בשעת כתיבת שורות אלה מתחיל אולי להסתמן מוצא מן המשבר הפוליטי בישראל: פילוג אפשרי במפלגת ההסתה והפלגנות, נושאת הדגל "רק לא נתניהו". מלכתחילה לא סביר היה שרשימת השעטנז המורכבת מארבעה ראשי
ממשלה בעיני עצמם תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, והיה צפוי שהיא עתידה להתפרק ולהתפלג. כך היה גם גורלה של רשימת השעטנז משנות התשעים של המאה הקודמת, שאף היא כללה ארבעה אישים -
יצחק מרדכי, אמנון ליפקין-שחק,
דן מרידור ו
רוני מילוא - ודבק אחד, "רק לא נתניהו".
דבורה הנביאה, בשירתה המפורסמת (שופטים פרק ה'), הזכירה את שבט ראובן - "בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדֹלִים חִקְקֵי-לֵב" - כאשר התייחסה לשבט ראובן שלא "נכנס תחת האלונקה" בלשון ימינו, אלא היה עסוק בענייניו, במקום להתגייס לפתרון הסכנות החמורות שניצבו בפני עם ישראל. כך גם בפלגות רשימת כחול-לבן, שכל אחד מראשיה נראה כמושך לכיוון אחר.
שפת הגוף של
בני גנץ, מי שהוצב בראשות הרשימה, משדרת תמיהה: לשם מה הייתי צריך את כל כאב הראש הזה?
גבי אשכנזי, מי שמכיר את משרד הביטחון מתפקידיו כרמטכ"ל וכמנכ"ל המשרד, נראה כמי שיהיה מוכן להיות שר הביטחון בממשלת נתניהו. משה (בוגי) יעלון, אדם חיובי בדרך כלל, נראה תמוה כאשר הוא פועל יחד עם יאיר-יהיר לפיד. ולפיד עצמו, היחיד מהרביעייה שיש לו ניסיון פרלמנטרי ומיניסטריאלי (אם כי כושל), פועל כאופוזיציה לראש הרשימה.
למרות שלפיד מדבר גבוהה גבוהה, על דמוקרטיה, הוא נמנה על בכירי המחנה האנטי-דמוקרטי בישראל, ואפילו בפלג שלו, "יש לפיד", הדיקטטורה חוגגת, ושלטונו מובטח, ע"ע פוטין. יש להניח שאביו, טומי לפיד, לא היה מוכן לחבור לרשימה המשותפת כדי לזכות בנתח שלטון, או בטובת הנאה אחרת. מכל מקום, לא נתניהו הוא סכנה לדמוקרטיה אלא אלה שמעולם לא קיבלו את בחירתו (מאז בחירתו הראשונה ב-1996), אלה המשווים אותו לרודן
ארדואן, אלה שהתקפותיהם גובלות בהתרת דמו, אלה שרצו "להוריד" אותו (בלשונם) עוד לפני משפטו ובלי קשר למשפט, אלה שזכות ההפגנה היא שלהם בלבד, אלה המתנשאים כאילו הם "שומרי הסף" ומגיני הדמוקרטיה, אלה הנאורים בעיני עצמם.
בשעת כתיבת שורות אלה מסתמנת האפשרות של פילוג בכחול-לבן: גנץ ואשכנזי לממשלה, לפיד (ויעלון) לאופוזיציה. הנעלם במקרה זה הוא רק גודל הפלג של לפיד: רק אם פלג זה ימנה למעלה מ-15 ח"כים הוא יוכל להיבחר לתפקיד ראש האופוזיציה. אם פלג זה ימנה 15 ח"כים הוא ישמש ראש האופוזיציה ברוטציה עם
איימן עודה...
בימי החירום של מאי-יוני 1967 הצטרפו
מנחם בגין ויוסף ספיר לממשלת חירום לאומית בראשות לוי אשכול, בלי סחבת, בלי להתמקח ובלי לבקש תיקים. רק להצטרף לאחריות הלאומית בשעת חירום. האם יגלה גנץ את הגדלות של מנחם בגין ויחבור לממשלה במקום לתקוע מקלות בגלגליה?
