מבט על הכנענים - מזווית אהרון אמיר

אהרן אמיר פרסם מאמרים, כמו גם שני ספרי מאמרים. הראשון נקרא: מטעני צד המחולק לשישה שערים (1991), כמו גם את הספר: ואני בשלי, עיונים ותגובות 1944-1995, ארץ, זהות לשון, ספר שלח, המחולק לחמישה שערים (שני הספרים יצאו לאור בהוצאת ירון גולן). בנוסף לספרים כתב אמיר לא מעט וחלק מארכיונו נמצא בספריה הלאומית בירושלים וכולל: מאמרים, מכתבים, ומאמרי עיתונות, שחלקו האחר נמצא במכון גנזים בת"א.

אהרן אמיר נולד ב-5 לינואר 1923 בעיר קובנה (בירת ליטא בפועל), (ניפטר ב-28 בפברואר 2008) לאביו דב ליפץ, שהיה מראשי המחנכים העבריים בליטא, עסקן ציוני ועברי ולאחר עלייתו לארץ שימש כמורה ומנהל בית ספר תיכון בתל אביב, כמו גם המנהל המייסד של הוצאת "עם הספר".

אמיר היה בסוף שנת 1948 ממייסדי כתב העת "אלף", ושימש עורכו עד להפסקת פעילות כתב העת בשנת 1953. כתב העת עסק בנושאים פוליטיים, אקטואליים, ותרבותיים מנקודת הראות של התנועה הכנענית. מבחינה מתודית יש לציין שעד עד טרם נכתב מחקר על כתב העת הזה, הגם שנכתבה ספרות מחקרית על הכנענים.

עם זאת יש לציין שבמסגרת ספר אסופה שהוציאה האוניברסיטה הפתוחה - הקבוצה הכנענית, ספרות ואידיאולוגיה (שלוקט ונערך על-ידי ד"ר נורית גרץ, ורחל ויסברוד בשנת 1986) הכיל חלקו האחרון סיפורים שפורסמו בכתב "אלף". כהמשך לכך ראוי לציין שבשנת 1958 הקים וערך את כתב העת הספרותי "קשת", שהיה פתוח לכל הזרמים ועודד יצירת יוצרים צעירים שעשו בו את צעדיהם הראשונים ובהם: עמוס עוז, יהושע קנז, ישעיהו קורן, יצחק בן נר, גדעון תלפז ורבים אחרים.

כתב העת הפסיק לצאת בשנת 1976, אך בשנת 1998 במלאת ארבעים שנה לגיליון הראשון, יצא "גיליון היובל" כאסופה מכובדת ומרשימה, ובשנת 2000 חזר להופיע כתב העת כ" קשת החדשה", ועד לפטירת עורכו בשנת 2008, ערך אמיר 22 גיליונות.

בשנת 1965 הוא הקים מועדון דיונים, לא בהכרח עם בעלי אורנטציה כנענית (ולכן לא הזמין אליו את יונתן רטוש, שניפגע מכך מאוד) כאמנון רובינשטיין, וגם עם מי שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסת השנייה - רוסתום בסתוני, שהתגלה כבן ברית לתפיסה הכנענית.

לאחר מלחמת ששת הימים הקים אהרון אמיר יחד עם אליקים העצני, משה לוינגר וחנן פורת את "המטה להחזקת השטחים" שפעל אקטיבית להתיישבות וזכה להצלחות בחברון. היה זה שיתוף פעולה שחרג מהתפיסה החילונית רפובליקאית הכנענית מעצם השיתוף עם אנשים שזוהו לאחר מלחמת יום הכיפורים כדתיים לאומיים משיחיים, כשהמדינה החילונית הליברלית רחוקה מתפיסת עולמם.

על תקופה זו ניתן ללמוד משני מכתבים. במכתב הראשון (מה-10 לנובמבר 1967) כותב אמיר לחנן פורת ש"מטה הפעולה קיבל הבטחות שונות לסיוע כספי במסגרת המסע להחזקת השטחים בכללותו. משהתברר לנו כי "התנועה למען" (הכוונה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה-י.ב.) אינה מוכנה בשום אופן לתת ידה למאמץ ליצירת עובדה בכפר עציון ש/לא על דעת כל בעלי הדעה, וכאשר החלטנו להיכנס בעבי הקורה כמו שהננו, כ"מטה פעולה", התחלנו במסגרת מאמץ מוסכם ומתואם עם עוד גופים, כגון המשמרת הצעירה של המפד"ל והמרכז החופשי, לנסות ולממש כמה מאותן הבטחות סיוע.

ראשון שנענה היה לא בנק א"י-בריטניה אלא מנהלו, כאיש פרטי (הכוונה ליהושע בן ציון-י.ב.), שהיה עצמו כחבר ה"מטה" וחבר ועדת הכספים שלו, ואשר את תרומתו הבטיח עם הצטרפותו לפעולתנו ועוד בטרם יעמוד עניין כפר עציון כנושא מעשי על סדר היום..."(גנזים 352/2985/17).

מכתב חנן פורת לאמיר, שנשלח כעבור כשנתיים (י"ב תשרי, תשכ"ח) תוהה הראשון, מה קרה עם הסכום של 1000 ל"י "של בנק א"י בריטניה אשר הובטח (או נמסר) לידך" (לא נמצאה התשובה למכתב המקוטלג באותו מקום של קודמו).

התכנה הפוליטית של אמיר הייתה הקמת "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון" בשנת 1976 לאחר פריצת מלחמת האזרחים בה, וכהמשך לכך, היה אמיר בורג מרכזי בשנת 2000 בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון בהיותו פעיל במסגרת עמותת אחווה ישראלית לבנונית, שפעלה בשיתוף הלבנונים שנמלטו ממדינתם לישראל. במסגרת זו הוציא ספר ביקורתי שנקרא "הספר השחור" שכלל מאמרים על הכניסה של ישראל ללבנון, השהות בה, והברית שנוצרה עם צבא דרום לבנון - צד"ל.

בשנת 1980 הוציא בני פלד חוברת המערערת על תפיסת המשטר והזהות הלאומית, מה שהביא לקשרים עם אהרן אמיר שפעל בשנות השמונים להקמת "רפובליקה שנייה". אני זוכר מפגש כזה בו הייתי נוכח ומה שבלט, שלא היה קשר אידיאולוגי בין האנשים. בכתב העת מוניטין פורסמה ידיעה על התארגנות זו וצוין שאמיר גייס להתארגנות זו את שלהבת פראייר. לעומתו מעיד עוזי אורנן על המפגש עם בני פלד לפני בחירות 1981, שפלד התייחס בהתנשאות כלפי אחרים, וראה עצמו "כשלגיה עם הגמדים" (מתוך מסמכי המקור שאספתי ששימשו לכתיבת הביוגרפיה של אורנן).

אמיר עסק במספר תחומים. בעוד חברו עזרה זהר עוסק במשטר ובחברה (בהן נגע אמיר בכתיבתו ואף לכיוון הליברלי-שמרני שביטא זהר), עסק אמיר בלשון כמו גם במה שיעסוק פרק זה בלאומיות ובמבנה המדינה. הוא ביקר באחד מספריו את תפיסת "עם לבדד ישכון" היהודית וקבע ש"מדינה החורתת על דגלה סיסמות של "עם לבדד ישכון" וקובעת לה כשאיפה אידיאלית שלא להיות "כלל הגויים", סופה מתמאסת על כל האומות ואובדת מגוי" (מתוך המאמר "מטרות לאומיות א" בספר מטעני צד, עמ' 87).

הכנענים וגם אמיר ראו בהישגי מלחמת ששת הימים הישגים טריטוריאליות שיש להפוך לעובדות קיימות ולכן גרס ש"אבי אבות המחדלים (לאחר 1948) המחדל שבהשלמה עם שיסועה של הארץ ובאי ניצול היכולת הצבאית של ישראל והקוניונקטורה הבינלאומית של הזמן ההוא להצבת גבולותיה של המדינה הצעירה על נהר הירדן" (מתוך "אחדות תתנו לארץ", בספר מטעני צד, עמ' 93).

תפיסתו הייחודית לעומת חבריו הייתה פריסת תוכנית פדראלית אותה הכתיר כ"ארצות הברית של ישראל" (ידיעות אחרונות מיום 29.3.1972) שכותרת המשנה של מאמרו מעידה על מהות החידוש הפוליטי: "מבנה פדראלי דמוקרטי חילוני של חבלים אשר יקיפו את כל שטח "ארץ ישראל הגדולה" עשוי לפתור אחת ולתמיד הבעיות הפוליטיות, הגאוגרפיות והדמוגרפיות של מדינת ישראל". במאמר עצמו הוא מציע גם אפשרות להכליל את מזרח הירדן, כשהרעיון הבסיסי הינו "רעיון של אחדות מתוך ריבוי של ריכוזיות (צנטרליזציה) בדרג הגג ושל ביזור (דה צנטרליזציה) בדרג של ה"תשתית", וזאת בהיקף כלל ארצי".

תחת כותרת המשנה-"שבעה חבלים" נכתב "במסגרת כזאת של משטר פדראלי נשיאותי, מבוסס על תחוקה כתובה, אפשר לחזקות כמדומה, לעתיד הקרוב, מבנה של שבעה אוטונומיים, בתוספת מחוז הבירה, מחוז ירושלים, כחטיבה מנהלתית מוניציפלית בפני עצמה במסגרת המבנה הפדראלי (דוגמאות לכך - בארצות הברית: וושינגטון, היא "מחוז קולומביה", ובאוסטרליה: "הטריטוריה של הבירה", הכוללת את קנברה, הבירה הפדראלית, ובארגנטינה: המחוז הפדראלי של בואנוס-איירס).

מדובר בשבעה חבלי ארץ ועוד מחוז בירה, כמו גם מעמד של טריטוריה לחצי האי סיני שינוהל במישרין על-ידי הממשל הפדראלי. שבעת החבלים הם: חבר חרמונים הכולל את הגליל העליון והגולן (בירתו צפת), חבל הצפון הכולל את הכרמל, עמק עכו והגליל התחתון ועד חיפה (הבירה חיפה), חבל השרון: עמק החוף והמשולש הקטן כולל גוש-דן (הבירה ת"א), חבל השפלה: שפלת יהודה כמו גם עזה והתחום שבין ראשון לאשקלון (הבירה: עזה או אשדוד), חבל דרום: נחלות יהודה ושמעון (שבתנ"ך), הר יהודה והנגב (הבירה: חברון), חבל אפרים ובנימין: עמק הירדן, בקעת ים המלח והערבה עד שארם אל-שייך(הבירה: יריחו). כל חבל ינוהל על-ידי מושל שיחבר יחד עם בחירת הנשיא. כפי שצוין מחוז הבירה תהווה ירושלים ובנותיה לרבות בית לחם, בית סחור גילה ובית ג'אלה.

מבנה המשטר דומה למשטר הנשיאותי הפדראלי, כשמדובר על הפרדה בין שלוש זרועות הממשל, על שני בתי המחוקקים המרכזים: עליון (סנט שמספר חבריו שווים מכל החבלים) ותחתון (שמספר חבריו ישקף את גודל האוכלוסייה) - כמו גם מורשנים חבליים וכמובן נשיא נבחר לתקופה של ארבע או שש מדינות הבוחר לו את הרכב הקבינט כפוף לאישורו של הסנאט הוא הבית העליון. יש לציין שמטבע הדברים, על התחוקה לכלול מוסד המוסמך לפרש את החוקה. חברי בית דין עליון זה מתמנים על-ידי הנשיא באישורו של הסנט לכל ימיהם עד להתפטרותם.

מאמר זו היה המאמר הפרוגרמטי והמפורט ביותר שכתב אמיר, שבדרך כלל נטה לכתיבת מאמרים פובליציסטים בעלי טענה מרכזית אחת. כך הוא כתב סדרה של מאמרים בשנות ה-80 בשם: "למשול כיצד"? "למשול"! "למשול לשם מה"? כשבאחרון נכתבת הטענה ש"מימשל ישראלי בר תוקף בשטחים הכבושים הוא מוצדק ומחויב ככל שהוא יעודד להבטיח, להציל, ולשמור על אחדותה של ארץ ישראל המערבית" (הספרייה הלאומית, כתב יד, ARC 1363 0346).

סוף חלק ראשון על אהרן אמיר.