"יום האישה הבינלאומי" החל כל שנה ב-8 במרץ, הוא מועד מיוחד ובבחינת חג עבורנו, הנשים. אנו לא שוכחות שבתאריך זה ארגן איגוד הפועלות בארה"ב, מתחילת המאה ה-20, שביתה כמחאה על חוסר שוויון בתשלום לנשים עבור עבודה השווה לעבודת הגברים. חג זה הוא חגיגה של העצמה נשית!
המאבק של נשים לשוויון זכויות היה וממשיך להיות קרב ארוך וקשה גם בקרב נשות הרוח בישראל, שכן, "זכות" כתיבת שירה ופרוזה הייתה אצלנו מנת חלקם של גברים בלבד! הז'אנר הקנוני הגבוה, נחשב עד לדורות האחרונים, תחום גברי שבו למשוררים יש מעמד החורג מהמרחב האמנותי-פואטי. משוררים בתרבות העברית (כמו בתרבות העולמית) תופסים את ייעודם, לא רק כמשפיעים בתחום האמנותי-אסתטי, אלא גם כמייצגים של ערכים לאומיים-חברתיים ונחשבים גם בכתיבתם האישית, ולא רק בעיניי עצמם, כמנהיגים וכשליחי ציבור.
כניסתן של נשים לכתיבת שירה כעמיתיהן, נחשב לאקט פורץ דרך ואף להשגת גבול מבחינה תרבותית. למרות זאת, ובניגוד למצופה מהן, נשים מתייחסות לכתיבתן, כעמיתיהן הגברים, לא רק כאל תחום פואטי, אלא גם כערוץ להגדרה עצמית מתוך עצמן ולהטבעת חותם סגולי של נשים בחברה ובתרבות.
יתרה מזאת, נשים כותבות שירה בכלל ובספרות העברית בפרט, תופסות את ייעודן כשליחות ציבור וכשליחות של ציבור הנשים. הן מציעות "סדר יום" פואטי ייחודי משלהן, במטונימיה של "סדר יום" חברתי-מגדרי, שאותו הן שואפות להתוות ולהנחיל, ובכך לערער את הסדר החברתי-תרבותי הקיים.
כתיבת שירה, ושירה עברית בכלל זה, מושתתת על בקיאות בשפה ובמקורות התרבות הקנוניים. כתיבת שירה עברית (דתית וחילונית), נשענה תמיד וינקה מבסיס אורייני מוצק של בקיאות במקורות תנכ"יים-תלמודיים ועבריים לדורותיהם, שבהם היו המשוררים מעורים משחר ילדותם, שכן, בנים נשלחו ללמוד תורה ב"חדר" או ב"כותאב" בהיותם בני שלוש, לכן, כתיבת שירה לגברים, כאמור, היוותה חלק טבעי מעולמם ומזהותם התרבותית-יהודית. ככאלה, נחשבו לאנשי רוח בעלי עמדת מנהיגות והם נתפסים גם בעיני עצמם כמייצבי הכלל בכתיבתם ואף מחוץ לה, בתחומי הרוח, החברה והפוליטיקה.
לעומת הגברים, נשים בתרבות היהודית, הודרו במהלך הדורות מהמרכז האורייני-למדני (כמו מבית המדרש) והדתי-טקסי (כמו מבית הכנסת) ובעקבות כך הודרו אף ממקורות השפה העברית. כמו שמצאתי בסוטה כ, עא: "כל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תיפלות", או כמו שנאמר בתהילים מה, יד: "כל כבודה בת מלך פנימה". האישה נועדה להיות עקרת בית ואם הבנים ותו לא! תפקידה הוגדר ולא היה לה "קול" בחברה הפטריארכלית ונשים התקשו למצוא עצמן בתחום השירה הפואטית. למרות זאת, דרך זו של כתיבת שירה, ללא רקע תורני, נתנה להן באופן פרדוקסלי, נקודת מבט אחרת, חדשה, רעננה ומעוררת סקרנות. חוסר הידע בעברית הלמדנית, הלא חיה, אפשר להן להעניק אינטימיות וחיות לשפה העברית עם תחייתה.
כך או כך, בשל מקומן התרבותי-חברתי, נשים כותבות לא נתפסו כמייצגות השקפת עולם רחבה, ערכים ויעדים לאומיים או חברתיים, ולכן, אין הן, בכתיבתן, משמשות בתפקיד הגברי.
בספרות העברית של ראשית המאה, מתפרש ניסיון חייה של הצעירה היהודייה, כניסיון אישי-פרטי, בעוד ניסיונו של הצעיר היהודי נחשב או מוצג כמטונימיה של התנסות לאומית. שירת נשים נחשבה אז לשולית וכרקע לשירת הגברים והוגדרה כשירת נשים בלבד! וכך מצאה השירה הנשית ביטוייה בהבעת רגשותיה של משוררת המייצגת את חברותיה הנשים, את חרדותיה, אהבותיה כאישה, כאם וכאהובה, אך לא מתכוונת לכלל הציבור.
עם חלוף השנים, השתנו פני הדור והשתנתה הרוח כלפי נשים. היום הן נמצאות בשורה אחת עם הגברים ואף מוערכות ומשפיעות.
לפני שלוש שנים לערך דרשו המשוררות, שגם דיוקניהן של משוררות תוטבענה על גבי שטרות כסף כפי שהוטבעו דיוקניהם של משוררים. לשמחתנו, כבר שתי משוררות זכו לכך: רחל בלובשטיין ו
לאה גולדברג. בקרוב תופיע דמותה של זלדה על שטר כסף נוסף.
לכבוד יום משמעותי זה, "יום האישה הבינלאומי", סיכמתי עם הגב' אורה פיקל-צברי, מנהלת המוזאון, שאופיע במקום כיוזמת וכמנחת ערב "שירת נשים". ביקשתי מרעיי המשוררים, מ"אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל", לשלוח לי שירים בנושא זה, ואכן התקבצנו ביום ובשעה היעודה במוזאון. ערב "שירת נשים" החל בהתכנסות החברים (למרות אימת הקורונה), ובטעימת התקרובת שהוגשה לשולחן. אחרי שהסתיימו הברכות ההדדיות, שתייה הקפה/התה והנגיסות המנומסות מהעוגיות המשובחות שהוגשו לשולחן, ישבו הקרואים והטו אוזניהם.
את תחילת הערב הקדשתי בדברי תודה לגב' אורה פיקל-צברי, מנהלת המוזאון ולמשורר
בלפור חקק שסייע בידי רבות. כמו-כן, היה זה כבוד רב עבורי, שפרופ' חיים דותן, אדריכל הגשר להולכי-רגל מזכוכית בבייג'ין שבסין ועוד בניינים מפורסמים בארץ ובעולם, טרח ועלה ירושליימה מתל אביב וכיבד אותנו בנוכחותו המרנינה.
זו הפעם השנייה שפרופ' דותן ואני נפגשים בשמחות. הפעם הראשונה הייתה לפני כשנתיים, בערב בו זכינו שנינו ב"תעודת הוקרה" מטעם "אגודת הסופרים העברים" על מפעל חיינו. אז, לא הייתה לי הזדמנות להצטלם עם חיים, ועתה, הצטלמתי אתו גם בשער יפו, שם המתנו לכל החברים בטרם פסענו יחדיו לכיוון "מוזאון חצר הישוב הישן".
מעמד האישה בתנ"ך
פתחתי את הערב בדברים על "יום האישה" ומשמעותו לנשים בכל רחבי העולם: מאבקן על זכויות הנשים ומתן ביטוי לתרומת הנשים לתרבות, לתקשורת ולחיים בכל מדינות העולם באופן כללי. כן ציינתי בדבריי את מעמדה של האישה מאז הבריאה: בראשית א’ כ"ז: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם".
לאחר מכן, הבאתי מספר משפטים מהתורה, המוכיחים שאין כל שחר לאיסור שירת נשים באוזני גברים. התנ"ך התיר לנשים לא רק להיראות לעיניי הגברים, אלא גם לשיר ולרקוד בפניהם, ולראייה הפסוקים הבאים: "ותשר דבורה וברק בן אבינועם" - שופטים ה,א. "אם אשמע עוד בקול שרים ושרות" - שמואל ב, יט, 36. "כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות, עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני אדם" - קהלת ב, ח.
"מלבד עבדיהם ואמותיהם אלה, שבעת אלפים שלוש מאות שלושים ושבעה, ולהם משוררים ומשוררות מאתיים" - עזרא ב, 65. ועוד...
יובל שנים לכבודם
בשלבים הראשונים של האירוע, לא שכחתי לציין גם את יום החמישים שנה לפטירתם של המשוררים: לאה גולדברג ו
נתן אלתרמן, (ב-1970). לזכרם, פתחתי בדקלום שיריהם: "אני הלכתי אז" של לאה גולדברג: אֲנִי הָלַכְתִּי אָז / כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה. / עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְּהוֹמוֹת / וּרְאִי הַיָּם צִיֵּר לִי אֶת פָּנַי / כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים.
ואת השיר "העלמה" מאת נתן אלתרמן: -קטע- דּוֹם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ / חוּט שָׁנִי כְּרִמּוֹן שָׁחוּט, / וְאָמַר בִּלְבָבוֹ הַמֶּלֶךְ: / "הִיא טוֹוָה לִי בִּגְדֵי מַלְכוּת".
שירת נשים בפעמי תימן
המרצה המרכזית לערב זה הייתה הגב' שרה שרעבי, שהרצתה לנו (בהתנדבות) על "שירת הנשים בתימן". הנשים שם אצרו כוח והביעו את רצונן, כאבן, מאווייהן..., ונשאו קולן בשירה, את זאת לא מנעו מהן.
לפי דבריה מתברר, שהשירה העממית של הנשים בתימן עברה מדור לדור בעל פה, והחוקרים העלו את השירים על הכתב ונתנו ביטוי עז לכאבן של נשים ולגורלן במשך דורות. כמו-כן, שמענו בלחנים שהושמעו גם ביטוי לשמחות המשפחתיות ולתחושות של נשים בעת נישואיהן, בעת ימי אבל, שירי נשים עגונות ושירי אהבה וחשק של נשים. השירה הזאת, חוזרת אל המקורות שעיצבו את הזהות של עולי תימן.
אחרי הכחשה והיטמעות בזהות הישראלית, גילתה לנו שרה שרעבי מחדש, תרבות נסתרת ועשירה הכוללת את שירת הנשים, את עולמן ואת אמנות הבית. היא הרחיבה על אמנות השירה שנקראת בפיהן "זאפה": שיר המושר בעת התהלוכה להובלת הכלה לבין החתן ולחופה וכן הובלת החתן לבית הכלה ולחופה. שרה הציגה גם את שירי הרב שלום שבזי. השיר "אם ננעלו", שהובא בביצועה של
עפרה חזה. המשוררות והמשוררים שנקבצו במוזאון קראו משיריהם ואני בתוכם בשיר שקראתי, ברוח המשוררת רחל (לפי השיר: "לא שרתי לך ארצי"):
אל אִמִּי שמחה סיאני
לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אִמִּי /וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ /עַל הַרְרֵי כְּבִיסָה / עַל שְׁלַל עֲבוֹדוֹת. / רַק עֵט יָדַי חָפְנוּ / סְפִיחֵי נְיָר כְּתוּבִים/ רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ שִׁירַי / עַל פְּנֵי גְּוִילִים. /אָכֵן זַכָּה מְאֹד,/יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם, אָכֵן רַכָּה מְאֹד, /לִבְנַת דְּמוּתֵךְ. /רַק קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׁיר /בְּיוֹם כָּבָה הָאוֹר /רַק נְהִי בַּמִּסְתָּרִים /עֲלֵי זִכְרֵךְ.
בלפור חקק / אשת נֹח
אגי-אנטה קליין /-האישה והדעות
הרצל חקק -/ דונה גרציה, משיחה שלי -
חוה נתן/ - נְשִׁימָה, נְשָׁמָה, יֵשׁוּת שְׁלֵמָה
אדלינה קליין /- אִישָּׁה זוֹרַעַת
חגי קמרט -/ הצדקת מרים:
שושנה קרבסי /- קולעת הצמות
כרמית רינצלר /- אימא
רחל סיידוף מזרחי -/ האישה
דורית לרמן /- מדורה ולוחם אש
עפרה ורד הצחיקה אותנו מאוד בשירה המלבב:
גברת גרנדיוזילה -/ עפרה ורד
הפתעת הערב מ...סין!
הפתעת הערב היה כאמור פרופ' חיים דותן, שאת שמו ציינתי בראשית רשימתי. בלפור והרצל חקק, שהם ידידיו הקרובים, עשו לי הפתעה והזמינו אותו לערב זה ובכך שימחו את כולנו.
פרופ' דותן הגיע אלינו היישר מסין, אם הקורונה, ונזהר ללחוץ את ידי..., מה שבטוח בטוח!
נפלא / חיים דותן
כָּל יוֹם הוּא / יוֹם הָאִשָּׁה / כָּל בֹּקֶר הוּא / יוֹם הַיֶּלֶד / כָּל שְׁנִיָּה הִיא / יוֹם הֻלֶּדֶת
לַיְּקוּם / וְאָנוּ נוֹעַדְנוּ / לֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים.
אנו אוהבים את החיים וגם את פרופ' חיים דותן. לא התרתי לו להיפרד מאתנו בסוף הערב מבלי לבקש ממנו לדקלם עבורנו שיר שלו ב... סינית. היה זה קטע מגניב, אף אחד מהקרואים לא הבין מילה, שכן הייתה זאת סינית עבורו תרתי משמע, אבל היה מעניין לשמוע את השיר בהגייה הסינית. הוא דקלם את השיר כשכפות ידיו צמודות כנגד חזהו וחיוך מקסים על פניו.
תם הערב של "שירת נשים" בשמחה ובאורה.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
