למציאות יש תכלית - לשרוד (א)

אתחיל בשתי מובאות, שנאמרו במרחק של כשלוש מאות שנה זו מזו: "חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו, אינה אלא מהותו בפועל של הדבר" – ברוך שפינוזה;¹ ו"ביסוד כל מה שקיים שוכן לבטח רעיון כה פשוט, כה יפה,² כה משכנע, וכאשר נבין אותו בעוד עשור, בעוד מאה, אולי בעוד אלף שנים, נאמר איש לרעהו: איך יכולנו לחשוב אחרת? איך יכולנו להיות כה טיפשים זמן כה רב?" – ג'ון וילר.³ מסתבר שכבר ברוך שפינוזה הצביע עליו במאה ה-17 מבלי שהבין אותו עד תומו ורבים אחרים רמזו עליו (ראה להלן) מאז שחר ההיסטוריה.

אני סבור שבשלו התנאים להבין את הרעיון שברוך שפינוזה ויחד איתו גם גלילאו גליליי, רנה דקרט ואייזיק ניוטון הצביעו עליו עוד במאה ה-17 - רעיון השרידות! ואף אם לא בשלו התנאים עד תומם, אין לנו ברירה אלא להתאמץ להבינו כי המערכת שבה אנו שורדים כה מאוימת עד שהגיעה אל סף קריסה. בלא להבין את רעיון השרידות לא יהיה לנו סיכוי לסכל את האיומים הקיומיים המידיים עלינו: נשק גרעיני בידי אויבינו, שילוח טילים על כל ערינו, זיהום הסביבה, התפוררות חברתית, קריסה כלכלית, נידוי בין לאומי ועוד! מכאן שעקרון השרידות כופה עלינו באופן דטרמיניסטי להבינו ועצם הבנתנו אותו היא אות לקיומו ולכוליות תחולתו שכן עקרון יסוד זה פועל לסיכול איומים והבנתו תסייע לנו לסכלם.

נתחיל בשבירת המיתוס (הנחת היסוד) המכאניסטי והאנטי-טלאולוגי, המושל בחשיבה המדעית מאז המאה ה-17: למציאות הבלתי-אורגנית, לפחות, אין תכלית; חוקיה הבסיסיים סימטריים והיא מורכבת ממערכות נפרדות המופעלות באופן אקראי על-ידי כוחות כאוטיים. בכך נטשו יוצרי מדע הפיסיקה את פילוסופיית הטבע של השכל הישר שהגיעה לשיאה אצל אריסטו אלפיים שנה לפני-כן. הבנה היא תוצאה של משוב עם המציאות. אין זה מובן מאליו שמשוב השכל הישר של אריסטו, שהתגבש במיליוני שנות אבולוציה, מבין פחות את המציאות מן המשובים המורכבים של מדעי המאה ה-21. אנחנו סבורים שבעניין הסיבה התכליתית הצדק היה עם אריסטו. שהרי אם למציאות הקוסמית יש כיוון, אז ממילא יש לה תכלית מובנית: לא לסטות מן הכיוון ולהגיע מנקודת המוצא אל היעד. חץ הזמן, משולב בגידול האנטרופיה, בהזדקנות, ובהתפשטותה של קרינה כלפי חוץ מבטא כיוון ברור של היקום לעבר קריסה.

התהליך הינו גלי ומצויים בו פרקי זמן שבהם נוצרות דווקא מערכות חלקיות מסודרות, כמו הכוכבים והגלקסיות וכמו המערכת האורגנית על פני כדור-הארץ. אבל הגלים קורסים והמגמה נשמרת. בהשערת "המפץ הגדול", שלפניו התקיים סדר בראשיתי כמעט מושלם, נמצא היקום מאז בכיוון ברור של התרחקות מן הסדר הבראשיתי יחד עם חיקוי רישומי אותו סדר, דהיינו, גומחות סדר זמניות. כבר אריסטו שם לכך לב במאה הרביעית לפני הספירה בדיונו על הסיבה התכליתית ועל האפשרות שהמוות הוא תכלית החיים. הכיוון האנטרופי של הזמן, שאת מקורו נבהיר להלן, מחולל איום קבוע על כל מה שיש, איום שממנו לא ניתן להיחלץ. לפיכך הוא אבן יסוד בלתי-סימטרית של המציאות. לכל תת-המערכות יש תכלית יסודית אחת המופעלת על-ידי מערכת חיסונית שמובנית בה: להאט את תהליך הקריסה. תכלית זאת היא גנום-על הטמון בכל מערכת ומניע תכליות קצה: לידת ילדים, סקס, רווח כספי, יצירה, הנאה, תועלת, כבוד וכו'. זה הטעם שמדעי קצה, כסוציולוגיה וכלכלה, וחשיבת קצה, המאפיינת את רוב האנשים, אינם מבחינים בתכלית היסוד. היא המובן מאליו, הרעיון הפשוט של ג'ון וילר.⁴

זאת ועוד, אם למציאות יש סדר המתבטא בחוקי הטבע, אז יש לה תכלית: שהסדר ימשיך להתקיים, כי אי-הסדר הנובע מן הכיוון התרמודינאמי ממיט קריסה, וקריסה מוחלטת משליטה את הכאוס בדרך אל האין המוחלט שהוא מרחב הפוטנציות.
התבוננות⁵ באבני היסוד של המציאות אינה אמורה להגביל את עצמה לכלום, גם לא לחומר – כפי שהוגדר במדע התקני – ולאבני היסוד שלו, אם גלים ואם חלקיקים. גם לא לכוחות היסוד בארבעת ממדי המרחב/זמן ולשדותיהם. בוודאי שלא להסברים מכאניסטיים⁶ חישוביים, ומדידים מהפרדיגמה הפיתגוראית-ניוטונית המתעלמים לכאורה מן ה"מדוע" או שולחים את השואל לאלוהים ולפרשניו הסכולסטיקונים. אצל אלוהים ימצא השואל הסקרן את שלוחיו לרבות ניוטון, איינשטיין, הוקינג ורבים אחרים. לראיה: בכנס מדעי באוקטובר 2008 אמר האפיפיור בנדיקטוס השלישי: "גלילאו ראה את הטבע כספר שהסופר שלו הוא אלוהים". הפיסיקאי סטיבן הוקינג אמר באותו כנס: "אני מאמין שהיקום נשלט על-ידי חוקי המדע. ייתכן שאלוהים הוא זה שקבע אותם, אבל הוא איננו מתערב בכדי לשבור אותם". ה"ייתכן" של אחד מבכירי הפיסיקאים בדור האחרון מצביע על הרהור תיאולוגי שהרי קביעת החוקים חשובה להבנת המציאות לא פחות מחלותם. אנחנו נטען שאת החוקים עיצב עקרון השרידות ובמובן זה עקרון השרידות הוא אלוהים או למצער, ובניגוד לדעת הרמב"ם: תואר חיובי שלו. ומכאן שהמציאות אינה מכניסטית אלא יש לה תכלית: לנטרל איומים על-מנת לשרוד, כל מערכת במרחב שלה. נטען שהרמוניה בין המערכות השונות ובינן לבין תת-מערכותיהן אינה אפשרית מכאן שהקריסה היא תנאי הכרחי להיווצרות האחֵר וליכולתו לנטרל איומים.

פרדיגמת המדידה והחישוב מהווה בשלוש מאות השנים האחרונות, ובהיבטים אחדים, בעשרת אלפים השנים האחרונות של הציוויליזציה הטכנולוגית, מדע תקני, ולא רק בפיסיקה אלא בכל מערך החשיבה שאותו ניתן להציג בסילוגיזם להלן:

למדוד משמע לדעת;
רק את החומר ניתן למדוד;
מכאן שרק את החומר ניתן לדעת (גם אותו במידה מוגבלת).

מסקנה פרדיגמטית: את הבלתי-חישובי ("הנסתר ממך") אל תחקור ומי שחוקר את הבלתי חישובי הוא מיסטיקן, הזוי או שרלטן, אך לא מדען. אך הפלא ופלא: "איש הפרדיגמה" – אייזיק ניוטון – עסק בסתר במחקרים בלתי-חישוביים: אלכימיה, אסטרולוגיה ותיאולוגיה. הדבר מלמד שגם הוא בכבודו ובעצמו הבין את מוגבלות הפרדיגמה שגיבש.

הפרדיגמה הניוטונית, שהוא עצמו כנראה לא היה שלם איתה, הגיעה למבוי סתום בהוליכה את האנושות במסלול של קריסה עד לסף של התאבדות בניגוד לתכליתה ולתקוות שתלו בה, והסוותה את המהלך בפטה מורגנה של קדמה ונאורות. אף שההסוואה לא הוסרה עדיין כליל, שהרי היא עצמה מבקשת לשרוד, חובה עלינו להחליפה כדי לנטרל את נזקיה. מדובר בביטול דואליזם יסוד של תרבותנו: חומר-רוח שנוצר בגלל העדר ידיעה למדוד את הרוח. ראשיתו של דואליזם זה מנוסחת בתנ"ך וגיבושה בפילוסופיה של רנה דקרט. שפינוזה בפנתאיזם ומרכס במטריאליזם הציגו חלופות אך לא היה בכוחן להחליף את הדואליזם, אלא רק להוסיף לו קשיים. בפרדיגמה החדשה מדובר בפיסיקליזציה של התודעה ובאינפורמטיקה של החומר, שגם פיסיקאים מובילים כאייזיק ניוטון ואלברט איינשטיין לא העזו להפקיעה מרשות אלוהים, אולי גם משום שהאמינו בו ולא העזו לחקור בנסתר מהם. הם חקרו את השאלה מה הם החוקים היסודיים של הטבע, אך נמנעו מלברר את שאלת מעמדם האונטולוגי של אותם חוקים, מי קבע אותם ומדוע הם נקבעו כך ולא אחרת, שהרי היו להם תשובות אמוניות, דהיינו, שרירותיות ופותרות-כול מלכתחילה, כפי שניסח זאת גוטפריד לייבניץ במאה ה-17: אלוהים הוא טוב, הוא ברא את העולם הטוב האפשרי והוא דואג לקיים את ההרמוניה שבו. זאת ועוד: לא הייתה להם נקודת משען ארכימדית לטפל באופן אפקטיבי בנושאים לא חישוביים כך שהם יוכלו לדעתם להפיק תועלת מן הטיפול. תועלת היא מטרת-קצה מרכזית שהרי בלעדיה לא ניתן לשפר את תהליך נטרול האיומים.

אנחנו סבורים גם שמציאות חיינו רחוקה מלהיות הרמונית, על כך העיר וולטר ב"קנדיד", וכן שנקודת המשען נחשפה: עקרון השרידות הקובע שכל מופע במציאות מובנה לשרוד ופועל לבטל את האיומים על קיומו. מכאן שלמציאות הדינמית יש תכלית.

נקודת מוצא תצפיתית: המציאות משתנה ללא הרף (הרקליטוס).

מכאן נובע שמה שקיים בהווה, לא יהיה קיים יותר, בהרף עין, כפי שהוא. אך בהעדר קריסה הוא יהיה דומה לו. את מה שגורם לשינוי, מכל סוג שהוא, נכנה – איום (על המצב הקיים ומבחינתו). אם האיומים לא היו ניתנים לבלימה, לא היה קיים דבר בעולם, וממילא לא היה עולם, שהרי הראשית (הבריאה, המפץ הגדול) הייתה קורסת מיד. בלא ראשית, אין המשך, אין אבולוציה, אין מציאות שאנחנו מכירים. מכאן ההשערה:

קיימת ביקום – ולא רק בעולם האורגני – מערכת חיסונית, שאף כי אינה מונעת שינויים (מחלות) וקריסות (מוות) היא פועלת נגד איומים, ובכך מאפשרת את עצם הקיום. את מנגנון הפעולה של מערכת זאת נכנה: עקרון השרידות.
מאחר שיש עולם, הרי המוֹפָעים המאוימים מנטרלים חלק מהליכי הקריסה שהאיומים מניעים. מכאן:

המשפט הראשון של פילוסופיית הביטחון: כל מה שקיים בעולם הוא בעת ובעונה אחת גם מאוים וגם מאיים (גם משתנה וגם משנה). המציאות היא פעילות גומלין ביניהם. אינטראקציה זאת מחוללת את כל הכוחות המניעים את מה שיש. בכך ביססנו את נקודת המוצא לעיל.

מאחר שהמתבונן, התודעה והשפעות הגומלין ביניהם נעשים מרכיב בשדה העיון של היקום, והתכוונות היא מאפיין של התודעה⁷, הרי הסברים תכליתיים, שאותם סילקו רנה דקארט ובני דורו מן השיח המדעי במאה השבע-עשרה, בעזרת מודל השעון המכאני, חוזרים לשיח על המציאות המכניסטית, לכאורה. שהרי אם לחומר ולשדות הכוח אין, לכאורה, תכלית, הרי לתודעה יש ויש. תכליתה לפתח דרכי פעולה – טקטיקות אסטרטגיות ומדיניות – ולהפעילן כדי לנטרל איומים ולהבטיח את המשך קיומם של הנמצאים, בתחרות הקיומית בינם לבין עצמם.

המשפט השני: למציאות יש תכלית – להתנגד לשינויים.

אם התודעה אינה רק תכונה של האדם, אלא היא ממד של המציאות, הרי שלמציאות על כל מדוריה, ולא רק למדור הביולוגי שבה – יש תכלית: לנטרל איומים על-מנת לשרוד. אם לחומר יש ממד של תודעה – להתנגד לשינוי מצבו, כפי שניסח זאת ניוטון בחוק התנועה הראשון שלו – הרי שגם לחומר יש תכלית.
בעזרת המהלך הזה, אנסח השערה על סיבית היסוד של היקום – הבסיס המוצק למרשם היקום. נקודת המוצא של ההשערה היא הכללת ההתבוננות, בעלת האופי התכליתי, במערכת השפעות הגומלין ביקום.

הזמנה להתבונן במעורבות התכליתית של התודעה בעולם, לא רק כקולטת וכמפרשת, אלא גם כשותפה פעילה בתהליכים ביקום, אינה חדשה. היא נטועה עמוק בתשתיתה של התובנה האנושית וגם בתרבות המערב בתקופה המודרנית, האנטי-טלאולוגית, לכאורה. שהרי תודעה, המודעת למציאות, מודעת לעצמה ומודעת למאפייניה, מודעת גם למרכיבים התכליתיים של המציאות, אינטואיטיבית לפחות.

• "בשבוע הבא: אילן היוחסין של ההתבוננות".

1. פילוסוף יהודי הולנדי (1632-1677). אתיקה, חלק ג', משפט 7. במבוא לתרגום העברי של האתיקה (2003), טען ירמיהו יובל, שהאתיקה "מייסדת את המודרניות בפילוסופיה".
2. הדרישה ליופי של מבנה היקום נמצאת ביסוד ההגות של מדענים מובילים. ניקולאוס קופרניקוס (1543-1473) ביקר בספרו על סיבוב גרמי השמים את גישתו הגיאוצנטרית של קלאודיוס פתולמאוס – בין היתר, על סמך טיעון אסתטי, שאלוהים ברא גרמי שמים מושלמים ולא פגומים. בדיוק באותו הטיעון השתמש גם יוהנס קפלר (1571-1630) בספרו סוד היקום. בשנת 1956 אמר הפיסיקאי בעל פרס נובל פול דירק: "חוק פיסיקלי חייב להיות מחונן ביופי מתמטי" (מצוטט בספרם של איאן סטיוארט ומרטין גולוביצקי, סימטריה נוראה – האם אלוהים הוא גאומטריקן, זמורה ביתן, 2001).
3. [קישור]. פיסיקאי אמריקני. בסוף שנות השלושים למאה העשרים פיתח וילר יחד עם מורו, הפיסיקאי הדני נילס בוהר, זוכה פרס נובל, תיאוריה על ביקוע האטום. תיאוריה זו שימשה את מפתחי הפצצה הגרעינית הראשונה בשנות הארבעים. בשנות השישים נמנה עם קבוצת פיסיקאים שחקרו את תופעת הקריסה הגראוויטציונית. וילר העניק לתופעה את שמה הפופולרי "חור שחור".
4. התבוננות – במשמעות היוונית-קלאסית של המושג – תיאוריה. לפיכך, להתבונן משמעו להיות בעל תודעה, לחשוב, לקלוט מידע ולפתחו.
5. הסברים מכאניסטיים מתארים ומנתחים את המציאות הגשמית בעזרת שיטות כמותיות. הם מתייחסים למציאות זו כאל מכונה בעלת מרכיבים ברורים, מנגנונים מכאניים, ומבנה, הניתן לתיאור מתמטי סדור, ולומדים את יחסי הגומלין בין חומר נתון לכוחות הנוצרים על-ידי יחסי גומלין אלה. לפעולת המכונה, מבחינת עצמה, אין שום תכלית. הסברים מכאניסטיים שואפים להגיע לדיגיטליזציה של המציאות בתהליך מתמיד של ניסוח אינטואיציות, של פיתוח רעיונות, של גיבוש מושגים, של פיתוח כלים מתמטיים ושל פיתוח אמצעים לאימות טיעונים ולהפרכתם.
7. כפי שטענו הפילוסוף והפסיכולוג פרנץ ברנטנו, תלמידו המתמטיקאי והפילוסוף אדמונד הוסרל, הפילוסופים מרטין היידגר וז'אן פול סרטר ואחרים.