ענווה ורוח הקודש

שמו של משה רבנו אינו נזכר בפרשת השבוע הפותחת בפסוק (שמות כז): [כ] וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. המפרשים דנו בכך והסברים ברבדים שונים נאמרו על העדר זה. אבל האמת היא שמאז הפסוק הראשון בפרשה הקודמת בתחילת פרק כ"ה ועד סוף פרשתנו בפסוק י' של פרק ל' לא נזכר שמו של משה. לכאורה זה מפני ששתי הפרשות מהוות רצף אחד של הוראות שקיבל משה ביחס לבניית המשכן, כליו והעבודה בו, אבל הזוהר עומד על שינוי סיגנון מפרשת תרומה לפרשת תצווה: אמר רבי חייא מאי שנא הכא מבכל אתר דכתיב ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואתה תצוה את בני ישראל (שמות ל) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור?

כי אומנם גם בפרשת תרומה נעדר שמו של משה לאחר הפסוק הראשון, אבל שם כל ההוראות פותחות בִּפְעלים: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְעָשׂוּ אֲרוֹן, וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, לפי זה ההמשך הסגנוני היה אמור להיות "וציוית, והקרבת, ודברת" אבל במקום זה בפרשתנו כל פיסקה מתחילה ב-וְאַתָּה, מה השתנה? אחד הפירושים בפשט להעדר שמו של משה בפרשתנו הוא לבטא את הענווה שלו, שהרי (בפרשה הבאה) הוא מסר את נפשו למות תמורת עם ישראל ומסירות זו משתקפת בהעדרות של שמו מפרשה אחת. ועדיין אין בכך הסבר לשינוי הסגנוני, לפתיחה ב'ואתה'. משיב על כך הזוהר: אלא כֹּלָא ברזא עלאה איהו לאכללא שכינתא בַּהְדֵיה. כלומר הניסוח הזה משקף את העובדה שמשה זכה להתאחדות מלאה עם האלוקות.

והא בהא תליא, בזכות הענווה שלו לא הייתה לו שום בעיה לוותר על חייו לטובת עם ישראל ואותה ענווה גם הכשירה אותו להיות כלי מוכן תמיד להשראת השכינה. עד כדי כך שהוא כבר לא רק מעביר את ההוראות מהקב"ה אלא וְאַתָּה תְּצַוֶּה, כביכול מצווה על דעת עצמו. אלא שכעת דעת עצמו ודעת הקב"ה זה אותו עניין בדיוק, לאכללא שכינתא בַּהְדֵיה, התכללות שלו עם השכינה. ממשיך הזוהר ומסביר כי מהמדרגה הזאת של משה הוא המשיך השראה לכל האומנים שעשו במלאכת המשכן ובכך שרתה גם עליהם רוח הקודש ובהשראה זו נעשו כל העבודות במשכן. כי תכלית עשיית המשכן היא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בתוך הלב של כל יהודי ויהודיה, לכן היה הכרח שתשרה השכינה כבר בהקמתו.

העדר ענווה זה מצע לשנאה

ואיך מצליחים להכשיר את הלב היהודי להשכנת השכינה? זה מתחיל ב-וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית—לַמָּאוֹר. המדרש (רבה) משווה את תהליך הפקת שמן הזית לתהליכים שעובר עם ישראל כדי להחזיר אותנו לנתיב הנכון של קשר חיובי עם הקב"ה. בקצרה, הוא מזכיר שאת פרי הזית טוחנים וסוחטים כדי להוציא את השמן וכך גם עם ישראל עובר משברים ולחצים חיצוניים קשים המאלצים אותו לשוב אל ה'. היום ב"ה אין צורך בכך, עברנו כבר די והותר משברים ולחצים חיצוניים, היום המשברים והלחצים הם פנימיים. אלא שעל פניו נראה שזה יותר גרוע מלחצים חיצוניים כי במשברים פנימיים בכלל לא מבינים שהתרחקנו מהקב"ה, שיש בעיה וצריכים להתמודד איתה.

והבעיה היא שאנחנו מפרידים בין הממד הרוחני לממד החומרי, כאילו אין קשר ביניהם. פרשת השבוע מלמדת אותנו שלהפרדה הזאת אין בסיס, שהרי המשכן וכליו נעשו מחומרים שונים וגם בעבודה השוטפת השתמשו בחומרים שונים ואותם חומרים שימשו כלים להשראת השכינה, לגילויי שיא של הרוחניות והקדושה. ובדיוק כך זה אמור להיות גם בחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו, לא די להתחבר לרוחניות ולקדושה בהנחת תפילין ובשמירת שבת, חייבים להחדיר את הקדושה גם לענייני העבודה ואפילו הפוליטיקה. אלא שהחלק האחרון נראה כמשימה בלתי אפשרית, איך אפשר לחבר פוליטיקה עם קדושה? ובאמת זה בלתי אפשרי כל עוד חיים בתודעה של הפרדה בין חומר לרוח.

ההפרדה הזאת היא המצע שעליו צומחת תעמולת השנאה וההכפשות, שכן מי שמתכחש לנוכחות ה' בממדים החומריים של המציאות (או חלילה לנוכחות ה' בכלל) לא ייתכן שתהיה בלבו אהבה אמיתית למשהו או למישהו מלבד לעצמו. זו הפעולה של קליפת עמלק המקננת בתוכנו, שעל אודותיה נקרא השבוע לקראת פורים "תמחה את זכר עמלק". האנטי-תזה של קליפה זו הם משה רבנו ומרדכי היהודי, שענוותנותם הגדולה היוותה מצע לאהבת ישראל בלתי מוגבלת עד כדי מסירות נפש עבור עם ישראל. קליפת עמלק להבדיל זו גאווה בלי גבולות, זה לדרוך על הזולת כדי להעלות את עצמי, ולמרבה הצער זה מה שראינו במערכת הבחירות האחרונה וממשיכים לראות גם אחריה.

ומה שנשאר זה לאחל לעצמנו שיתקיים בנו האמור במגילה (אסתר ח): [טז] לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר. וזה יקרה כאשר וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אשר ילמדו היהודים לאהוב גם את אחיהם שאינם דומים להם ואינם שייכים לחוג החברתי שלהם.