ילדותי עברה עליי בירושלים, בשכונת "נחלת צבי", מובלעת תימנית שממוקמת בסמוך לשכונת "מאה שערים"; היינו בבחינת טיפת סחוק (סחוג) בדלי של חלב.

ככל האנשים בירושלים, בשנות החמישים, חיינו אף אנו כמה משפחות בבית אחד ולו חצר פנימית קטנה. בלב החצר היה בור מים, שבעבר סיפק מֵי שתייה לכל הדיירים. ברבות הימים שאבו ממנו השכנים מים לצורכי ניקוי הבית והחצר בלבד.

לכל משפחה היה חדר אחד למגורים ומטבח, שהיה ממוקם בחצר. גרנו בחדר קטן - אמא, אחותי הקטנה, שרה'לה, ואני. אבא נפטר עוד בהיותנו רכות בשנים. מולנו, ניצב חדרו של יצחוק (יצחק), איש זקן וערירי. לידו, בחדר סמוך, גר חיים חַמאם - בריון השכונה. שלושת החדרים הנותרים בקומת החצר היו שייכים לוויקטור ושימשו לו מקום להכנת בקלָוָה משובחת נוטפת מֵי סוכר. בקומה השנייה גרו שתי משפחות: יוסף כהן השוטר, רעייתו שרה וארבעת ילדיהם, ועַבּוּדִי מַדְלַל, פועל בניין שעסק גם בחייטות. רעייתו עמוּמה, טיפלה במסירות בששת ילדיהם וסייעה בפרנסת המשפחה בעבודות תפירה מזדמנות.

בכניסה לחצר הבית ניצב בית שימוש אחד בלבד, שקראנו לו 'בית המים' (בערבית: בֵּית אלמוֹיַה), ששימש את כל דיירי הבית. בחדר צר וטחוב קירות זה, שדמה לצינוק, היה מקום להציב את שתי הרגליים לצידי חור שנפער במרכז הרצפה. במשקוף העץ של דלת 'בית המים' נתקע מסמר גדול, שחשיבות רבה נודעה לו בחיי הדיירים: מדי שבוע, היה תורו של שכן אחֵר לגזור ריבועי נייר עיתון ולתקוע אותם במסמר, שישמשו את כל השכנים כ'נייר טואלט'. יכולתָּ לראות ריבועי נייר של עיתון 'אֹמֶר' או של עיתון 'אַליוֹם' בשפה הערבית, אותם נהגו השכנים לקרוא.

מילים בעברית

אמא אהבה נייר עיתון וקראה לו: 'נייר תועלת'. שימושים רבים היו לנייר הזה בביתנו, מלבד היותו 'נייר טואלט': אימא הייתה מנקה בו את החלונות, עוטפת בו ירקות, מרפדת את הנעליים שלנו כדי לשמור על חום רגלינו בקור הירושלמי, מניחה שכבת נייר עיתון עבה בתחתית פח האשפה, שוטחת עיתון על האצטבאות בארון המטבח; ובראשית כל שנת לימודים הייתה עוטפת את המחברות והספרים שלנו בנייר עיתון; ועוד אין ספור שימושים היו ל'נייר התועלת' בביתנו.

גם שכנינו החרדים בשכונת "מאה שערים" השתמשו בנייר עיתון לאותם שימושים אך הם לא השתמשו בעיתון שהיו מודפסות עליו מילים ב ע ב ר י ת, כי זו שפת הקודש. שימוש בעיתון כזה לצרכים כאלה, משמעו בעבורם חילול הקודש.

אמא שימשה, שנים רבות, כסוכנת ביתם של גברת אמילי וד"ר ג'ורג' הלפרין, מייסד חברת ביטוח 'מגדל', וכשהגיע תורה 'להזין' את אותו מסמר ב'בית המים', הגדילה לעשות מכולם. היא הייתה תוקעת במסמר הגדול ריבועי נייר של עיתון 'הארץ', שד"ר הלפרין היה מנוי עליו, או גוזרת בקפדנות ריבועי נייר מן העיתון 'ג'רוסלם פוסט', שאותם נתנה לה עורכת העיתון, הגברת לאה בן-דור, בתם של ההלפרינים, שסברה לתומה שאמא קוראת אותו. או אז עלתה קרנו של 'בית המים' בעיני האורחים שפקדו אותו.

מדי פעם בפעם היה אחד האורחים שביקרו בבֵית השכנים מתעניין לדעת מי מבין דיירי הבית קורא את עיתון 'הארץ' של 'הגדולים', והתכוון לבני אותה שכבת אינטלקטואלים ועשירים בארץ שנהגה לקרוא את העיתון הזה. אך יותר מכך תמה האורח ושאל מי מבין דיירי הבניין יודע לקרוא טוב כל כך אנגלית, עד שהוא קונה את ה"ג'רוסלם פוסט" וידו משגת לקנות עיתון כה יקר? השכנים היו עונים לאורח שזו חנה, האלמנה, שקוראת את שני העיתונים: "איזו אישה חרוצה ומשכילה היא השכנה שלנו חנה", היו מוסיפים בגאווה בלתי מסותרת.

אישה צנועה

אמא מצידה לא הכחישה את דברי שכניה בעניין הקריאה בעיתון 'ג'רוסלם פוסט', ואם כי דיברה אנגלית רצוצה, לא ראתה בעיתונים האלה מקור אינפורמציה, אלא 'מזון' לאותו מסמר תובעני. ובאשר ל'חדשות', היא הייתה מעודכנת בהן עד לפרט האחרון, שכן, אוזנה הייתה כרויה לרדיו של משפחת הלפרין במשך כל זמן עבודתה, חוץ משעות המנוחה של הגברת אמילי, בין שתיים לארבע אחר-הצהריים. אימא ראתה בקופסה הגדולה, שממנה בקעו קולות ומנגינות, את 'הפלא השמיני' של העולם ולא חדלה מלהתפעל מחוכמתו של האדם, שחלק לו הבורא.

היא הייתה חייבת ללמוד לדבר בשפה הגרמנית, שכן זו הייתה השפה השלטת בבֵית הלפרין. במשך השנים התרחב אוצר המילים שלה, ואמא דיברה גרמנית קולחת ובלא כל מבטא זר. גברת אמילי התגאתה בה לא פעם באוזני אורחיה המכובדים, בציינה בגרמנית רהוטה: "חַנִיקָ'ה, התימנייה שלי, מדברת גרמנית כאילו נולדה בגרמניה". אמא, שהייתה אישה צנועה, נבוכה מדבריה ומתשומת הלב הרבה שזכתה לה והשיבה אף היא בדברי שבח: "מתי אַת רוצה שאגיש לאורחים את הקוֹמְפּוֹט (הלפתן) הטעים שלימדת אותי להכין?" תשומת לב האורחים עברה לגברת אמילי, שחייכה בשביעות רצון לשמע המחמאה, ואז הייתה אימא מנצלת את הרגע ובלחיים סמוקות חומקת מחדר האורחים, בטרם תשמע את תשובתה.

יום אחד הגיע בדואר אוויר עיתון יומי מגרמניה. דפיו של העיתון היו דקים ורכים כנייר משי. באין רואים הייתה אימא ממששת את נייר העיתון ולוחשת בינה לבינה, "אח, איזה נייר טואלט רך... תענוג". במשך שבוע ימים עקבה אימא בחשאי אחרי 'תנועותיו' של העיתון מגרמניה. הוא עבר חליפות ממיטתו של ד"ר ג'ורג' הלפרין למיטתה של הגברת אמילי. אחר כך, מקומט קמעה, הונח בסלסילת העיתונים שעמדה בחדר האורחים. בסוף השבוע הבחינה אם לחרדתה שהגברת אמילי נוטלת את העיתון ומשליכה אותו לפח הזבל!

מה אעשה? חשבה אימא בצער, לא נעים לקחת עיתון מהזבל, מה תחשוב עלי בעלת הבית? אך מאידך-גיסא נזכרה אימא בשתי היתומות הרכות שלה וב'נייר הטואלט' שיש להן בבית – נייר עיתון עבה ומחוספס... בלית ברירה אזרה אימא עוז, ניגשה אליה ושאלה בדחילו ורחימו, "פְרָאוּ (גברת) הלפרין, אני יכולה לקחת מפח הזבל את העיתון שקיבלת מגרמניה"? (אמא אף פעם לא פנתה אליה בשמה הפרטי, אמילי, מפאת הכבוד שרחשה לה).

לקרוא גרמנית

גברת הלפרין הביטה בה בתמיהה, הסתכלה על העיתון שהציץ מפח האשפה, החזירה שוב את מבטה אל אמא, ואז אורו עיניה. היא חיבקה את אימא המופתעת בחמימות ואמרה לה בהתרגשות: "Hannika! Wollen Sie auch Deutch lesen?". (חניק'ה, אַת רוצה גם לקרוא גרמנית?); ולפני שהספיקה להשיב לה, פסעה גבירתה בצעד נמרץ לעבר פח האשפה, שלפה מתוכו את נייר העיתון, ניערה בידה את קליפות הקלמנטינות שדבקו בו והגישה אותו לאמא בחגיגיות.

אמא הבינה מיד את פשר התרגשותה. גברת אמילי חשבה שהיא מבקשת ללמוד ל ק ר ו א בעיתון שהגיע מגרמניה, שהרי אימא כבר דיברה בשפה הגרמנית, אך לקרוא גרמנית לא ידעה, ומכאן התרגשותה של בעלת-הבית. אם לא ההינה לומר לה מדוע היא מבקשת לקחת את העיתון הביתה, ומדוע היא מוקסמת מדפיו הרכים והנעימים למגע. וכי יכלה לספר לה על השימוש הצפוי בהם בביתנו ועל העדר כל קשר להשלמת ידיעותיה בשפה הגרמנית? חלילה! אימא אישרה את דבריה של גברת אמילי בהתלהבות, נטלה מידיה את דפי העיתון הנכסף ואמרה:

"Naturlich Frau Halperin, Ich will auch Deutch lehsen!”. (בוודאי גברת הלפרין, אני רוצה גם לקרוא גרמנית!).

כך נפלה לידיה של אימא מציאה גדולה! מאותו היום הקפידה הגברת אמילי להזמין עיתון מגרמניה מדי שבוע והעבירה אותו לידיה הנאמנות של אימא בתום הקריאה. אימא הניחה בשמחה את העיתון בסלה וכשהגיעה לעת ערב הביתה, פרשׂה אותו על שולחננו הקטן ובתנועות מדויקות החלה לגזור אותו לריבועים ריבועים במספרֵי 'זינגר' הישנים והמשובחים, שקיבלה במתנה מגברת לִינָה, התופרת של משפחת הלפרין. אט אט נערמה על השולחן ערֵמה נכבדה של ריבועי נייר רכים. אימא הכניסה אותם לשקית ניילון נקייה והצפינה אותם בארון המטבח, על-מנת שישמשו את בני משפחתנו בלבד.

עדין ורך

יום אחד, תוך כדי גזירת העיתון לריבועים, נכנסה שכנתנו פַאדָה, הביטה בערֵמה הנאה שהצטברה על שולחננו ואמרה לאמא בהתפעלות, תוך שהיא ממששת באצבעותיה הגרומות את דפי העיתון הדקים, "חנה, מאיפה יש לך עיתון כזה של הגויים"? אימא צחקה ואמרה, "זה עיתון מגרמניה שגברת הלפרין רצתה לזרוק לזבל".

"לזרוק לזבל נייר כזה"? נחרדה דודה פאדה, ופסעה פסיעה אחת לאחור כשידה מליטה את פיה הפעור בתדהמה. "רק העשירים יכולים להרשות לעצמם לזרוק נייר כזה לזבל. מוּש חַרָאם? (לא חבל?)", אמרה והנידה את ראשה מצד אל צד. אחר כך התעשתה והוסיפה בקול מתחנחן, "חנה, תני לי קצת", והצביעה על ערֵמת העיתונים הגזורים.

"אני מצטערת", התנצלה אמא. "אבל אני לא יכולה לתת לך מן הנייר הזה, למרות שמגיע לך. אַת קרובה אלינו כמו בת משפחה ממש ולא רק כמו שכנה. אַת דואגת לשמחה'לה ולשרה'לה ושומרת עליהן כבבת עינך כשאני בעבודה ואלוהים יברך אותך על כך. אך אני מכירה אותך, פאדה, אם אתן לך, מיד תרוצי ותספרי לכולן ... ואני, מחוסר ברירה, אאלץ לחלק את נייר הטואלט המשובח הזה לכל שכנותיי", אמרה אימא והתחילה למנות באצבעותיה: "לגברת שרה ולגברת עמומה, למרת כהן, למרת ימיני, למרת ג'יספאן ולגברת רחל מוכרת המים... ובסוף, מה יישאר לשתי היתומות הקטנות שלי, אַת מבינה"?

אך דודה פאדה לא הרפתה ואמרה, "חס וחלילה, חנה, אני לא מבקשת למעני, אני מבקשת למען בעלי, מוֹרִי עַבָּאהֵל, שיהיה לו נייר טואלט עדין ורך לשבת, לחג..."

"אה, אם זה לכבוד המורי, אשמח לתת לך כמה חתיכות מנייר העיתון הזה מדי שבוע. אבל אַל תספרי לאף אחת מהשכנות, מבטיחה? הָא!" אמרה אימא והציבה אצבע מתריעה מול עיניה של פאדה.

באותה שעה

"מבטיחה"! אמרה וטפחה בכף ידה על חזה, כנשבעת. אימא הזדרזה ונתנה לה מלא חופניים דפי 'נייר טואלט' דקים ורכים, גזורים למרובעים שווים. "תודה", אמרה דודה פאדה ולא זזה ממקומה. עיניה גמעו במבטן את ערמות הדפים העדינים שכיסו את שולחננו הקטן. כשהבחינה אימא במבטה חייכה ואמרה: "בסדר, קחי גם לך..." ותחבה לידיה המליאות ערמה סדורה נוספת של נייר עיתון גרמני. עיניה של פאדה נצצו משמחה, היא הודתה לאמא והזדרזה לפסוע לעבר דלת היציאה... לפתע נעצרה, שהתה קמעא על עומדה וסבה על עקביה ושאלה: "חנה, מתי נוח לך שאבוא בשבוע הבא לקחת עוד נייר טואלט כזה"?

אמא טפחה בחיבה על שכמה של דודה פאדה וענתה בבדיחות הדעת: "באותו יום ובאותה שעה". שתיהן פרצו בצחוק ואמא חשבה בלבה, אכן, נייר תועלת!