מעבר לכל דמיון

מוצ"ש, נתניהו בראיון בפני האומה, שידור חי. שני המראיינים מנסים להעניק לראיון הרגשה ממלכתית, מעט כבוד המגיע לראש הממשלה. אפילו נסיון יוצא דופן זה מצביע על גודל השעה, על החרדה שהחלה לאחוז בכולנו לאחר שהתחלנו להרגיש את התנגשות הטיטניק בקצה קרחון מכאן וקרחון תת-מימי משם.

נתניהו הוא הקברניט, המרגיע הלאומי, ההורה האחראי המסביר לנו איך להתנהג. הוא משווע ומתחנן שנבין ונפנים ונתנהג בהתאם לגודל השעה, אך אנחנו עדיין מסרבים. החופים והפארקים מלאים. המראיינים לא יכולים להתאפק, והם חוזרים כל הזמן לפוליטיקת בחירות ולמחלוקות אישיות - אלו דברים שאנשים אוהבים לשמוע, כמו גם ריבים ורכילויות. אך לא כאן המקום ולא זה הזמן. שעת אחדות היא זו, אומר נתניהו, ועושה הכל בכדי להוכיח זאת. הכל הוא מוכן למעט דבר אחד: מי שקרא וקורא להשמדתנו, מי שמהלל רוצחים שריצצו גולגלות ילדים ויצאו במלחמת שמד נגדנו, מי שמגנה את חיילי צה"ל ומפקדיו ומי שקורא להעמדת כל הישראלים-יהודים לדין בינלאומי על פשעי מלחמה לא יכול להיות אתנו בשוחות.

נתניהו משווה את הקורה לקרב, ובשדה הקרב כל חייל יודע שהוא יכול לסמוך בחייו על חבריו, פקודיו ומפקדיו. גנץ, יעלון, אשכנזי, פרץ, לפיד וגם ליברמן, כולם אחים לנשק, נאמנים למדינתם, היא מדינת היהודים. פה ושם הם לא מסכימים (ועוד איך לא מסכימים), אפילו דואגים לעצמם לפני מדינתם, אך ניתן לסמוך עליהם, שכן בדמם אותו די אן איי, "העם הנבחר". אין דינם כדין חברי הרשימה המשותפת שכל רצונם הוא להשמיד את מדינת הלאום היהודי, להביאה אל סופה. נתניהו פונה לכל המנהיגים ונבחרי הציבור כולם, שיתעלמו ממשקעי העבר ויתעלו על עצמם, כפי שכמה מהם כבר הוכיחו ועשו בלי להמתין לעידוד או הזמנה. זוהי שעת מבחן, שעת חרום, והדרך היחידה לשרוד היא להתאחד.

כך כתבה שמרית אור:

יחד - כל הדרך,
יחד - לא אחרת,
יד ביד נושיט לטוב
שעוד יבוא, בוא יבוא.

מסתבר שהנגיף לא עשה בנו עדיין שמות, והעובדה ניצבת מול עינינו: הרגלי העבר עדין עוקצים אותנו, מדגדגים, לא נותנים מנוח. אנחנו לא יכולים להתאפק מלהתנגח בביבי ולצחקק כשהשם "שרה׳לה" מוזכר. אנחנו עוסקים בקטנוניות ולא מפנימים את גודל השעה. מדוע צריך שבוע לחלוף ועשרה ימים, ואחדות אין עדיין? ימשיך לו הנגיף להשתולל, עד שיבוא יום בו תשתנה התנהגותנו. אך כל עוד טוב לנו, אין סיבה להשתנות. זוהי דרך האדם.

עכשיו אנחנו יודעים שאם נתעלם, יקרה לנו מה שקרה לאיטליה (גם אם יחס המבוגרים לצעירים שם הוא הפוך לחלוטין מאשר בארץ). אפילו אם צודק מי שחושב שאנחנו בהיסטריה לא מוצדקת, והשוק שהמערכת חווה מלאכותי לחלוטין, אחרי שוק כה חזק למערכת, תדרש תקופת התאוששות והחלמה. אחזור על כך: גם אם כל הפעילויות שננקטות מבוססות על הנחת עבודה שתתברר כשגויה (דבר שכבר לא יקרה, שכן הסכנה ממשית ביותר), הרי שהשוק החשמלי שהוזרם דרך הגוף מעמיד למבחן את חוזק וחוסן הגוף. מחיר נאלץ לשלם, השאלה היא רק עד כמה הוא יכאב.

עוד נדע ימים טובים מאלו - עוד נדע ימים טובים פי אלף

אני מסתכל בנתונים באתר גוהנס הופקינס. מספר הנדבקים מגיע ל-300 אלף, וכבר חצה את הרף, מתוכם פחות משליש הבריא (עד לפני שבוע מספר המבריאים עמד ביציבות על מחצית מספר הנדבקים). כמעט 13,000 מתים, מתוכם למעלה משליש באיטליה, מרכז ההפצה מחוץ לסין. איטליה החליפה את סין בתור מרכז ההתפשטות הבינלאומי. לבנו יוצא אל האיטלקים, כי דווקא הם שכל כך אוהבים את החיים (דבר שניתן להרגיש בהתנגנות הדיבור, בידיים המלוות ומחזקות את כל מה שהם אומרים, בהתנהגותם ובכל אורח חייהם) משלמים מחיר כה יקר. הם לא מספיקים לקבור את מתיהם, וטרם פטירתם, החולים במצב קריטי מנותקים לחלוטין ממשפחותיהם ויקיריהם - אפילו חיבוק ונשיקה אחרונים, או החזקת היד, לא מתאפשרים.

העולם מסתגר, בעוד בסין מתחילים להפתח. אנחנו סופרים ארבעה חודשים על אצבעות הידים. ה-17 בנובמבר עד מחצית דצמבר - רופא עיניים מבחין בהתפרצות נגיף, והרשויות הסיניות שולחות אותו לחינוך מחדש בבית סוהר, בנסיון להשתיקו, שם הוא גם ימות - או מהנגיף או מהטיפול הסיני. ממחצית דצמבר עד מחצית ינואר ומחצית פברואר סין הטילה סגר כמעט מוחלט על כמיליארד אנשים והדמימה את המנוע של הכלכלה הבינלאומית. בחודש האחרון למנין זה, התייצבות וחדשות טובות מדי יום ביומו. התחנה הבאה במחצית מרץ, ארבעה חודשים אחר פריצת הנגיף לבני אדם (או שחרורו לאוויר העולם), ואין נדבקים חדשים. אני שואל את עצמי: האם ייתכן? ארבעה חודשים, והנגיף נעלם כליל מסין, ועכשיו היא נדבקת כתוצאה מהשתוללות הנגיף מחוצה לה? על כך בטור נפרד.

בינתיים התהפכו היוצרות. מזה שלושה ימים, אין יותר מקרי מוות חדשים בסין, וכל מקרי ההדבקה החדשים בסין הם תוצאה של הדבקות ממקור שהגיע מחוץ לסין (קרוב לוודאי מאיטליה או אירן). סין מתחילה להטיל הגבלות ואיסורים על-כניסת זרים. סין מתחילה להסגר, במקום לצאת לעזרת העולם להלחם בנגיף שהיא עצמה ייצאה (ואולי אפילו יצרה וייצרה) בכדי לחסלו, סין פועלת עכשיו כמו אדם כפוי טובה שחזר לסורו. המידעונים שהם הפיקו מדי יום הופסקו, שכן אין הם במצב חרום יותר, זה שהוריד אותם לברכיים בתחינה אילמת לעזרה, ועתה הם נלחמים במושג "הוירוס הסיני"!

הסינים יכולים לפנות לפולנים, שכן אלו האחרונים אשפים בסיבוב דברים ובהצגת מצגות שווא. לפי הפולנים, הם היו עם תחת כיבוש משך מאות שנים, ולא היו "מחנות השמדה פולנים" כי אם מחנות השמדה של הנאצים ששלטו בפולין. סמנטיקה? הלא הפולנים השתתפו באופן פעיל ביותר בהשמדת היהודים, ולא ניתן למחוק את חלקם בשואה על-ידי חוקים שהם מחוקקים ואיומים שהם מאיימים נגד כל מי שמעז להגיד את מה שלא נעים להם לשמוע. כך גם הסינים, בקרוב הם יתחילו במלחמת שמד נגד כל מי שיעז להשתמש במונח "הווירוס הסיני" במקום לעזור לעולם בשעה זו שהם - ורק הם - אחראים לה, אפילו אם לא ייצרו ושחררו את הנגיף לאוויר העולם.

הנה דוגמה אפשרית (גם אם דמיונית בעליל): המפעלים בסין המייצרים מסכות עברו את רף מאה מיליון המסכות ליום, מספר שסין דורשת לתצרוכת פנימית. כל העודפים מופנים לייצוא, אך במקום לעשות זאת במרוכז, במחירי עלות, בעבודה משותפת מול ממשלות זרות, השוק החופשי מאפשר ניצול ציני של המצב. מסכות שצריכות להמכר בדולר האחת (לסוג N95) נמכרות פי שניים ושלושה או פי שלושה וארבעה, בעוד אנשים נדבקים ומתים.

בבריטניה, שם ראש הממשלה החליט על מסלול שונה מאשר בכל העולם - מסלול שעיקרו "אנחנו נמשיך בחיינו כרגיל, תהיה הדבקות ׳עדר׳, אך זה יצור חיסון טבעי. ימותו אנשים, אך מספר שנוכל להתמודד אתו, ובסופו של דבר מצבנו יהיה יותר טוב" - הורו על סגירת בתי הספר והפאבים, ומסתבר שראש הממשלה "הוטעה" בהמלצות שקיבל.

באירן פנו לקהילה הבינלאומית בבקשה-דרישה שיופעל לחץ על ארה"ב שתבטל את העיצומים שהם "פשע נגד האנושות". זו אותה אירן שזלזלה בנגיף ואיפשרה המשך תפילות, עד שבא זה והתחיל להפיל חללים מההנהגה הפוליטית והרוחנית. מאותו רגע, כמובן, היו אלו השטן הגדול והשטן הקטן שאחראים לתחלואה ולמוות באירן. בסגנון המזרח-תיכוני, הם היו בסדר כל הזמן, וחייבים להצביע על מישהו אשם. כמה נוח שיש את ארה"ב ואת ישראל בשביל כך, ללבות את שנאת ההמונים, להסב את תשומת לבם מהאשמים האמיתיים במחדל (הדבר דומה בהרבה להתנהלות הנהגת אירן בתור מובילת הטרור הבינלאומי. הכלכלה האירנית קורסת, והמשאבים מופנים למימון חיזבאללה וכוחות לוחמים בסוריה ובעירק. מדוע ובשביל מה? העזתים או הלבנונים או הסורים מאיימים על אירן? מה בדיוק תשיג אירן על-ידי כיבוש ישראל ומחיקתה מעל המפה? יהיה תזרים מזומנים או מחצבים או שאר דברים ממשיים שנמצאים כרגע בין הנהר לבין הים לאירן)?

מן המיצרים אל ים פתוח, כמים רבים נסער

המים סוערים ביותר ומאיימים להטביע את כל צי הסחר הבינלאומי. כל סירה, ספינה ואוניה. דבר לא ישאר. מדינה אחר מדינה סוגרת את גבולותיה. עורק חיים עדיין יש לנו, והוא חברות התעופה הישראליות. אלוהים הזכיר לנו שיש לנו רק בית, מקלט ומפלט אחד, ושעדיף להיות בישראל. אלפי חברה צעירים שיצאו לנפוש ולגלות את עצמם בהודו ובמרכז ודרום אמריקה מנסים לחזור הביתה, לבידוד בתוך המוכר, בקרב המשפחה והבית. זהו הגל הראשון, המיידי. כל אותם תרמילאים אחרי צבא לא מפחדים. הם צעירים, בריאים, חסונים, מפגינים שאננות וחוסר אכפתיות, אך כשהעולם סביבם מתחיל להסתגר, הם חווים מאפיין חדש: הם זרים בארץ לא להם. הם לא חוזרים מרצון כי אם מאונס.

אחריהם יגיעו גלים נוספים, עזים יותר, שיעמידו את מדינת ישראל במבחן. לכל יהודי באשר הוא יש "זכות שיבה", אך עד כה הרעיון של זכות זו התרגם בעיקר לעליה ארצה בעידוד ארגון "נפש בנפש" או בתקציבי ענק של הסוכנות ושאר ארגונים שהגיע עליהם הקלח. מדינת ישראל לא נערכה לקליטה המונית של (א) אזרחי ישראל שחדלו להיות תושביה (קרי מיליון או שני מיליוני היורדים החיים בחו"ל) ו-(ב) קהילות יהודיות מארצות שונות ברחבי העולם.

מתי הפעם האחרונה שניסינו לקלוט עליות מסיביות דוגמאת זו הרוסית וזו האתיופית? עד היום אנחנו מתמודדים עם הקשיים וההשלכות של קליטה זו, ואפילו של קליטת כשלושת רבעי מיליון הפליטים היהודים מארצות ערב טרם קום המדינה ומיד עם הכרזת העצמאות.

אם המצב בארופה יחמיר, באיטליה, צרפת וספרד, היהודים למודי מקרי האנטישמיות של השנים האחרונות יעזבו את הכל ויטוסו ארצה. מדינת ישראל תצטרך להתייצב לצידם, שכן הם חלק מאתנו, וליהודי באשר הוא רק מדינה אחת בעולם, בית אחד, מקלט אחד. זו תהיה שעת המבחן האמיתית, בלי כל הפקידונים-המאד-חשובים של כל הארגונים הזוכים לתמיכה ממשלתית ופרטית. לא תהיה לנו ברירה כי אם לקלוט את אחינו ואחיותנו ובני משפחותיהם (וֹאולי בגלל שהשנאה תתפרץ - כבר עתה מאשימים אותנו, והמצב רק ילך ויחמיר).

זוכר אני את חזרת הקהילה הישראלית מאירן בשלהי 1978 ארצה. מדינה ישראל שלחה מטוסים לפינוי הנשים והילדים, ואלו חזרו ארצה רק עם מזוודות בודדות; את כל רכושם הם השאירו בטהרן. ארבעים שנה אחר כך, נשארו רק הזכרונות של אותו חילוץ בזמן אמת, ואותה שנאה כלפינו. אך אותן משפחות ישראליות חזרו הביתה, שם היה להם הכל - דירה ומשפחה וחשבון בנק ובטוח לאומי ובטוח רפואי וקו טלפון וגם מכונית (דברים של לא מה בכך באותם ימים). אם הישראלים ברחבי העולם יצטרכו להמלט על נפשותיהם, היכן הם ישהו בבידוד של שבועיים עם הגעתם ארצה? לחלקם יש קרובים אבל לרבים מהם, מדינת ישראל היא מקום לשם טסים לחופשה או לחגיגת בר או בת מצווה, אך לא יותר. פעם היו מעברות. איך המדינה תתארגן עכשיו? האם מישהו נותן על כך את הדעת?

נזכור, כל המערכות תהינה בתפוסה מלאה ואולי אפילו בקריסה חלקית או גבוהה. ועדיין צריך יהיה לתת מענה ללחץ השבים מחו"ל, ואחריהם כל הקהילות היהודיות שתגענה. אולי אפילו נצטרך לחלץ אותן, כפי שנעשה ב-1978 מאירן, אח"כ מאתיופיה ועתה מפרו ומהודו?

למי שאומר, "עצור, מה שאתה מתאר מתחיל להשמע כמו פסוקים מהתנ"ך על אחרית הימים", כיוון שרובנו בטלנו את הכתוב כסיפורי עבר, נחווה עתה בעצמנו שכל הכתוב קרה בעבר וקורה בהווה, מול עינינו ממש. לא היינו יכולים לתאר לעצמנו שנגיע הלום, וכך אנו מוצאים עצמנו כמעט בהלם, כשדברים שנראו דימיוניים אתמול הופכים למציאות היום, אליה עוד נתגעגע מחר.

רק אם נאמין ודאי נצליח
רק אם נאמין ודאי נגיע
בימים של סער ברקיע
כאש התמיד נבער

כך שמרית אור, המזכירה לנו את המתכון והדרך היחידה:

יחד - כל הדרך,
יחד - לא אחרת,
יד ביד נושיט לטוב
שעוד יבוא, בוא יבוא.

ולמי שלא הבין ולא הפנים עדין, היא חוזרת:

יחד - כל הדרך,
יחד - לא אחרת,
יחד איש אל איש יפתח
את לבבו.

כך גם התחנן נתניהו, בראיון חי לאומה. היו אתם השופטים. הוציאו אתם את גזר הדין לפעול. "יחד"!