הנזק הגדול ביותר של הקורונה לא יהיה בריאותי אלא כלכלי. נניח שהתחזיות השחורות נכונות, ונניח שאפילו השחורות-משחור נכונות. נניח – חס וחלילה – שיהיו בישראל מאות ואולי אלפי מתים. זה אסון נורא. זה לא אסון הרסני. פגיעה אנושה במשק היא כן אסון הרסני, משום שהיא מאריכת ימים, ומשום שהמחיר שלה בחיי אדם עלול להיות כבד לא פחות. לפני 30 שנה אמר לי עובד בן-עוזר, ממנהלי ההשקעות הראשונים בארץ: יותר בני אדם מתאבדים בגלל קשיים כלכליים מאשר בגלל בעיות בריאות. וכמובן שהמשק יאבד מקורות כספיים חיוניים למימון בריאות, ביטחון ורווחה – ושוב עסקינן בחיי אדם בצורה הישירה ביותר.

למרות כל זאת, אנחנו לא שומעים כמעט שום התייחסות ממשית לדרכים למנוע נזק שכזה או לפחות לנסות להקטין אותו. בנימין נתניהו ומשה כחלון זרקו כל מיני מספרים וכותרות, ותו לא. אמש (19.3.20), כאשר קירב את המשק להדממה, לא אמר נתניהו מילה וחצי מילה בנושא זה. זוהי הפקרות מוחלטת, הזנחה פושעת של אינטרסים לאומיים וחברתיים עליונים. וזה לא שאין מה לעשות; תראו את חבילת הסיוע בארה"ב (טריליון דולר) או את החבילה בבריטניה (330 מיליארד ליש"ט).

יורשה לי להציע רעיון אחד. הבעיה הגדולה ביותר היא של עסקים קטנים ובינוניים, להם אין בעלים עם כיסים עמוקים ועתודות המאפשרות להם שלא לפעול שבועות וחודשים. הלוואות, נוחות ככל שיהיו, לא יפתרו את הבעיה אלא רק יגלגלו אותה הלאה. העסקים הללו צריכים לקבל מן המדינה מענקים. מאיפה יבוא הכסף? יש מיליארדי שקלים השוכבים כאבן שאין לה הופכין בבנקים ובחברות הביטוח.

הבנקים הרוויחו אשתקד 9.6 מיליארד שקל. יש עוד מיליארדים רבים שאין למגזר הפיננסי מה לעשות איתם, אם משום שהביקוש לאשראי ירד ואם משום שהבנקאים והמבטחים חוששים להעניק הלוואות; ולהיכנס לשוק ההון בוודאי לא כדאי עכשיו. ההצעה שלי: הממשלה תיטול הלוואות במיליארדים מן המגזר הפיננסי בריבית נמוכה (הריבית המוניטרית היא 0.25%) ותתן מענקים לעסקים קטנים ובינוניים, בהתאם למחזוריהם, למספר עובדיהם ועוד. המגזר הפיננסי ירוויח מהלוואה בטוחה, הממשלה תסייע לעסקים בלי להגדיל את הגרעון השוטף, היא תפרע את ההלוואות כאשר המשק יתאושש והעסקים ישרדו את המשבר. מן הסתם יש רעיונות טובים יותר; אבל, למען השם, תעשו משהו.

בסדרה האלמותית "הכל נשאר במשפחה" ניצבה במרכז הסלון הכורסה של ארצ'י באנקר, עליה נאמר "על כסאו לא יישב זר". נזכרתי בה השבוע, כי קיבלתי תחושה שהבית שלנו בוער – והפוליטיקאים מתעסקים בשאלות היכן תעמוד הכורסה של ארצ'י ומי יישב עליה. וזוהי הפקרות מוחלטת.

בראש ובראשונה מדובר בבני גנץ, שמבזבז ימים יקרים על משחקי כבוד וכיפופי ידיים עם בנימין נתניהו. מדובר גם במשה יעלון ויאיר לפיד, פוליטיקאים קטנים וקטנוניים שאינם מסוגלים לראות שום דבר מעבר לקצה האף שלהם. יעקב ליצמן ואריה דרעי נהגו בגסות כאשר סירבו אפילו להיפגש עם גנץ. יולי אדלשטיין חיסל בעשר דקות את כל האשראי המוצדק שלו כאדם מתון וממלכתי.

נתניהו מתנהג בסך-הכל בממלכתיות ובשיקול דעת, אם כי לחובתו עומד חוסר האמון שקנה ביושר. אני לא מאמין שהחלטותיו נגועות באינטרסים פוליטיים ואישיים, אבל כן יש תחושה שהעוצמה של תחושת המשבר שהוא משדר – מיועדת להניב לו דיבידנד בשיחות עם גנץ. ובשורה התחתונה: יכול להיות (הלוואי!) שבעוד כמה ימים כן תהיה לנו ממשלת אחדות או לפחות ממשלת חרום. אלא שהנזק שנגרם לתדמיתה של הדמוקרטיה ולאמון בה בשלושת השבועות האחרונים, עלול להיות לטווח ארוך.

אני מתקשה להבין את ההתנהגות המופקרת של חלק מן הציבור החרדי. הרי פיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה כולה. הרי לימוד תורה אינו מצוה של "ייהרג ובל יעבור". הרי לא מדובר בשעת השמד, בה קם אויב לכלות את העם היהודי. אז מדוע כל כך קשה לאכוף על הציבור הזה את כללי הקורונה? והאם הם לא למדו לקח מהסירוב להתחסן בפני החצבת, לפני פחות משנה, אשר עלה בחיי אדם?

מדובר כנראה בהרבה יותר מאשר הקורונה ובשילוב של מספר גורמים. יש חשדנות מובנית כלפי המדינה הציונית, ולא משנה אם שר הבריאות הוא חרדי עטור זקן וחבוש מגבעת. יש הסתגרות הגורמת לכך שמידע חיוני אינו מועבר כלל, או אינו מועבר בצורה אמינה ומלאה. יש אמונה אמיתית בחשיבות העילאית של לימוד התורה, אשר נשמר בכל הנסיבות הקשות ביותר בהיסטוריה היהודית.

מעל לכל מרחף העיקרון של "אמונת חכמים": לשמוע בקולם של גדולי הדור, ללא כל הרהור וערעור. אם הרב חיים קניבסקי אמר להמשיך ללמוד – ממשיכים ללמוד. איש אינו שואל האם הוא באמת אמר את זה, ואם כן – מה בדיוק אמר. והכי חשוב: איש אינו שואל מה באמת אמרו לו. גדולי הדור הם תמיד אנשים באים בימים (הרב קנייבסקי הוא בן 92), הספונים בבתיהם וניזונים ממה שמספרים להם מקורביהם. במצב הזה, קל מאוד לתמרן אותם לתוצאה הרצויה לאותם בוחשים בצלחת, שלא תמיד מניעיהם הם אך ורק ענייניים.

אחד מחשובי הרבנים בישראל הסביר זאת על-פי הפסוק "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". את הצדיק אי-אפשר לשחד, אז מה עושים? מטים בדרך זו או אחרת את דעתם של מקורביו, והללו כבר דואגים לסלף את דבריו – או להוציא ממנו מה שהם רוצים, או לומר בשמו מה שמתאים להם. אני חושש מאוד שזהו המצב גם עם הקורונה, לפחות חלקית.

אחד הכללים הראשונים בניהול משבר הוא לקבוע מי מוסמך לדבר. רצוי מאוד שזה יהיה אדם אחד, שגם נושא באחריות לניהולו של המשבר. אותו אדם יכול לצרף אליו אנשים נוספים, כל אחד בתחומו, אשר ידברו לצידו – בצורה בה ברור מי עומד בראש. בוריס ג'ונסון עושה את זה, אפילו דונלד טראמפ עושה את זה. לכאורה גם נתניהו עושה את זה, אך אחרי שהפקידים – בעיקר ממשרד הבריאות – מופיעים איתו בתדרוכים לתקשורת, הם אצים איש-איש למיקרופון הקרוב וממשיכים לדבר. גם זו הפקרות מוחלטת, לה נתניהו חייב לשים קץ.

לפקידים לא היה היכן לדבר אם לא היו מראיינים אותם בכל ערוץ אפשרי, וזהו חלק מההתנהגות המופקרת של רוב התקשורת הישראלית במשבר הקורונה. מדובר במשבר הכרוך בסכנת חיים, ובמצב כזה – חובתה הראשונה במעלה של התקשורת היא למסור מידע אמין ומוסמך. לא הדלפות, לא הערכות, לא שמועות, לא קטעי דברים, לא דיונים. כן החלטות, כן הנחיות, כן הסברים, כן עובדות.

אלא שהרצון להיות ראשון בכל מחיר, משבש לחלוטין את שיקול הדעת. שלא יקרה, רחמנא ליצלן, שהערוץ המתחרה ישדר חמש דקות לפנינו, או שהאתר המתחרה יעלה עם ידיעה בלעדית. ומה זה משנה אם מה שיש לנו איננו בדוק ואמין. ומה זה משנה אם אנחנו גורמים היסטריה בלתי מוצדקת. ומה זה משנה אם בגללנו מישהו יירמס ליד מדף נייר הטואלט במרכול. העיקר שהיינו ראשונים!

עוד משהו, הרבה פחות חשוב מהקודמים אך מרגיז גם הוא. אליעד שרגא הלך השבוע לבג"ץ נגד תקנות החרום שהוציא השר אמיר אוחנה לפעילות בתי המשפט בשעת משבר הקורונה. השופטים זרקו אותו מכל המדרגות, כי הוא לא מיצה הליכים: רץ אליהם עוד בטרם פנה לשר. שרגא שוב התנהג בהפקרות מוחלטת, כי יש מי שמאפשר לו את זה.

הייתה זו הפעם השלישית בתוך עשרה ימים בה בג"ץ דחה על הסף עתירות של שרגא. השתיים הראשונות היו נגד הטלת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. השופטים אמרו על העתירה הראשונה, שהוגשה למחרת הבחירות, שהיא מוקדמת מדי. עבר שבוע ושרגא הגיש אותה שוב, בלא כל שינוי בנסיבות ובטיעונים, ושוב נקבע שהיא מוקדמת מדי.

כל שלוש העתירות היו פגומות מן היסוד, ועל פניהן – נגועות בשיקולים פוליטיים ברורים. הרי לא שמענו את התנועה לאיכות השלטון אומרת מילה וחצי מילה על פרשת המימד החמישי או על מעלליו של אביגדור ליברמן. כעותר מקצועי, שרגא ודאי ידע היטב שמדובר בעתירות שכל סטודנט שנה א' לא היה מגיש. לי אישית יש רושם, שהוא מנסה בכוח לחזור לתודעה הציבורית, משום שלרוב אמצעי התקשורת נמאס ממנו; אבל זו רק תחושה.

העניין הוא, שבשלושת המקרים – כרגיל – בג"ץ לא חייב את שרגא בהוצאות. נעם סולברג, ג'ורג' קרא, ענת ברון, עוזי פוגלמן, דפנה ברק-ארז, מני מזוז ואלכס שטיין – אלו השופטים שדחו את שלוש העתירות. איש מהם לא חשב שהגיע הזמן שאדון שרגא ישלם על בזבוז זמנם של בית המשפט, השופטים ואנשי המזכירות. איש מהם לא חשב שצריך להעניש את שרגא על כך שבעיצומו של משבר לאומי, הוא מכריח את כולם להתעסק בעתירה חסרת בסיס.

ההסבר ההגיוני היחיד הוא, שבג"ץ מאפשר לשרגא להשתולל – כדי שיהיה מי שיאפשר לשופטים להתערב כאשר ירצו לעשות זאת. הטלת הוצאות עלולה, מנקודת מבטם של השופטים, להרתיע אותו ונודניקים דומים. בג"ץ מעדיף לדחות בלא הוצאות את רוב העתירות הפגומות, כדי שיוכל לעסוק במיעוט של התקינות. התוצאה, כאמור, היא הפקרות מוחלטת – שהשופטים נושאים בחלק משמעותי מן האחריות עליה.

מובן שאי-אפשר לדבר על הקורונה ועל הפקרות מוחלטת בלי להתייחס לדונלד טראמפ. השבוע הוא ניסה לשכתב את ההיסטוריה וטען שהבחין בסכנה הרבה לפני כולם ("הראשון לזהות" במהדורה אמריקנית), אך העובדות כתובות עלי טוויטר ומוקלטות עלי יוטיוב: עד תחילת השבוע הנוכחי, טראמפ המעיט מאוד במשמעות הקורונה ואף טען שמדובר בהיסטריה אותה יוצרים הדמוקרטים והתקשורת כדי לפגוע בסיכוייו להיבחר שוב. ניו-יורק טיימס הוכיח את זה השבוע והבאנו כאן את הדברים. ההתנהגות הזאת של טראמפ עלתה בימים יקרים של היערכות רפואית ומענה כלכלי, ואת המחיר עדיין קשה להעריך.

טראמפ לא היה היחיד בוושינגטון שהתנהג בהפקרות מוחלטת. עשה זאת גם נגיד הפדרל ריזרב, ג'רום פאואל, מינוי של טראמפ. בכל העולם קיימת הקפדה על עצמאות הבנק המרכזי, כדי להבטיח שהוא יפעל אך ורק משיקולים מקצועיים ולא על-פי דרישות פוליטיות. אבל פאואל מיהר להיכנע לדרישותיו של טראמפ עוד לפני המשבר, מה שהביא אותו אל הקורונה כשהוא חשוף כמעט לחלוטין.

כאשר נכנס פאואל לתפקידו בפברואר 2018 עמדה הריבית המוניטרית על 1.25%. עד סוף השנה העלה אותה פאואל ל-2.25%, כפי שעושים כאשר המשק צומח. אבל בשנת 2019 החל טראמפ ללחוץ, בפומבי ובגסות כדרכו, להוריד את הריבית כדי להבטיח את המשך הצמיחה – החיונית לו לקראת נובמבר 2020. פאואל נכנע ובמהלך השנה שעברה הוריד את הריבית ל-1.5%. כלכלנים הזהירו שהוא מסתכן באובדן הנשק העיקרי שלו למקרה של משבר, אולם פאואל עמד על שלו.

ואז הגיע משבר הקורונה וטראמפ חידש את לחציו להוריד את הריבית. בתחילת החודש הוריד אותה פאואל בבת אחת בחצי נקודת האחוז ל-1%. זה לא הספיק לטראמפ, שכינה את הנגיד שלו "פתטי". השבוע פאואל הרים ידיים והוריד את הריבית לאפס. זהו, מכאן אין לאן לרדת, הפד איבד את הכלי המרכזי שלו לסייע למשק האמריקני – והבורסות המשיכו לקרוס גם לאחר ההורדה. מה שמלמד שלא רק פוליטיקאים, פקידים, עיתונאים ועורכי דין יכולים להתנהג בצורה מופקרת ולגרום נזק אדיר לסובבים אותם.