1. הדמוקרטיה בישראל חזקה ומושרשת. התנועה הציונית הייתה דמוקרטית מראשית דרכה, בצורה מאוד בלתי רגילה בהתחשב בזמן ובמקום בהם קמה (גרמניה ואוסטריה של סוף המאה ה-19). מהקונגרס הציוני הראשון היו בה סיעות. בנימין זאב הרצל הובס בהצבעה דמוקרטית על תוכנית אוגנדה וקיבל עליו את הדין. לכל אורך השנים שקדמו להקמת המדינה, היו ביישוב היהודי בארץ ישראל ובקהילות היהודיות באירופה חיים פוליטיים תוססים, לעיתים אפילו תוססים מדי.

לאיש לא היה ספק שהמדינה היהודית תהיה דמוקרטית. ההחלטה על הקמתה התקבלה במוסדות שנבחרו בידי יהודי ארץ ישראל והיא נוהלה בידי אותם מוסדות, כולל במלחמה שנכפתה עליה עוד לפני שנולדה. דומה שהדבר היה כל כך ברור, עד שהגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית אפילו אינה מופיעה במגילת העצמאות (לתשומת ליבם של מי שטוענים שחוק הלאום מיותר כי יש את מגילת העצמאות). השלטון בישראל החליף ידיים מספר פעמים, ותמיד אך ורק בקלפי ובצורה מסודרת. זה ממש לא מובן מאליו, כולל במאה ה-21.

2. קריסות של דמוקרטיות התחוללו כאשר הן לא היו מבוססות די הצורך והתרחשו בהן משברים פנימיים קשים. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן גרמניה שבין שתי מלחמות העולם. הדמוקרטיה הגרמנית (רפובליקת ויימאר) נולדה מתוך התבוסה במלחמת העולם הראשונה, הממשלה האזרחית הסכימה מיד שהצבא ימשיך לבחוש בפוליטיקה, המערכת הייתה שנואה משום שנאלצה לקבל את התנאים ההרסניים והמשפילים של הסכם ורסאי, הלאומנות והאנטישמיות היו מושרשות, השפל הכלכלי הגדול מוטט את המשק, הנשיא פאול פון-הינדנבורג עיקר את הדמוקרטיה כאשר אפשר לממשלות לשלוט בלא רוב ברייכסטאג, והיו שם אדולף היטלר וחבר מרעיו כדי לנצל את ההזדמנות. צריך היה שילוב של כל התנאים הללו כדי שהדמוקרטיה הגרמנית תהפוך לדיקטטורה נאצית.

אנחנו רחוקים משם כרחוק מזרח ממערב. כאמור, ומעל לכל, יש לנו מסורת ארוכת שנים, המבוססת גם על הדרך בה התנהלו הקהילות היהודיות במשך 1,500 שנה ועל ההכרה ההלכתית בקיומם של מוסדות נבחרים. צה"ל איננו מעורב בפוליטיקה, אין נשיא שיכול לעקוף את החוק, ואין גורם משמעותי כלשהו המבקש להפיל את המשטר הדמוקרטי.

3. אין זה אומר שהעבר מבטיח בצורה מוחלטת את העתיד, ואין זה אומר שמותר להתעלם מסימני אזהרה ומנקודות דמיון. המטרידה ביותר היא ריבוי מערכות הבחירות: שלוש כאלו בתוך שנה וחצי - זה הקצב של ויימאר. הציבור עלול למאוס לא רק באנשים אלא גם בשיטה.

משבר הקורונה והמשבר הכלכלי שללא ספק כבר מגיע בעקבות המגיפה, עלולים להחריף את תחושת המיאוס ולהגביר את הרצון שמישהו יעשה סדר. אנשים עלולים להגיע למסקנה, שהמישהו הזה לא יבוא מבין שורות הפוליטיקאים שלנו ולשאוף שזה יהיה אדם חזק, גם אם לא נבחר בצורה דמוקרטית. נדגיש שוב: מדובר בסכנה רחוקה מאוד, אבל אין לנו את הלוקסוס לצאת מתוך הנחה שהיא בלתי אפשרית. מי שחייב לגדוע אותה בעודה באיבה, אלו הנבחרים - שחייבים להגן על הדמוקרטיה לא פחות מאשר על החיים.

4. בימים האחרונים אנחנו שומעים זעקות שבר, כאילו בנימין נתניהו מנצל את הקורונה כדי לפגוע בדמוקרטיה. אלו הם דברי הבל. ייתכן שנתניהו משתמש במשבר לצרכים פוליטיים, כדי לדחוף את בני גנץ לממשלת אחדות בראשותו. אני משער שברחוב בלפור לא נזקקו לטישו יקר ערך, כדי למחות דמעות כאשר פתיחת משפטו נדחתה. מפה ועד לטעון שנתניהו פוגע בדמוקרטיה - הדרך רחוקה מאוד.

צעדי החרום בהם נוקטים נתניהו וממשלתו אושרו כולם בידי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט - שגם חתום על כתב האישום נגד נתניהו. אני מבקש להבין: כאשר נתניהו תקף את מנדלבליט ואנשי הפרקליטות (בצורה גסה ופסולה), יצאו מתנגדיו להגנתם (ובצדק). כאשר נתניהו ייחס למנדלבליט ולפרקליטות מניעים פסולים, הצד השני של המפה טען שמדובר בעלילות. אבל כאשר אותם מנדלבליט ואנשי פרקליטות מעניקים גיבוי למהלכיו של נתניהו - אז פתאום הם לא בסדר? במילים אחרות: האם אתם סומכים על מנדלבליט רק כאשר הוא נגד נתניהו, ומבטלים את דעתו כעפרא דארעא כאשר הוא מגבה את נתניהו?

שיהיה ברור: צעדי החרום הללו פוגעים בדמוקרטיה. מעקב באמצעים של השב"כ שלא לצרכים ביטחוניים, הוא מעשה חסר תקדים. הגבלה על תנועה ברחובות שלא מסיבות ביטחוניות, היא מעשה חסר תקדים. סגירת חנויות שלא מנימוקים ביטחוניים, היא מעשה חסר תקדים. אלא שיש לזכור נקודה קטנה אחת: לפי מה שאומרים מומחי הבריאות, גם הקורונה היא חסרת תקדים. ואפילו אם הם טועים, ייתכן שהמשבר הכלכלי בעקבותיה יהיה חסר תקדים - ולכן חייבים לגדוע אותה כמה שיותר מהר.

5. מתנגדי נתניהו מנופפים בהתנהגות המשטרה מול שיירת המפגינים שעלתה בשבוע שעבר לירושלים, כדי למחות נגד יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין. מה שהם שוכחים/מעלימים הוא, שההפגנה הזאת הייתה בלתי חוקית בשל העדר רישיון, שאסור לנסוע באיטיות בנתיב תחבורה בין-עירוני ושהמפגינים הפרו את הוראות משרד הבריאות. היו כאן כמה וכמה עבירות על החוק וסיכוני חיים, והמשטרה הייתה חייבת למנוע אותם. אך מתנגדי נתניהו סבורים, שמותר להם לעבור על החוק ולסכן חיים של הסובבים אותם, בנימוק/במסווה של מאבק למען הדמוקרטיה. מצטער, אבל זוהי סתירה במונחים.

ועוד משהו קטן באותו הקשר: בתקנות לשעת חרום האחרונות (20.3.20), עליהן חתום אחד בשם בנימין נתניהו, יש החרגה מפורשת בת מילה אחת: "הפגנה". התקנות הללו מתירות לקיים הפגנות, כמובן בתנאי שיעמדו הן בתנאים החוקיים הרגילים והן בתנאים הבריאותיים המיוחדים. מתברר, שהיכולת להתעלם מעובדות היא חוצת מחנות.

6. אכן, המצב הדמוקרטי הנוכחי בעייתי במיוחד בגלל העדר פיקוח פרלמנטרי על הממשלה בכלל, ובכלל העדר פיקוח על מעקב השב"כ בפרט. בג"ץ התערב ולמעשה כפה להקים את ועדת החוץ והביטחון עד אמצע השבוע (24.3.20), אם כי יש מקום להרהר אחרי ההתערבות הזאת ובעיקר אחרי לוח הזמנים שכפו השופטים בראשותה של אסתר חיות. צריך גם לשים לב, שבאותה החלטה שאלו השופטים את המדינה האם ניתן להכריז על מצב חרום שלא מטעמים ביטחוניים - מה שנראה כדקדוקי פורמליזם שאינם עולים בקנה אחד עם המצב.

מכל מקום, הכנסת משותקת באשמת שני הצדדים - הליכוד וכחול-לבן - תוך שהסיעות האחרות, ובראשן חבורת אומרי ההן של אביגדור ליברמן, לא ממש עוזרות וזאת בלשון המעטה. נראה שנכון לרגע זה, רוב האחריות מוטלת על כתפיו של גנץ, שאינו מצליח לקבל את ההחלטה הנכונה האחת והיחידה: להיכנס מיד לממשלה, גם בלי משה יעלון ויאיר לפיד (המוכנים לשבת עם איימן עודה אבל לא עם נתניהו, והמוכיחים שהם אנשים קטנוניים שחוסר אחריותם מגיע לרמות פושעות). זוהי האמת, גם אם היא אינה נוחה לכל מי עסקנים, צדקנים ויפי נפש.