יחידת קדם 101 מביא את סיפורה של יחידה קטנה ולא מוכרת בהיסטוריה הצבאית שלנו. יחידה ללא שם שהייתה בפועל שייכת לגדוד הראשון של הנח"ל. היום מן הסתם הייתה נקראת "סיירת נח"ל", אבל פעלה ללא שם משנת 1950 עד 1953 ועיקר פעילותה היה מעבר לקו הן בגבול הירדני והן בגבול המצרי. מפקד הפלוגה היה דב רובין, ועם הלוחמים נימנו גדעון קלופשטוק, שיזם יחד עם רוטנברג את העלאת הזיכרונות על הכתב,
אריה בר נתן ועוד.
המחבר מרדכי רוטנברג גויס לנח"ל עם הקמתו בתחילת 1950, כמו שאר חבריו ילידי 1932. הקמת הנח"ל התחילה בגיוס החיילים מהבקו"ם והעברתם למחנה 80 שהטירונים גם בנו אותו. הכוונה הייתה שהם יהיו ממשיכי הפלמ"ח, יחידה צבאית המשלבת את ההתיישבות והלחימה בדגש על סיירות. הצורך בפעילות הזו נולד בעקבות מלחמת השחרור וגיבוש קווי הספקת האש.
היה ברור לירדנים, וגם לנו, שקווי שביתת האש הסופיים יקבעו בשטח ולא רק על המפות. הירדנים ניסו בדרכים שונות לקבוע את קו הגבול החדש לפי צרכיהם והדבר נעשה בעיקר על-ידי שליחת עדרים לתוך שטח ישראל. המשימה של סיירי הנח"ל היה לעצור את הפעילות הזו הן במניעת כניסת העדרים, הן בגירוש מקומיים שניסוי בחסות כוחות צבא ירדניים לחצות את הקו והן במארבים בלילות לעצירת מסתננים. לימים מאפייני הפעילות שוכללו על-ידי יחידה 101.
הנח"ל היה תחת פיקוד יצחק פונדק, שהיה גם יו"ר ועדת אותות ההצטיינות השנייה של מלחמת העצמאות, וביצע תפקידים רבים בצבא. את דרגת האלוף המובטחת קיבל בהיותו בן מאה, לאחר שהדרגה נמנעה ממנו על-ידי משה דיין, אבל זהו עניין אחר.
יחידה 101 פעלה החל מאוגוסט 1953 ועד לינואר 1954. סה"כ פחות מחמשה חודשים. המחבר מצר על העלמת חלקה של יחידת הנח"ל אליה השתייך על-אף עשרות רבות של פעולות שביצעה הן במארבים, והן בפשיטות, חלקן לטווחים ארוכים, וכל אלו גומדו מול עשייה שלא הייתה בהכרח רבה יותר מזו של 101 שזכתה לפרסום רב, בין היתר מהסיבה שחלק מחייליה ומפקדיה ההתקדמו לתפקידים בכירים בצבא.
תפיסת עולם שונה
המחבר אינו חולק על תרומתה של יחידה 101, אבל מתקשה להשלים העלמת חלקה של היחידה אליה השתייך, שפעלה במשך שלוש שנים לפני ה-101 המיתולוגית, וביצעה עשרות רבות של פעולות שלא זכו לשום הד (להוציא פה שום פרסומם בעיתונים), חלקו מכוון. תפיסת העולם של הצבא בהנחיית בן-גוריון הייתה להתנער מהפעולות הצבאיות של היחידה ולא לקחת עליהן אחריות.
הייתה חשיבה שביצוע פעולות לא רשמיות ייצרו הרתעה בצד השני מבלי שנאלץ לקחת אחריות על הפרת הסכמי הפסקת האש מצדנו. תפיסת העולם השתנתה לחלוטין בעת הקמת 101, ומרבית הפעולות קיבלו פרסום כאשר התפיסה החדשה גרסה שהרתעה תושג בין היתר דווקא מפרסום האירועים. מבלי להיכנס לוויכוח אודות השיטה הנכונה, הלוחמים הפשוטים אשר שבו מידי בוקר ממארבים בגשם ובבוץ תוך סיכון חיים, הרגישו כעבור שנים בחוסר צדק שנגרם להם על השמטת חלקם בהיסטוריה הצבאית שלנו באותן שנים.
אחת הפעולות היותר משמעותיות שביצעה היחידה וחלקו של רוטנברג בה היה משמעותי היא הפעולה בכפר עידנא שמדרום לירושלים. מחלקת החיפוי במבצע נטשה את עמדותיה, ורוטנברג נשאר כמעט יחיד עם חברו קלופשטוק להשלים את המשימה, שכללה בין היתר הובלת עדר כבשים גדול לשטחנו והכל תחת אש ירדנית כבדה. פעולה זו נמצאת בזיכרונו של רוטנברג כמעין טראומה אך בגלל שלצד היותו לוחם היה גם "ליצן הגדוד" מצא את הדרכים להתגבר עליה.
לימים מרדכי רוטנברג הפך לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, זכה בפרסים רבים על מאמרים אקדמיים וספרים שכתב ואף זכה לפרס ישראל על תרומתו לחקר העבודה הסוציאלית. רוטנברג הקים לאחר פרישתו מהאוניברסיטה מכון המקדם תפיסה שפיתח הנוגעת לפסיכולוגיה יהודית ובה הוא מלמד עד היום.
הספר קטן בגודלו החיצוני, אבל מעוצב בצורה יפה ביותר, הוא מכיל הרבה ויכול לשמש גם פה ללוחמים מכל הדורות שהשתייכו למה שמכונה היום "הגדודים", החיילים הנושאים בעיקר נטל הלחימה, שההיסטוריה נוטה לשכוח אותם ובוודאי לא לתגמל אותם על מעשיהם כאשר היחידות המובחרות למיניהם לוקחות את התהילה, אף שפעילותן המבצעית פחותה בהרבה מאותם גדודים. מסתבר שהתופעה הזו ותיקה כמו ימיה של המדינה ואינה המצאה של עשרות השנים האחרונות.
ערכי לחימה
לפני שנים לא מעטות באחד הפרסומים על 101 התבטא אריק שרון בתוכנית טלוויזיה על כך שעד 1953 מרבית הפעולות של צה"ל נכשלו והקמת יחידה 101 שינתה את המצב. רוטנברג "קפץ" למשמע הדברים ושלח פקס לאריק שרון ובו בין היתר הדברים הבאים: "אכן, פשלות היו אך אנשים סיכנו את חייהם לא פחות מאשר בפעולות המהוללות שזכו להירשם כפרקי גבורה בהיסטוריה הלאומית שלנו. שכן קרה גם שנשארנו בשטח אויב עם פצועים והרוגים במשך יומיים שלושה עד שהצלנו להיחלץ בחשכת הליל". באותו היום צלצל אריק שרון, שהיה אז כבר שר, לרוטנברג, התנצל ואמר שהוא מכיר את העשייה "ובימינו היית מקבל צל"ש".
טוב עשה פרופ' רוטנברג שכתב את הספר, המביא לידיעת הציבור את האירועים שהיו בתחילת שנות החמישים והיה מי שהדחיק את המידע עליהם מההיסטוריה הצבאית והלאומית שלנו. טוב עשה רוטנברג שהעלה על הכתב את חוויותיו וחוויות חבריו לנשק ונתן להם דרור גם ברמה האישית. ראוי שחוקרים אחרים ידעו שיחידה 101 הייתה חשובה, הנחילה לצה"ל ערכי לחימה חשובים אבל לא הייתה הראשונה אלא צעדה בחלק מהמקרים בשבילים שהיתוו לה אחרים שלא זכו לפרסום. הדבר נכון במיוחד עתה לאחר
ספרו של משה גבעתי על ה-101 שיצא לאחרונה.
רוטנברג עצמו התנדב ללחימה במלחמת השחרור כנער בן 16 ורק לאחרונה הוכר אירוע בו זרק בקבוק מולוטוב על המשוריין הירדני שהתקרב לחומות העיר העתיקה כאירוע מכונן שעצר את ההתקפה הירדנית. הסיפור התפרסם בעקבות תחקיר של בתו של אחד הלוחמים וזכה לשם
"הילד שהציל את ירושלים" פרטי האירוע מונצחים בכניסה לבניין עירית ירושלים מול החומות.
רוטנברג הוא בעל הומור מפותח וחלק ניכר מספרו מלווה בחידודים לשוניים משעשים, לא בטוח שכולם יובנו על-ידי הדור הצעיר אבל שווה לנסות. מומלץ.
