"שום אמריקני לא יחשוב לי זאת לחטא אם אצהיר, כי העובדה שארה"ב ניצבת לצידנו, גרמה לי שמחה שאין למעלה ממנה. לא יכולתי להתנבא על מהלך המאורעות. אינני מעמיד פנים כאילו אמדתי במדויק את כוחה הלוחם של יפן, אבל בעצם הרגע הזה ידעתי שארה"ב היא במלחמה, עד צוואר ועד מוות. אם כן, ניצחנו למרות הכל!". כך שחזר וינסטון צ'רצ'יל את רגשותיו מיד כאשר נודע לו על ההתקפה היפנית בפרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941. מרגע שארה"ב בפנים - התוצאה ברורה. כן, זה יהיה ארוך וקשה ועקוב מדם - אבל זה יסתיים בניצחון. בכך אין כל ספק.

78 שנים חלפו, ובהן למד העולם שארה"ב תתייצב בראש בעת משבר, ושברגע בו היא תעשה זאת - על עוצמתה הצבאית והכלכלית, על הפטריוטיות והמשמעת של תושביה, על שטחה ומשאביה - אפשר לישון בשקט. המשבר יחלוף, גם אם הדרך תהיה ממושכת והקורבנות יהיו רבים. לפעמים האמריקנים התעכבו, לפעמים הם נכשלו, אך ככלל - היה הרבה יותר טוב להיות בצד שלהם.

כך נהגה ארה"ב במשבר העולמי הגדול האחרון - המשבר הפיננסי של 2009-2007. המשבר החל בארה"ב ובאשמת ארה"ב, אך וושינגטון מיהרה ליטול לידיה את ההנהגה. הנשיאים ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה, שרי האוצר הנרי פולסון וטים גייתנר, נגיד הפד בן ברננקי - כולם עבדו ללא הרף, בשיתוף פעולה בתוך הממשל ובמיוחד עם המדינות החשובות האחרות, והצילו את הכלכלה העולמית מקריסה.

זה מה שאיננו קיים במשבר הקורונה, ההופך למשבר כלכלי לפחות בקנה המידה של 2008. אין מנהיגות אמריקנית, כי דונלד טראמפ איננו פרנקלין דלאנו רוזוולט, איננו רונלד רייגן, איננו ברק אובמה ואפילו איננו גו'רג' בוש הבן. כל התכונות השליליות של טראמפ באות לידי ביטוי קיצוני בחודשיים האחרונים, ואת המחיר משלם וישלם העולם כולו. לזה נוספת התנהגות חסרת אחריות של שתי המפלגות בקונגרס, וכל אלו באים על גבי מבנה שלטוני שמלכתחילה מקשה מאוד על ההתמודדות עם המשבר.

הנה כמה מהתכונות וההרגלים הפחות-מלבבים של טראמפ: חוסר אמון בקהילת המודיעין האמריקנית, העדפת דבריהם של מנהיגים יריבים על פני הערכות המודיעין, זלזול במדענים ובהוכחות מדעיות, פרנויה וייחוס עלילות שווא ליריביו, נרקיסיזם ותשבחות עצמיות אין קץ, בוז תהומי ליריביו הפוליטיים, התנשאות כלפי בעלות בריתה של וושינגטון.

כל זה מתפוצץ כעת בפרצוף של ארה"ב ושל העולם. המודיעין התריע כבר בחודש ינואר מפני סכנות הקורונה - וטראמפ התעלם. הרופאים הצטרפו לאזהרות - וטראמפ לא הקשיב. הוא העדיף את הנתונים על המגיפה בסין שמסר לו הנשיא שי ג'ינפינג על אלו של המודיעין האמריקני. בתחילת המגיפה טען שהדמוקרטים והתקשורת מנפחים אותה כדי לפגוע בסיכוייו להיבחר שוב. בעת ביקור במרכז לבקרת מחלות סיפר טראמפ כמה הרופאים נדהמים מהידע שלו. כעת הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה ולטעון שזיהה ראשון את הסכנה. הקרע שיצר עם הדמוקרטים בקונגרס מקשה מאוד על העברת חבילת הסיוע החיונית. עם מנהיגי העולם הוא אינו מדבר על המשבר וממילא הם לא מאמינים לו.

בקיצור: אם מישהו רוצה לכתוב ספר על איך לא לנהל משבר - הכל כבר מוכן עבורו. קחו את מה שטראמפ עושה ותדעו בדיוק מה לא לעשות. והתכונות הללו מתווספות למדיניות America First, אשר הביאה לקיצוץ משמעותי בסיוע הבריאותי למדינות מתפתחות ובמימון לתוכניות בינלאומיות למניעת מחלות. טראמפ אינו מראה שום סימנים של שינוי במדיניות זו, אפילו באופן נקודתי, למרות שכל ילד יודע שהקורונה היא בעיה בינלאומית. להפך: הוא ותומכיו מקפידים לדבר על "הנגיף הסיני", ובכך לזרוע עוד ארס במערכת היחסים הבינלאומית ובנכונות של תושבי ארה"ב להתגייס לעזרת העולם.

כאמור, טראמפ לא לבד בסיפור הזה. הדמוקרטים בסנאט סיכלו פעמיים השבוע את ההצבעה על חבילת הסיוע שהקציב הממשל - 1.8 טריליון דולר - משום שיש להם דרישות ועמדות משלהם. זה כמובן לגיטימי, אך ממרחק של 10,000 ק"מ - זה נראה כמו דקדוקי עניות והתקרצצות על פרטים בשעה שהבית עולה בלהבות. ראשי הסיעות בסנאט, מיץ' מקונל וצ'אק שומר, עסוקים בהטחת האשמות הדדיות. הליך ההדחה שיזמו הדמוקרטים - שהיה מוצדק לחלוטין בפני עצמו - העמיק את הקרע עם עמיתיהם הרפובליקנים. קריעת נאום מצב האומה בידי ננסי פלוסי היה צעד ילדותי, שיצר תהום עמוקה עוד יותר. ארה"ב מפולגת כפי שאולי לא הייתה אי-פעם, ולבטח מאז מלחמת וייטנאם - ושני הצדדים אשמים.

יש גם בעיות מבניות. שיטת הממשל האמריקנית מבוססת על ביזור ניכר של הסמכויות. מושל המדינה וראש העירייה משפיעים על חייו של האמריקני הממוצע הרבה יותר מאשר הנשיא ושר האוצר. בתי הספר נמצאים באחריות המחוזות; מערכת הבריאות - באחריות המדינות והערים; המשטרות הן מקומיות. יכולתו של הנשיא, כל נשיא, לכפות צעדי חרום כלל-אמריקניים היא מוגבלת. הוא יכול להציע, לבקש, להמליץ; הסמכות המעשית נתונה במידה רבה בידי דרגים נמוכים בהרבה. הללו לעיתים מתקוטטים ביניהם: מושל מדינת ניו-יורק, אנדרו קומו, וראש עיריית ניו-יורק, ביל דה-בלסיו, מתווכחים ללא הרף בשבועות האחרונים.

זה אולי מה שהכי מפחיד במשבר הקורונה. לראשונה מזה 75 שנה, אין לעולם מנהיג שיוכל להוביל את ההתמודדות עם סכנה גלובלית. ארה"ב נסוגה במידה רבה מעמדת השוטר העולמי, ואין מי שיחליף אותה. האיחוד האירופי שקוע בצרותיו-שלו ונחלש משמעותית בגלל הברקזיט. בריטניה איבדה את מעמדה ב-1945. סין ורוסיה - השם ישמרנו. אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים.