השופט: משה בר-עם, בית המשפט המחוזי בירושלים

המועד: יום חמישי, 13.2.2020, שעה 10:00

הנושא: קדם-משפט


"סברתי לפי חילופי המסמכים שאולי נפגשתם והסדרתם את המחלוקות. זה לא קרה, ולכן צללתי לעומק התיק ועברתי בפינצטה" - נכנס השופט משה בר-עם במלוא התנופה בשעה 10:07, לדיון בתביעת פיצויי הפקעה נגד המדינה. הוא אכן בקיא בפרטי-הפרטים ומנהל את הדיון ביד רמה.

"אין מחלוקת על הזכאות לפיצוי, אך המדינה אומרת בצדק שצריך להוכיח בעלות", אומר בר-עם לבא כוח התובעים. "הגשתם צוואה, זה לא מוכיח פורמלית את הבעלות. צריך להשלים את הליך הרישום, זה לא נעשה למרות שזה לא מסובך. זה שיש צוואה - זה תנאי הכרחי אך לא מספיק". ועוד נושא בעייתי: "מונה אפוטרופוס שמוסמך לקבלת החלטות מבחינת פסולת הדין. לכן איני רואה מניעה להמשיך בעניינה של החסויה, תובעת 8. מה עוד חסר? בואו נדבר קונקרטי".

לנציגת המדינה יש קצת השגות על מינוי האפוטרופוס, אך בר-עם מבהיר: "אני לא ממנה אפוטרופוס. את זה עושה בית המשפט למשפחה. מיניתי אפוטרופוס לדין. אם אתם חושבים שההחלטה שגויה - תטענו ואני אדון בזה. מדובר בסוגיה משפטית. אם לגבירתי יש עמדה ואסמכתאות - אני לא אתעלם, אני אדון בזה. אני לא רוצה שבעתיד תהיה טענה שבית המשפט התעלם. אני אבהיר שמונה [רק] אפוטרופוס לדין ושהוא מוסמך לקבל החלטה לגבי התובעת 8".

"אדוני רוצה פה דיסרטציה?"

בר-עם מתקדם: "איזה עוד מסמכים חסרים, מלבד רישום הבעלות שזה נראה לי Obvious יש איזושהי מניעה לעשות את הפעולה הזאת? [לבא כוח התובעים:] אדוני רוצה פה דיסרטציה בנושא הזה? זה הולך להתקדם, אנחנו נסיים את זה". עורך הדין מסביר שמדובר בתובעים בני 90 ומעלה ובר-עם מגיב: "שיהיו בריאים. אבל דבר ראשון צריך להוכיח את זכותם [בקרקעות שהופקעו]. צוואה לא מלמדת על טענותיהם של צדדים שלישיים, אולי יש הערות [אזהרה]. צריך נסח.

"אני לא מבין למה לא השלימו את הרישום. אני מבודד מה חסר ותשלימו את זה. אדוני יקח את הצוואה - זה הליך פשוט, ככל שאני זוכר מעבודתי כפרקליט - יפנה לרשם המקרקעין ויציג אותה, ואם אין טענה סותרת, הוא רושם את זה. אם קיימת מניעה שעלולה להשליך על התיק, אדוני יגיד לי ונתמודד עם זה.

"אם יש [תובעים] כאלה שלא רוצים לשתף פעולה ואדוני מייצג אותם ויש מחלוקת - אדוני צריך להבהיר [להם] את זה. אני לא רוצה לחשוב על זה שאדוני יתפטר מהייצוג [שלהם]. הם יורדו מהתיק, יימחקו. חובתו של אדוני כפרקליט להסב את תשומת הלב למשמעות - שבלי הסדרת הזכויות, התביעה תימחק בעניינם. אני לא צריך לרשום את זה כהחלטה אופרטיבית; אני אתן ביטוי בהחלטה לכך שצריך לסדר את הבעלות, אלא אם יש מניעה. אדוני רוצה לקבל החלטה? יקבל. צריך לסיים את הסאגה הזאת".

כאמור, מטרתו של בר-עם היא לקדם בצורה ממשית את ההליך. "יש עוד משהו שחסר? אני רואה את הבקשה [של המדינה] להכרעה בסוגיות שנותרו במחלוקת. אם יש עניינים שאם הם לא יוסדרו בהסכמה לא ניתן יהיה לפסוק לטובת התובעים, כי הם יסוד הכרחי - אני לא מציע לאדוני להתנגד מטעמים טכניים. למה להתקשקש?".

"אני רואה פה הכבדה"

נציגת המדינה טוענת שהתובעים צריכים להגיש תצהירי בעלים, וכאן עמדתו של בר-עם משתנה לאורך הדיון. תחילה הוא די כועס: "ראיתי את התגובה שלכם. לא עמדתם על תצהיר בעלים, לא נפתח את זה מחדש. אם חסר רישום בטאבו - נסדר. אם צריך לטפל בפסול דין - נסדר". ואז הוא שולף את הנשק הכבד: "אני לא רוצה לחלק ציונים. אני אקבע את זה להוכחות. גבירתי הולכת אתי אחורה. לגבי שתי הסוגיות הראשונות - הסדרנו. לגבי הסוגיה השלישית - זו חברה, אפשר להסדיר".

אבל תוך כדי דיבור, בר-עם מתקרב לעמדת המדינה - ולו מטעמים מעשיים. "מה זה תצהיר הבעלים? מה הוא אומר? אני סומך על הגינותה של גבירתי. כדי להוכיח את זכותו של התובע לקבל פיצויי הפקעה, הוא יצטרך תצהיר בעלים? ממש לא. הוא יצטרך להביא לי נסח עדכני שהוא בעלים, ואם לא תהיה טענה נוגדת - אני אכריע בזכותו. אני רואה פה הכבדה [מצד המדינה]".

שני עורכי הדין צועקים ובר-עם מאפשר להם להוציא קצת קיטור לפני שהוא משקיט אותם ופונה לבא כוח התובעים: "אני מסכים עם כל מה שאדוני אומר, הכל בסדר. למה אדוני לא ימציא תוך כמה ימים תצהיר בעלים עדכני?". ושוב צריך להרגיע אותם: "אני אכנס ללשכה לשתות קפה ואחזור בעוד רבע שעה. אל תקפצו מעניין לעניין, בואו נוריד את המפלס".

השניים שוב צועקים, בר-עם דווקא צוחק ופונה פעם נוספת לבא כוח התובעים: "אני יכול להבין את הנהלים של המדינה [הדורשת תצהיר בעלים], זה לגיטימי. אני לא ארד פה לזירה ואתחיל לבדוק מה הומצא ומה לא. אדוני לא חייב, אבל אם אין מניעה - אין סיבה לא להמציא את זה. אני עכשיו אעבור תובע-תובע ואבדוק מה חסר, אני אתן לוחות זמנים סבירים, ואם אדוני לא יעמוד בהם - הם יוסרו מהתיק. שיישבו בבית או שננהל בעניינם הליך By the book. אני רוצה עכשיו לרשום דבר-דבר, בואו נעבור אחד-אחד. גבירתי תאמר לי מה חסר".

"אדוני ימנע את זה ממני"

כאשר מתברר שאין תצהירי בעלים לגבי שני התובעים הראשונים ובא כוח התובעים ממשיך להתווכח, בר-עם לוחץ שוב: "יש גבול. אני אקבע את התיק להוכחות ותבואו בעוד חצי שנה. אדוני פרקליט, ויש לי תחושה שאדוני מכביד עלי שלא בצדק. אם יש צורך לפי הנהלים הפנימיים של המדינה לעשות תצהיר בעלים - מה הבעיה לזמן אותו פעם אחת למשרד? יכול להיות שאני אגיד: אוקיי, אני נסוג, נקבע את התיק להוכחות. אני חושב שזו טעות, אבל זה עניין שלכם ושל המדינה".

המדינה מוותרת על שני תצהירים יותר בעייתיים, התובע מקבל את עמדתו העקרונית של בר-עם בנוגע להגשתם, אך מתעקש שתובעים בעייתיים לא יוסרו מהתיק אלא שתהיה לו אפשרות לעשות זאת. בר-עם אינו מסכים: "אם אדוני אומר שיש קושי ומצד שני הוא משאיר אותם בתיק - אדוני תוקע. אם נגיע להוכחות, אני אבהיר [לתובעים ששיתפו פעולה] שאפשר היה לסכם איתם קודם, אבל בגלל האחרים זה נתקע. [אני מבקש ש]אדוני ימנע את זה ממני".

נציגת המדינה מבקשת שהאפוטרופוס של תובעת 8 יצהיר שהקרקע שייכת לה, אך בר-עם כמעט קופץ מעורו: "כשמדברים על תצהיר, אדם מצהיר על מה שבידיעתו. אפוטרופוס לדין יכול להצהיר שהיא רשומה בטאבו; הוא לא יודע אם מכרה או לא. גבירתי טועה; הוא לא אפטרופוס על הרכוש אלא רק בעניין הייצוג. אם גבירתי רוצה שאני אורה לו להצהיר על דברים שלא בידיעתו - נתקענו. אני לא אורה לאפוטרופוס לחתום על דבר שהוא לא יודע, אף בית משפט לא יעשה את זה".

המדינה מוותרת, אך הוויכוחים הבלתי-מסתיימים גורמים לבר-עם לאיים בפעם השלישית: "אתם לא מסתדרים; פעם ראשונה שזה קורה לי. אנחנו נקבע את זה להוכחות; זה נראה לי הכי נכון". האיום עושה את שלו, וכעת הדיון הוא על האישור הנחוץ מטעמה של חברה שהיא אחת התובעים. כאן בר-עם מסכים עם המדינה: "החברה צריכה להמציא פרוטוקול. נכון. היא צריכה לקבל החלטה על-ידי הדירקטוריון לגבי כל העניין הזה [הגשת התביעה בשמה]. אם רוצים שחברה תסמיך מישהו מטעמה - צריך פרוטוקול".

"אם תבקשו עצה - אני מוכן"

כאשר נדמה שהמכשולים הוסרו, צץ חדש: חוות דעת שמאיות. המדינה תכין חוות דעת, אך נציגתה אומרת בצדק, שאם גם התובעים מתכוונים לעשות זאת - עליהם להגיש אותה ראשונים. בר-עם מתערב: "אם אתם כאנשים מבוגרים לא תגיעו להסכמה - תודיעו לי, אני אבדוק למה ונקבע להוכחות לפי הספר. לגבי השמאי, אני אקבע דיון נוסף. אם נגיע להסכמה - מה טוב. אם לא - נייחד הליך הוכחות קצר לעניין [גובה] הפיצוי. אני מניח שאפשר לגלות בשיחה מחוץ לפרוטוקול את הסכומים שבחוות דעת המדינה", וכך יוכלו התובעים האם להגיש חוות דעת משלהם. "אם תבקשו עצה ממני - אני מוכן. אבל לא שתגישו אחרי המדינה.

"אני מצפה לשמוע מאדוני תוך 30 יום שהגעתם להסכמה על המסמכים. אם לא תגיעו להסכמה - אני אשבור את הכלים. אני לא אזמן אתכם עוד פעם, אלא אקבע להוכחות. אני מבין שהמדינה מוכנה לתת פיצוי. אם יש מישהו [מבין התובעים] שתוקע - אמרתי לאדוני מחוץ לפרוטוקול מה לדעתי צריך לעשות. אדוני יעשה כחוכמתו. לגבי חוות הדעת - אני מציע שאדוני ישתף פעולה בנושא הזה. אני מניח שהמדינה לא תשמור על ערפל בנושא הזה. אם לא תגיעו להסכמה וקדם משפט יוכל לעזור - נקבע. אבל אם לא יהיה מנוס, אדוני יגיש חוות דעת".

בר-עם מכתיב, בצורה קצת מגומגמת, החלטה הנותנת תוקף להסכמות הצדדים, מבהיר את החלטתו בנוגע למינוי האפוטרופוס וקובע לעצמו תזכורת ל-15 במארס. "אם תיוותר מחלוקת שאני יכול לסייע - תודיעו לי. אם תהיה מחלוקת מהותית לגבי סכום הפיצוי - תגיש חוות דעת. הכל בסדר? הסתדרנו?" - כן. הדיון נמשך 45 דקות.


השורה התחתונה: בר-עם מצליח לקדם תיק שנראה תקוע, וזאת בזכות בקיאותו בפרטים, התמקדותו בנושאי הליבה ושימוש נבון באיום להעביר את התיק להוכחות. התובעים לא מעוניינים בכך משום שהם רוצים את הפיצוי, המדינה לא רוצה חיוב שעלול להיות גבוה יותר, ובר-עם יודע זאת. ייתכן שהיה עליו להקפיד מעט יותר על התנהגות עורכי הדין. לצד זאת, מרשימה יכולתו להגמיש את עמדתו במהירות כדי להסיר מכשול שולי.



יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 8.