האירועים בנגב בעיני חברי הקיבוץ

קיבוץ "דורות" הוקם בחנוכה 1941 על קרקעות שנרכשו מתושבי הכפר הסמוך הוג'. המייסדים היו עולים מגרמניה שהצטרפו אליהם גרעינים מהארץ, מלטביה ומצ'כיה. שמו של הקיבוץ הוא ראשי תיבות של שלושת שמות בני משפחת הוז (דוב, רבקה ותרצה הוז) שנספו בתאונת דרכים בכביש תל אביב-חיפה הישן.

גרעין הקיבוץ נקרא "הבונה" וישב בחדרה במשך שש שנים. במהלך שנת 1942 נקדחה באר המים, הילדים הגיעו מחדרה, הובא עדר צאן והנגרייה הועברה מחדרה לקיבוץ. בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית דורות ב-230 תושבים. שטחי הקיבוץ השתרעו על פני 4,236 דונמים. באותה שנה תרם ארגון "נשות הדסה" האמריקנית 1250 לא"י להקמת מרפאה משותפת עם הכפר הערבי השכן הוג'.

ב-1946 פתח קואופרטיב "דרום יהודה" קו אוטובוסים מתל אביב לקיבוץ ולקיבוצים השכנים ניר עם ורוחמה. באותה שנה נחנכה בריכת השחייה בקיבוץ - הראשונה בנגב. חברי הקיבוץ נטלו חלק פעיל בסתיו 1946 במבצע העלאת 11 הנקודות להתיישבות בנגב. עם פרוץ מלחמת העצמאות התמקמה בסמוך לקיבוץ "טייסת הנגב" והקיבוץ סבל מהפצצות יומיות של חיל-האוויר המצרי. בליל ה-23 במאי פונו ילדי דורות וילדי היישובים האחרים צפונה, לגבעת עלייה שביפו.

כותב אחד החברים כי באזורנו (ניר עם-דורות-רוחמה) עדיין שורר שקט יחסי. השקט הושג תודות ליחסים הטובים שקיימו מוכתרי היישובים עם כמה משבטי הבדואים ועם ראשי הכפר בהוג'. בין שבעת חברי המזכירות שנבחרו בדורות היו גם המא"ז וגם המוכתר בשל חשיבות עיסוקיהם.

כותב היומן מדווח על המשמר הנע (מ"ן) שחנה בניר עם בפיקוד חבר דורות אבי זכאי. היומנאי הדגיש את הסכנה בפעילות מתוך טנדר פתוח המסייר לאורך קו המים, גלוי לעיני הבדואים שהציבו מארבים וללא הגנה מתכתית. מבחינתם, הם דמו "לברווזים" המהלכים במטווח.

הוא השווה את הסכנה השורה על אנשי הסיור בדיוק כפי שאיימה על הסיורים של "ההגנה" במאורעות 36 - 39. "בהגנה" לא העריכו במידה מספקת את העובדה שהבדואים, בגיבוי המודיעין המצרי, יתנכלו לצינור המים באינטנסיביות כזו משום שבמקומות רבים הציבו נקודות למים עבור השבטים. המ"ן שסייר לאורך הקו המערבי, חנה בניר עם והמ"ן שסייר לאורך הקו המזרחי, חנה במשמר הנגב.

נראה שגם הטנדר הפתוח על 3-2 אנשי צוותו ועל מקלע הלואיס (וסטנים אישיים) לא התאים לשמירה על הקו. תוך שבוע נהרגו 14 לוחמים (3 ממערב לבאר שבע ו-5 בסמוך לתקומה) ודרושה הייתה טקטיקה חדשה כדי למנוע את נפילת הבחורים המסיירים לאורך הקו.

ואכן, נמצאה דרך אחרת שנוסתה על-ידי חטיבת הנגב בהצלחה יחסית. הנסיעה לאורך הקו נערכה מעתה בשביל עפר צדדיים, הטנדרים מוגנו וכונו "פרפרים" עקב צורתם החיצונית, מארבי לילה הונחו לאורך הקו והוגברו מאמצי הש"י והמוכתרים להשגת ידיעות מהבדואים על פגיעות מתוכננות בקו.

נצטט כאן מספר שורות כדי שהקורא יתרשם ממצב הרוח והתחושות של המתיישבים: "באופן רשמי הכריזו על מצב ג', ביום 9 לדצמבר, פירושו של דבר: מאורעות. הדבר שזעזע אותי ביותר הוא נפילתם של הששה בנירים. הנה אתה קורא בעיתון על איש זה או אחר ואתה רוגז, חורק שיניים. חושב על זה עוד רגע ותו לא. אבל אחרת זה אם אתה מכיר את האנשים.

בליל שבת ישבנו במסיבה ביחד עם אותה מחלקה שירדה למחרת דרומה ותשעה מחבריה יצאו אחרי יומיים לסייר בסביבות גבולות. בעוברם בכפר הערבי א-שועט, הותקפו על-ידי הערבים. הסטן היחיד שהיה ברשותם נוסף לרימונים היה מפורק מחשש לפגישה עם האנגלים והבחורים לא הספיקו להרכיבו. הם התגוננו ברימונים, אך אחרי ששלושה מהם נהרגו, נמלטו יתרם.

פרש דלק אחריהם והרג ביריות עוד בחורה אחת ושני בחורים, יתר השלושה הגיעו חזרה לגבולות". המשיך בעל היומן וכתב: המשטרה הבריטית הגיעה כדי לחפש את הגופות אך נסוגה כי נורתה אש לעברם. למחרת נשלחה יחידת פלמ"ח לחפשם וכל הכפר נמלט לחאן יוניס מחשש נקמה.

בעודם כותבים את זיכרונותיהם נודע על מציאת חמשת גוויות הסיירים ממשמר הנגב. מוכתר הוג' ואחיו נרצחו ברחוב בעזה בעוון ידידותם עם היהודים ובגין האשמה שהם מכרו נשק ליהודים. הוחלט שמעתה, יישנו אנשי העמדות (התגבורת) בדורות בעמדותיהם.

מקטע זה למדנו כמה דברים: ראשית, בחורות יצאו לסיור קרבי כשוות לבחורים; הטנדר הפתוח היה למלכודת מוות; הבדואים וערביי הכפרים כולל העיירה חאן יוניס, הוסתו על-ידי "האחים המוסלמים" והמודיעין המצרי והקשרים הטובים שנקשרו בין דורות למוכתר הוג' - עלו למוכתר ולאחיו בחייו.

כותב חבר אחר ביומנו על האסון שפקד את דורות. שניים מחבריו נהרגו עת הובילו מכלית דלק בשיירה לנגב. ליד משטרת בית דגן הותקפו בידי המוני פורעים שאחד מהם זינק על המכלית והרג את נהגה חבר דורות. החבר השני שנמלט, נהרג תוך כדי בריחה. כשהגיעה הידיעה לדורות הגיבו החברים "שזהו הגורל, אך כזהו הגורל לרבים בכל דרכי הארץ.

בתוכנית של התוהו ובוהו של השליטים (הבריטים) הופקרו הדרכים לפורעים ואנשינו נאסרו על החזקת נשק...." אבל כבד ירד על הקיבוץ והרי תיאור טקס הקבורה ביומנו: ...החברים נאספים על-יד חדר הקריאה, שני החללים מוכנסים פנימה ומשמר כבוד נעמד על ידם. אחד אחד עוברים כל החברים לידם ונפרדים לעד משני חיילנו היקרים, אשר למעננו חירפו נפשם למות.

למחרת בבוקר יוצאת ההלוויה לבית הקברות. קבר אחים נכרה. עם סתימת הגולל מחריד מטח אש את האוויר. הספדים נשמעים ונחתמה לנצח ברית אחים עם האדמה הזאת". מהקטע משתמע כי המתיישבים בדורות מטילים את האחריות על הבריטים שמנהלים מדיניות אנטי ציונית, פרו ערבית, מונעת מהיהודים להחזיק נשק והמנדט הפך תחת ידם את החיים בנגב לאנדרלמוסיה ביטחונית וקיומית.

האבידות בקרב הפלמ"ח וחיילי היחידות האחרות בנגב התקבלו כמחיר שמשלם כל העם בימים אלה; הפרידה מהחללים היא אישית וכל אחד מחויב בה; והחשוב - הקורבנות, חיילי ההגנה והפלמ"ח קיבלו משמעות של אתוס שעיקרו - חתימת "ברית נצח" עם האדמה הזאת.

כלומר, חבורת הצעירים בדורות הבטיחו איש לרעהו ולמפקדיהם, כי ילחמו בכל מחיר על האדמה הנחשבת עתה לרכוש החשוב ביותר ליישוב. הולכת ונוצר כאן המיתוס - אדמה שנרכשה על-ידי יהודים באופן חוקי, לא עוזבים ולא נוטשים גם אם הקרב אבוד ומחירו יהיה מחיר חיי המתיישבים.

ביומנו כותב אחד החברים כי הצבא הבריטי מבקש להוכיח כי הוא מגן גם על היהודים ונוהג לאחרונה לחנות בלילה בליווי משוריינים וסיור אווירי ליד אחד היישובים. הכותב גאה מאוד על כך שהבריטים "נכנעו" והתירו למשוריינים ללוות את השיירות לנגב יצאו מרחובות לתחנה הסופית בניר עם.

חברי דורות נאלצו להמשיך ולנסוע מניר עם, שוב עקב הערכה צבאית מוטעית, בשירה עם האספקה ובליווי המ"ן, הטנדר הפתוח בלבד. הנשק שאישרו הבריטים למשוריין אחד כלל: מקלע ברן אחד, שני סטנים, ורובה אישי לכל אחד מנוסעיו. רימוני יד נאסרו ולמקלע הברן אושרו 2 מחסניות בלבד. כלומר, הבריטים ראו במשוריין, כך מדגיש הכותב, "נשק דפנסיבי" וכל חימוש נוסף הופך אותו "לנשק אופנסיבי".

כותבי היומן מודאגים מהעובדה שתושבי הכפר בריר החלו לגלות עוינות ונהגו לירות על רכב שיצא מדורות לכיוון הצפון. אחד מהכותבים מתגאה בחשיבות יוני הדואר וכותב כי הבוקר (15 בינואר 1947) חזרה יונה ופתקון בתוך הטוטף הקשור לרגלה: הייתה זו תשדורת מהשיירה שיצאה לתל אביב ובו הודעה שהשיירה הגיעה בשלום לכפר וורבורג.

כותב היומן מתגאה ביונים שאומנו למטרה זו ומציין שהן לוקחות חלק בפעולות הקרביות ומשרתות את היישובים בנגב. יתר על כן, הכותב מרוצה מאוד שמכירים סוף-סוף בחשיבות שירותן של היונים ומדגיש כי לפני שלוש שנים (בפברואר 1944) הוא נתקל עדיין בקשיים מצד הקיבוץ בגידול היונים והכשרתם. המפקדים של הכוחות בנגב וחברי הקיבוץ לא ראו תחילה בעין יפה את העסקת הנהגים שיצאו צפונה בהפרחת היונים.

היום, כותב בעל היומן, לאחר שהוכחה חשיבותם, למדו להעריך את תרומתן למערכה (בעיקר נשות הנהגים הדואגות). ראוי להזכיר שמפקד חטיבת הנגב סרגיי (נחום שריג), קיבל במרס 1948 פתק באמצעות יונה בו התלוננו חברי דורות על כך שחבריהם עברו את קורס היונאים בהצלחה אולם יונים ושובך, כפי שהובטח להם לצורך ליווי החיילים שעסקו בשמירה על קו המים ובהובלת שיירות - לא הגיעו והם מצפים בקוצר רוח להשלמת אמצעי קשר חשוב זה.

"ההגנה" שהכירה אט אט בחשיבותן של היונים כאמצעי קשר, הקימה כ-70 מבני שובך ביישובים ברחבי הארץ במהלך השנים עד למלחמה. חשיבות הקשר באמצעות יוני הדואר הוכחה לראשונה כקריטית לאחר "ליל הגשרים" בשנת 1946. כזכור, יונת דואר מאומנת מסוגלת הייתה לעוף כ-1,000 ק"מ במהירות של 70 קמ"ש ולכן הפכה בעת מחסור באמצעי קשר צבאי אחר, לחיונית ביותר.

יצחק דובנו - האחראי מטעם המטכ"ל להגנה על היישובים, ביקר גם בדורות ונקבעה תוכנית ביצורים. על-פי התוכנית הצבא יבצע באמצעות ציוד כבד חומות ותעלות וכל יישוב יקבל גם מקלט חפור לעומק עבור הילדים. לדורות הוקצבו 38 רובים, 14 תת-מקלעים, 2 מקלעים, 3 מרגמות (2 אינטש), ואחת של 3 אינטש.

מספר אחד הכותבים ביומנו כי בדורות עלתה לדיון הצעה לקחת בני ערובה ערבים מהכפרים בסביבה ולשחררם רק תמורת הפסקת הירי על השיירות של כוחות ההגנה והפלמ"ח. ראשי ההגנה התייעצו כנראה עם הבריטים בדרגים הגבוהים וקיבלו הוראה חד-משמעית לא לקחת בני ערובה.

עד כדי כך חששו הבריטים מתופעה זו שעדיף היה מבחינתם להרוג את הערבים היורים מאשר לקחתם כשבויים מחשש להסתבכות דיפלומטית. בהמשך, כתב אחד החברים ביומנו כי הגיעו ידיעות על כוח מצרי העומד להגיע לכפרים בעיקר לכפר הגדול בריר. בבאר שבע אף נצפו אמבולנסים מצריים.

עוד הוא כותב ביומנו על מחירי הנשק בשוק הערבי: רובה גרמני עולה 40 לא"י לעומת 80 לא"י קודם למאורעות. רובה אנגלי ירד במחירו מ-100 לא"י ל-55 לא"י. בתחילת מארס מדווח אחד מהכותבים כי הבריטים מחלקים רובים לערבים ולבדווים בסביבה. נודע על משלוח גדול של רובים שיועד לכפר מוחרקה והוחלט לשים מארב כדי לתפסו אך בשל עודף משימות בוטלה המשימה.

ב-11 למרס קובע יגאל אלון בפגישה עם ראשי היישובים כי עליהם "לרדת מתחת לאדמה" כלקח על הצלחת עמידתם של יחיעם וטירת צבי בפני התותחים וההפצצות. מוכתר רביבים אריה פ. וחיים ב. נפגשו עם שיח' מוסה, ראש השבט אבו רשיד שהבטיח להם שכל השבטים החיים במשולש עזה-דורות-משמר הנגב רוצים בשלום ואין חשש כי ישתפו פעולה עם המצרים, העירקים והכפרים בפעולות מלחמתיות נגד דורות.

הכפר מנסורה אף שלח שליחים לדורות כדי להתריע כי אנשיו אינם משתפים פעולה עם הפורעים ולכן מבקשים תושביו שדורות והפלמ"ח לא ירו על החקלאים והבתים בכפר. העלייה להתיישבות בברור חייל (19 באפריל 1947) הקלה על הלחץ הצבאי והנסיעה צפונה הייתה ליותר בטוחה.

ביום הכרזת המדינה, ציין אחד הכותבים, נכבשו הכפרים בריר, חוליקאת, כאוכבה, וסומסום. שני חברי דורות אריה אפרת ואבי זכאי ישבו במטה המבצע בעת הכיבוש. למחרת מספר אחד מהכותבים, החלה הפלישה של מדינות ערב והאווירונים שהפציצו את ניר עם ואחר כך את תל אביב עברו מעל דורות והמתיישבים הפעילו כנגדם שני תותחים אנטי אוויריים. המטוסים המשיכו צפונה ולא הפציצו את הקיבוץ.

לקראת סוף הכתבה נציץ ביומנו של אחד מארבעת החברים שהוזכרו לעיל בו הוא מתאר את "סדר הפסח בקיבוץ" שנחגוג על-אף הזמנים הקשים. התיאור מגלה רגשות ותחושות של היחיד שאינן באות לידי ביטוי בדרך כלל בספרי ההיסטוריה: "...אמש חגגנו את ליל הסדר למרות שחרדנו מאוד שמפאת המלחמה ייבצר מאתנו לערוך את הסדר כהלכתו. מצד שני, גבר הרצון לתת ביטוי לחג החרות, למרות קשיי המלחמה וביחוד שהחל המתיחות...."ההגדה" לא הגיע למשק אלא שעתיים לפני תחילת הסדר;

החזרות של המקהלה והחוג הדרמטי הופרעו לא מעט בגלל החילופין של החברים בשמירה, ובכל זאת, זכינו להתכנס כל הקיבוץ, כל החברים שהיו מחוץ לבית ואף "הנוער" שכבר היה מגויס, וכן אנשי החטיבה ("הנגב") שחנו אותה שעה אצלנו. האווירה הייתה חגיגית. והייתה הפעם משמעות מיוחדת בפסוקי ההגדה ושירי החרות והאביב.

מצב הרוח המרומם עלה לשיאו עם התפרסם הידיעה על שחרור חיפה. גם קציר העומר המסורתי, נשא השנה אופי מיוחד. חמושים יצאו החברים לשדה העומר. הגבעות סביב תפוסות על-ידי צופים מזויינים, והקציר והזמרה היו כמו בכל שנה ושנה... בליל הסדר הייתי שומר ובכל זאת, יכולתי במידה מסוימת להשתתף בו...

ארבעת החברים שהוטל עליהם לאבטח את הבאר בלילה ביקשו לשמוע באמצעות מיקרופון מיוחד לשמוע את מהלך הסדר... מבעוד יום סללתי קו מיוחד עבורי, ויכולתי להאזין ולשמוע את המקהלה, וכן את כל התוכנית מהתחלת ההגדה עד לשירים והתסכית שהוצג. אני קראתי לזה די.בי.סי - דורות ברואודקאסטינג קופוריישן... (כמובן על משקל תחנת השידור הבריטית הידועה - הבי בי סי)".

אין כאן מקום לסיכום מחקרי/מדעי אלא התרשמותי/חוויתי בלבד. יתר על כן לא ניתנו שמות הכותבים לכל קטע בהנחה שהם מבטאים בכתיבתם את תחושות כל החברים שנכחו באותם חודשים בדורות. דומה כי חשיבות פרסומם בהשלמת התמונה הכוללת של תחושת המצור ההולך ומתהדק מחד ואת התחשלותם של המתיישבים המכריזים כי יעשו הכול, כולל הקרבת חייהם על-מנת להגן על אדמתם.

אין אפשרות להוכיח במסמך כתוב כי תחושות אלו השפיעו על מהלכיה של "חטיבת הנגב" או כוחות אחרים של ההגנה אך ייתכן שחלק מההחלטות החשובות שנפלו במטה מח"ט הנגב נחום שריג נשענו על "תחושות" אלו.