברמת המשפחה מדלת לדלת שם ש"ס שולטת וחזקה.
יהדות התורה שמרה על כוחה.
השמאל הציוני קרס למרות החיבור של שלוש המפלגות עבודה- גשר ומרצ,
עמיר פרץ התלונן כנגד קמפיין ה"שתיה" של קולותיו על-ידי כחול לבן באגרסיביות ערב הבחירות. נתניהו יכול לפנות לעמיר פרץ ( החוגג השבוע 68 ) ומתוך רצון למנוע מערכת בחירות רביעית, פרץ יכול לגלות אחריות לאומית ולהצטרף לממשלתו - אגב בשלב זה אין ממש מי שיכול להעניש אותו משום שלמעט
איציק שמולי לא נותר אף אחד בעבודה שיוכל לשלוף סכין ולפגוע בו ובין השאר ייתכן שזו הקדנציה האחרונה שלו במהלכה הוא ירצה להציל את הכשלון אותו נחל יחד בהתרסקות אחת ממפלגות הייסוד של הפוליטיקה הישראלית לצד כל מפלגות השמאל. ללא ספק! המפלגות הללו יחד לא התאמו את עצמן למציאות ולא הצליחו לבטא את האידיאולוגיה של ציבור מצביעיהם המקורי שברח והצביע לכחול לבן ולרשימה המשותפת.
ליברמן, הפרגמטיסט הידוע שבסיבוב קודם דרש מנתניהו לשינויים מרחיקי לכת מול מפלגות הגוש שלו החרדים. עבר מגוש הימין לשמאל ובהתנהלותו הוציא את עצמו מהמשוואה המיידית לחיבור בגוש הימין. נחלש כעת והמציאות השתנתה וככל שנתניהו ירכיב את גוש ה- 61 הוא יעדיף לא לפנות אליו בין הראשונים. כשהמטרה להפלת נתניהו כשלה נכון לרגע זה, ייתכן שהוא ימצא את הדרך להתפשר ולחבור אליו בעצמו. בכל זאת! נראה שלאחר שלוש מערכות בחירות כל הצדדים יתפשרו.
ימינה של בנט ושקד שמרה על כוחה ובנט שמבקש לשמור על תפקידו כשר הביטחון, חזר לא פעם על עמדתו "שמרנו על קמפיין בוגר ונקי והצלחנו מבלי לירות בתוך הנגמ"ש. אנחנו נישאר מאוחדים וחזקים יחד".
אחוז הצבעה שחזר לשיאים של שנות ה-90 והיה הישג לציבור הישראלי 71%, הפעם כולם "נהרו לקלפיות". אך למרות זאת, אחוז ההצבעה הגבוה של הציבור עדיין לא מתכנס להכרעה ברורה כעת - ייתכן שהציבור עדיין רצה חיבור לממשלת אחדות בין שתי הסיעות הגדולות.
לסיכום, נתניהו רשם הישג עצום. אבל האם הוא גם ניצח ומהי האחריות הלאומית? בפוליטיקה הישראלית, ניצחון פירושו הקמת קואליציה ו"השבעת ממשלה". בימים הקרובים נדע את התשובה, גם האפשרות לבחירות נוספות לא ירדה סופית מהשולחן. חשוב להזכיר כי כשנתניהו אומר ממשלת ימין, ואז קורא לפיוס, הוא בעצם אומר לציבור: אני אהיה ראש הממשלה הבא, ומי שיסרב לפיוס וכניסה למו"מ קואליציוני מסיבות של החרמה יהיה האשם הישיר לקיומן של בחירות רביעיות בתוך שנתיים. זהו בעצם הלחץ שנראה בשבועות הקרובים מצד נתניהו ואנשיו. בסיום פגישתו עם ראשי המחנה הלאומי. סוכם שימשיכו לפעול יחד כגוש אחד בראשות ראש הממשלה נתניהו במטרה להקים מהר ככל הניתן ממשלה לאומית חזקה למדינת ישראל. עוד סוכם כי לא פוסלים כניסה לממשלה של מפלגות המכירות במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ללא ספק! העם אמר את דברו - רוצים ממשלה לאומית בראשות נתניהו אך לאחר מערכת בחירות סוערת וקשה מצד כולם שהעמיקה את השבר והמחלוקות בעם- חלק לא קטן הביע גם רצון לאחדות בין הצדדים.
נתניהו מוכשר ומנוסה מכולם! והוכיח בעבר כי הוא יכול לעבוד קשה בניהול מספר זירות במקביל, לטוס לכמה יעדים ולהצליח לקדם את המטרות שלו בהצלחה, אני מאמין כי הוא יוכל לבצע את עבודתו במקביל לדיון המשפטי בהצלחה. 60 מנדטים יעניקו לו אפשרות סבירה מאוד לממשלה כזו. ב-58 -59 מנדטים לגוש הימין, העניינים מתחילים להסתבך משום שזה מאלץ אותו לאתר גורמים חדשים להצטרפות לגוש שלו בזמן קצר מחד-גיסא, ויש רוב בכנסת שרוצה בשיגורו הביתה אך לא שש להתחבר רשמית בשלב זה למען מטרה זו באופן גלוי מאידך-גיסא, מצב כזה גם פותח פתח לממשלת מיעוט או חקיקת חוק שאוסר על ראש ממשלה לכהן עם כתב אישום. וכאן נדרשת האחריות הלאומית של הפוליטיקאים, שחייבים ללכת בבלוק יציב שיעניק לישראל ממשלה יציבה וחזקה של רובו המוחלט של הציבור בישראל. למדינה הזו, שנקרעת כבר שנה, אין מנדטים למלחמות מיותרות. מול האתגרים השונים בפן המדיני- ביטחוני ובפן הכלכלי חברתי לצד הרצון להחזיר את המערכת הפוליטית לפעילות מלאה ומחייבת נדרשת הבנה של המציאות הקשה ופשרה מצד כולם.
